רוצה לספר לכם קצת על עצמי, אני גרושה כבר כמה שנים ומתוך כך מגיעות אלי פניות בפייסבוק, כל מיני גברים ופעם אחת אישה עם הצעות להכיר. ובינתיים זה לא קרה. לפעמים התגובות לתשובה השלילית שלי הן עדינות וחביבות, ולפעמים...לא. אחת מהתגובות שהייתה לא חביבה גרמה לי לחשוב על הבחירה הזו שלי להגיד לא. אל תדאגו זה יהיה קשור לכאב בסוף. אסכם לכם את התגובה "את בררנית מידי, בסוף תישארי לבד". וניסיתי להבין למה אני בוחרת את הבחירה שלי? האם אני באמת בררנית? והאם אשאר לבד בסוף?. ובאמת הלכתי עם המחשבה הזו דיי הרבה זמן בראש. ההבנה שהגעתי אליה בסוף הייתה שאני לא בררנית בין גברים, אני לא מחפשת מישהו "יותר" ממי שפנו אלי, אני פשוט בוחרת במה שחשוב לי יותר עכשיו וזו אני. כי לצאת לדייטים ולנסות את מזלי בחוץ דורש זמן ואני צריכה להחליט איך אני מחלקת את הזמן החופשי שלי ובא לי להשקיע אותו בעצמי. מה שיותר חשוב לי עכשיו הוא הזמן שלי לקרוא, ללמוד, לסדר את הבית כמו שבא לי, לצאת ללכת בפארק, להתאמן, לא כי זוגיות זה לא דבר חשוב, זה פשוט פחות חשוב לי עכשיו. ואולי אני באמת אשאר לבד בסוף, אבל טוב לי איתי ואני משקיע בעצמי זמן וזה כיף לי. אז הבחירה שלי נובעת מזה נובעת מזה שבא לי משהו יותר מזוגיות, במקרה זה זמן לעצמי. אני לא בורחת מזוגיות, אני פשוט צועדת לכיוון אחר. כאשר יש כאב לפעמים מאבדים את מה שחשוב יותר, ותוצאה היא שהחיים מסתובבים סביב מה שלא רוצים שיהיה במקום מה שכן רוצים שיהיה. וכאשר אני שואלת אנשים מה הם רוצים, התשובה היא ברוב הפעמים "אני רוצה שלא יכאב לי" שזו התשובה על מה הם לא רוצים במקום מה הם כן רוצים. השבוע מטופלת אמרה לי שהיא עושה הרבה יותר ממה שהיא עשתה בעבר, הכאב עדיין שם אבל היא כבר יוצאת לטיולים, חזרה לעבודה, חושבת על המשך לימודים, וחייה חיים גדולים שהיא בוחרת שהם יותר חשובים לה מהכאב. ולמרות שהכאב עדיין שם, היא מאושרת.

מעשה בגבינה צהובה. בכל פעם שאני אוכלת הרבה גבינה צהובה יש לי כאב ראש, סיפור אמיתי, אני עוקבת אחרי זה כבר כמה שנים. נכון המסקנה הנדרשת היא להפסיק לאכול גבינה צהובה? הגיוני ופשוט. בטוחים? בטוחים שגבינה צהובה היא הבעיה? בזמנים שאני אוכלת גבינה צהובה אלו זמנים שאני יותר עסוקה ויש לי פחות זמן להכין לעצמי אוכל אז אני שמה חתיכת גבינה על פירכית ורצה מהבית. כי אם יש לי זמן אני אשקיע. זמנים גם שאני אוכלת גבינה צהובה אלו גם זמנים שאני מתאמנת פחות כי אני לא אוכל גבינה צהובה לפני אימון כך שיוצא שאני כמעט לא אוכלת גבינה צהובה בתקופות שאני מתאמנת באופן רצוף. כי אם אני מתאמנת אני אוכלת אחרת. אז מה אתם אומרים, אני צריכה להפסיק לאכול גבינה צהובה? כאשר אנחנו בודקים את עצמנו ורואים קשר בין שתי תופעות, כאב והתנהגות (כמו הגבינה הצהובה שלי), לא תמיד הקשר הזה ישיר, לפעמים משהו אחר מסתתר מאחוריו, לפעמים משהו מסתתר תחתיו. לחבר כאב כרוני עם פעולה אחת זה כמעט בלתי אפשרי, שהרי אם הפעולה הייתה לא בריאה לגוף (כמו לחתוך את האצבע עם סכין) היא הייתה לא בריאה לכולםםםם. אם יש משהו שאתם לא יכולים לעשות כי כואב, אבל מישהו אחר כן יכול לעשות בלי כאב... משהו נוסף קיים בתמונה, משהו שמבדיל אתכם ממנו, שהוא לא אותה פעילות. אז אם כולם יכולים לשבת ורק לכם כואב, וכולם יכולים להתכופף ורק לכם כואב, וכולם יכולים להקליד ורק לכם כואב, מה ההבדל ביניכם לבינם? נקודה למחשבה. **** לכל מי שאמרו לו שגבינה צהובה עושה כאבי ראש אתם מוזמנים לחפש מחקר בנושא, ולכל מי שעדיין מתעקש כי הוא שמה/מכיר מישהו אז אל דאגה בדקתי את עניין הגבינה צהובה, היא לא הגורם לכאב ראש, כאשר החלפתי אותה במשהו אחר בתקופות לחוצות עדיין כאב לי הראש

מכירים את הביטוי "תקליט שבור"? זה כאשר מישהו חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. תמיד מתלונן על אותו דבר, תמיד אותן בעיות נופלות עליו, חוזר על אותן טעויות, הוא נשמע כמו "תקליט שבור". כאשר המוזיקה מזייפת אין בעיה בפטיפון, הבעיה היא התקליט, הרי המחט קופצת כאשר יש הפרעה בחריטה של התקליט (שריטה) והתוצאה היא זיוף. וזה לא משנה כמה פעמים תניחו את התקליט, כל עוד יש בו את אותה שריטה המחט תמיד תקפוץ באותו מקום והזיוף במוזיקה תמיד יהיה אותו זיוף. אנחנו בדיוק אותו דבר, לכולנו יש את אותה החומרה – הפטיפון שהוא המוח שלנו, אבל אנחנו אחראיים לתקליט שאנחנו שמים עליו, ואם אנחנו שמים תמיד את אותו תקליט שבור, אנחנו תמיד נקבל את אותה חריקה בחיים, את אותו זיוף. זה לא מספיק להגיד לעצמנו, הפעם אני לא אעשה את אותה טעות, הפעם אני לא אפול לאותו בור, אם נמשיך לשים את אותו תקליט... נקבל בדיוק את אותן תוצאות. לשנות את התקליט זה להחליף את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, להמיר את גיבורים והרעים, לשנות את האשמים והזכאים, להבין שמה שלא עבד עד עכשיו גם לא יעבוד אחר כך. לשנות את התקליט זה להחליף את המעשים שלנו, להעז במקום שפחדנו, להתקדם במקום שעצרנו, להזדקף במקום שהתכופפנו, לפרוץ במקום שברחנו. לשנות את התקליט זה לעשות משהו אחר לגמרי, שונה ממה שעשינו עד היום ולבדוק – האם אנחנו מקבלים בחיים מנגינה אחרת כזו שמתאימה יותר לחיים שלנו. וזה לא אמור להיות קל, זה רק אמור להזיז אותנו מאותו תקליט שבור של החיים שלנו.

לפני הרבה שנים יובל דויד, פיזיותרפיסט מצוין שעבדתי אתו בעבר, אמר לי משפט שנשאר איתי עד היום "אם קונים בזול משלמים ביוקר" אני לא זוכרת מה התלבטתי לקנות אז אבל הוא עודד אותי להשקיע ולא להתפשר על האופציה הזולה. השבוע מטופלת הזכירה לי את הרעיון הזה, שלפעמים מה שנראה קל ומהיר היא דווקא הפתרון הלא נכון. היא הסבירה לי שהיא כל הזמן חיפשה את הקסם, את הדבר האחד הזה שיציל אותה מהכאבים שלה, את הטיפול האחד הזה, את המטפל הזה שייקח את הכאב ממנה. היום היא הבינה שזה לא דבר אחד, שזה המון דברים קטנים שהיא צריכה לעשות, זה לקום בבוקר ולצאת לצעידה, זה לשנות את התזונה, זה לבלות עם הילדים, זה למצוא זמנים ביום לעשות הפסקה. היא צריכה להתאמץ כדי לשנות לעצמה את המציאות שלה. היא צריכה לעבוד. אין פתרון אחד, לא קיים הקסם הזה, הכדור, המכשיר, הניתוח שיטפל בכאב כרוני (אחרת לא היה כאב כרוני). עבודה עם כאב דורש שינוי התנהגות שכל אחד צריך לעשות לעצמו, אין out sourcing לטיפול בכאב שלך. זה עבודה עצמית שיכולה להיות קצרה או ארוכה אבל היא עדיין רק בידיך. טיפול בכאב מזכיר לי אימון, שיעור פילאטיס, יוגה, יועץ תזונתי, אתה מגיע למישהו שינחה אותך לכיוון מסוים, אבל את הדרך אתה תעשה לבד. אם תרצה להתחזק אף אחד לא יוכל לתרגל במקומך כדי שאתה תתחזק, רק אתה. אם תרצה לרדת במשקל אף אחד לא יוכל לאכול במקומך כדי שאתה תרד במשקל, רק אתה. ואם תרצה להשתחרר מהכאב, אף אחד לא יוכל לשנות במקומך, רק אתה. העבודה יכולה להיות "יקרה" אבל לטווח ארוך היא משתלמת.

אחת הבעיות העיקריות בטיפול בכאב כרוני הוא שאנשים, מטפלים ומטופלים (אפילו רופאים שלא מבינים בכאב כרוני), חושבים שכאב כרוני הוא פשוט כאב אקוטי לאורך זמן. מה שהוא לא. כאב אקוטי זה הכאב הזה שמופיע כאשר נפלתם וקיבלתם מכה. כאב כרוני... הוא משהו אחר לגמרי למרות שהתחושה דומה. קחו לדוגמא רעב, גם ברעב יש לנו רעב אקוטי – אני לא אכלתי הרבה זמן הגוף שלי במצוקה, לבין רעב כרוני – אני אוכל כי יש לי מצוקה אחרת כמו שעמום, לחץ, פחד, וכדומה. לכל מי שיתעצבן עכשיו שזה ממש לא אותו דבר כי יש לו משהו בMRI אציג בפניכם 5 הבדלים מהותיים בין שתי התופעות: 1. לכאב כרוני אין התנהגות קבועה, אותה פעולה יכולה לפעמים לכאוב יותר ולפעמים לכאוב מעט או לא לכאוב בכלל. בכאב אקוטי הכאב תמיד יהיה קשור לרקמה שנפגע ולתפקיד שלה, שברתם את הרגל אז יכאב לכם לדרוך עליה, בצורה עקבית עד הרגל תרפא את עצמה. 2. לכאב כרוני אין מיקום קבוע, יש לו אזור, אנשים יכולים להתלונן על הרגל אך הכאב כל פעם משנה את המיקום שלו ברגל, או כאב בכל צד ימין, אך כל פעם במיקום אחר, או כאב בשתי הידיים אך כל פעם במיקום אחר. בכאב אקוטי הכאב תמיד נשאר באזור הבעיה, כלומר נקעתם את הרגל יכאב לכם באזור הנקע. 3. כאב כרוני הוא "מדבק" הוא מתחיל במקום מסוים ו"מדביק" למקומות אחרים, למשל עובר לצד הנגדי של הגוף, או יעבור לאזור אחר באותו צד (מרגל ליד באותו צד). כאב אקוטי יצטמצם באזור שלו, בהתחלה האזור הכאוב הוא גדול מיד אחרי הטראומה ולאט לאט האזור יעשה קטן יותר. 4. בכאב כרוני טיפול תרופתי "רגיל" שאמור לעזור, לא עוזר. בכאב אקוטי כדור פשוט יוריד את הכאב. 5. אחרון חביב שנשמע הכי טריוויאלי אבל הוא לא, כאב אקוטי משתפר עם הזמן עד שהוא נעלם, בטווח הגיוני, כאב כרוני נמשך ונמשך. וכמו שאי אפשר לטפל ברעב אקוטי ורעב כרוני באותו צורה כך אי אפשר לטפל בכאב אקוטי וכאב כרוני באותה צורה. אם מצאתם את הסיפור שלכם בין השורות, אתם סובלים כבר הרבה זמן, ואני בטוחה שניסיתם הכל ואתם מוכנים למשהו אחר, דברו איתי.

אחת הבעיות הקשות לדעתי שאני פוגשת בקליניקה זה פרפקציוניזם, הבעיה הגדולה בפרפקציוניזם היא שבניגוד להפרעות אחרות שמדכאים, פרפקיוניזם מעודדים. זה מתחיל בזה שכילדים אם אנחנו הראשונים לסדר את החדר או חורשים ללא הפסקה למבחנים מצפרים אותנו על זה במילים של הערכה או ציונים גבוהים. בגיל מבוגר יותר זה מקבל תמיכה בצבא, בכל תוכניות הטלוויזיה, בספרים (כל ספרי השיפור העצמי למיניהם) וכמובן בעבודה (בהערכה ובונוסים). הבעיה בפרפקציוניזם זה העובדה שזו מלחמה שאי אפשר לנצח בה כי מושלם לא קיים, ואנשים הסובלים מפרפקציוניזם (וכן אני ממש מתכוונת למילה סובלים) מוצאים את עצמם תחת ביקורת עצמית קשה בכל רגע, ניתוח של כל טעויות העבר שחוזר על עצמו, ולפעמים תקועים במקום כי חוששים לקחת סיכון במשהו שהם עלולים להיכשל בו. בניגוד למחשבה רגילה שבה אפשר להציב מטרות גבוהות, לעמוד בהם או לא, ולהמשיך הלאה, אתך הפרפקציוניסט אין אפשרות להמשיך הלאה מבלי להשלים את המטרה על הצד הטוב ביותר. ולפעמים עד כדי הרס עצמי ופגיעה בסביבה הקרובה. שעות עבודה ארוכות, התרחקות מהזוגיות והמשפחה, שמירה על ניקיון מופתי בבית, שמירה על תזונה ופעילות גופנית מוגזמים. ושוב, כל זה מעודד על ידי החברה ככלל. תרבות ה"יותר גבוהה, יותר חזק, יותר מוצלח". והתוצאה היא חוסר שביעות רצון מהעצמי, מההישגים שלי, מהזוגיות שלי, מהקשרים שלי, מכל דבר... ולפעמים הכאב הוא הפתרון כי הוא האופציה היחידה שיש למוח לברוח מהמרוץ המטורף של החיים. הוא מאפשר לא להיות 100% בעבודה, הוא מאפשר לא להיות 100% בבית, הוא מאפשר מרחב של כישלון שאפשר לשאת אותו. כי הוא "בגוף" ולא ברצון. השבוע הגיע אלי מטופל שעובד כל יום מהבוקר עד הלילה, לא בשביל הכסף, בגלל שהוא אוהב שהכל יהיה מדויק. הוא מנכל של חברה, ויו"ר של עמותה, ויו"ר של וועד הבית ויו"ר של עוד כל מיני דברים כי בכל מקום הוא רוצה שדברים יקרו כמו שהוא רוצה. אחת לכמה שבועות הוא פשוט מתמוטט וצריך יומיים במיטה בלי שאף אחד ידבר איתו. הוא יודע שזה בגלל הסטרס, הוא יודע שבתקופות יותר לחוצות זה מופיע בתדירות יותר גבוהה, הוא יודע שבחופשות זה לא מופיע, הוא יודע הכל... אבל הוא לא מוכן להוריד את הרגל מהגז כי הוא לא מוכן שמשהו יהיה פחות ממושלם. אז מכל הבעיות שאני פוגשת, פרפקציוניזם היא הכי קשה, כי היא נראת טוב, חוץ מלאותו אדם.

אין דבר כזה אין לי מוטיבציה, מכירים את המשפט הזה? אין לי מוטיבציה לצאת לרוץ, אין לי מוטיבציה לשנות את התזונה שלי, אין לי מוטיבציה לעבוד. מוטיבציה היא מיתוס, שהרי יש לך מוטיבציה, יש לך מוטיבציה להמשיך לישון בשעה 5 בבוקר ולא לצאת לרוץ, יש לך מוטיבציה לאכול את מה שמתאים לך ולא לשנות את התזונה, ויש לך מוטיבציה לראות נטפליקס ולא לעבוד. זה לא שאין לך מוטיבציה... היא פשוט במקום אחר. המוטיבציה שלנו נמצאת במשהו בקיים, יש לה כבר שנים של ניסיון בשינה עד 7, באכילה של מה שמתחשק, ושל צפייה בנטפליקס. המוטיבציה היא חלק מהרגלים קיימים. כאשר לא משנים הרגלים אתם לא חלשים, לא מקולקלים, לא חסרים במשהו, אתם מושקעים במשהו אחר. הרגל ששומר עליכם ממשהו שמאיים עליכם, פחד. פחד שתהיו עייפים אם לא תמשיכו לישון עד 7, שתצטרכו ללכת לישון מוקדם יותר ותוותרו על הזמן שקט ללא הילדים בסוף היום, פחד מהכאבים בגוף שיגיעו שתתחילו לזוז אחרי כל כך הרבה שנים, פחד שתגלו שאתם לא צעירים כמו שהייתם פעם. פחד שמעכשיו והלאה כל הזמן תצטרכו לאכול מאכלים לא טעימים ולא תוכלו להנות מעוגה כמו פעם, פחד שלמרות כל המאמצים אולי לא תצליחו לרדת במשקל כמו שרציתם ובעצם סבלתם לשווא, פחד מה יקרה אם תרדו במשקל אבל שום דבר ממה שקיוויתם להשיג בירידה במשקל לא יתגשם ומצבכם יישאר בדיוק אותו דבר. פחד שכאשר תעשו את העבודה שאתם צריכים לעשות לא תקבלו עליה את ההערכה שאתם חושבים שמגיע לכם, פחד שתגלו שאתם לא טובים כמו שאתם חושבים, פחד שתגלו שזו לא אמת העבודה שאתם רוצים ואתם צריכים להתמודד עם שאלות יותר גדולות כמו מה אתם רוצים לעשות בחיים. אז בפעם הבאה שתגידו לעצמכם שאין לכם מוטיבציה, אנא החליפו את המשפט ב"יש לי מוטיבציה לעשות משהו אחר" ואם אתם רוצים שינוי, אתם צריכים להתמודד עם הפחד, ולהחליט איפה אתם מושקעים עכשיו.

אין צדק בעולם, לא היה אף פעם, לא יהיה גם בעתיד, לא בגלל שכולם רעים או לכולם לא אכפת, רק בגלל שצדק זה דבר יחסי אז בכל רגע מישהו אחד חושב שהצדק התקיים בעוד אחר חושב שדבר נורא נעשה. אין צדק בעולם וגם אין בו כל היגיון, וגם לא יהיה בעתיד, אחד הדברים הכי לא הגיוניים בעיניי הוא שכאשר מישהו פוגע בך בתאונת דרכים תוך כמה ימים יש ערך לפגיעה שלך, בשקלים, ואתה מקבל את הסכום לחשבון הבנק שלך, אבל אם מישהו פוגע בנשמה שלך, אין אף שמאי שיבוא וינקוב מחיר, יפצה אותך על השנים שאחר כך, אין מחיר לכאב, אין מחיר עצב, אין מחיר לטראומה, שהנזק שלהם יכול הימשך להרבה מאוד שנים. אין היגיון כי באמת אין מחיר לנפש, אין אף אחד שייתן הערך ויהיה צודק, גם מי שיגיד מיליון וגם מי שיגיד מאה יטעו. ועדיין אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים צדק, היגיון, קיימים במאבק מתמיד עם תחושה של העדר צדק והיגיון מובילה לכל כך הרבה תסכול, כעס וחוסר אונים. כי מבקשים משהו שלא קיים, זה כמו לכעוס שלא יוצא זהב מהברז. זו לא שאלה האם שווה להילחם למען צדק, ברור שאם משהו חשוב לך אתה צריך להילחם על מנת שהוא יתקיים, אבל מה קורה לך בזמן המאבק? האם אתה נלחם עם כעס או עם תחושת שליחות? וזו גם לא שאלה האם כדאי לתקן את מה שנראה בעינייך מעוות, להציג נקודת מבט שהיא הגיונית בעינייך, ברור שכדאי, אבל מה קורה לך בדרך? האם זה בא מתוך מקום של "מגיע לי" או מתוך מקום של אמונה בדרך שלך. קבלה, היא מילה שנשמעת קצת מכובסת בשנים האחרונות, אבל בעיניי היא המקום בו ניתן לצמוח, לא בגלל שהרמנו ידיים, אלא בגלל שאנחנו רואים את המציאות כמו שהיא. קבלה היא הכוח ממנו אפשר לנוע קדימה, למעלה, מבלי ששלשלות הכעס, המרמור, הטינה יאחזו בנו. המציאות היא כמו שהיא, ככה, ללא צדק, ללא היגיון, ואם נלמד לראות אותה ככה, ללא צדק וללא היגיון, נוכל יותר בקלות לנוע בה לכל כיוון שנבחר. נכתב באהבה לכל הנאבקים עדיין, ואולי זה לא נשמע לכם קשור לכאב, אבל מי שמכיר אותי, והיה אצלי, יבין.

גוף האדם זה דבר מעניין, באמת, לפי דעתי הכי מעניין שיש, תכלס לא רק גוף האדם, הטבע, בעלי החיים, הצמחים, העובדה שכולנו כל כך דומים, וביחד עם זאת, כל כך שונים. להתבונן למשל בתפקוד של הלב, איך יש לו מערכת עצבית עצמאית כגיבוי, איך כל כיווץ של הלב מתחיל בנקודה מסוימת בחלקו התחתון ועולה למעלה בשיתוף פעולה של כל כך הרבה תאים ביחד, מצד אחד הכיווץ הוא כמו שלוחצים משחת שיניים מלמטה למעלה כדי שהמשחה תצא ומצד שני זה כמו גל של אוהדים באיצטדיון בו כל תא מתחיל את פעולתו לקראת סיום עבודת התא האחר. מטורף. אנחנו יודעים כל כך הרבה על גוף האדם, ועם זאת כל כך מעט, למשל אנחנו יודעים למפות את כל הגנים באדם, יכולים לזהות גנים שמובילים למחלות אבל לא יודעים למה אצל אנשים מסוימים אותו גן יוביל למחלה ואצל אחרים... לא. הזוי. זה נכון גם לגבי כאב, אנחנו יודעים מהם אותם קולטנים שיכולים להגיד לנו שמשהו לא בסדר בגוף, אנחנו מכירים את הצורה שלהם, אנחנו יכולים לזהות את המיקום שלהם בחוט השדרה, אבל אנחנו לא יודעים למה הפעלה של אותם עצבים בדיוק אצל אדם אחד יגרום לכאב, אצל האחר גרד ואצל השלישי... כלום. אם נדמה לכם שאתם יודעים משהו בוודאות על הסיבה לכאב שלכם, אני מזמינה אתכם להחזיק את המחשבה הזו יותר בקלילות, כי... אנחנו באמת לא יודעים הרבה.

האם הייתם קופצים לנהר עם מים קפואים? כן? לא? נכון מה שעובר לכם בראש עכשיו זה "תלוי..." תלוי מי מבקש, תלוי בשביל מה, תלוי מי נמצא איתי, תלוי אם זה קיץ או חורף, תלוי איפה, יש מלא דברים שישפיעו אם אתם תקפצו לנהר עם מים קפואים. לקפוץ לנהר של מים קפואים זו לא באמת חוויה כיפיית (אלא אם כן אתם וים הוף) אפשר להגיד שזה אפילו עינויי, אבל יש סיבות בגללן גם אתם תסכימו לעשות את זה. יש אנשים שמוצאים יתרונות בריאותיים בשחייה במים קפואים ויעשו זאת כחלק משאיפה לחיים בריאים. אם תשתתפו בתוכנית הישרדות ומהצד השני של הנהר יחכה לכם מיליון דולר אני מניחה שלא תהססו. אם הילד שלכם נפל לנהר ואתם רוצים להציל אותו ההחלטה תיהיה קלה. אני בטוחה שאם אתן לכם כמה דקות אתם תוכלו לעלות על הרבה מאוד סיבות בגללן אתן תיהיו מוכנים לקפוץ לנהר עם מים קפואים. איזה "גזר" הייתם רוצים בשביל שתהיו מוכנים לסבול. בואו נחזור למדינת ישראל, ואלנו, בשביל מה אתם תהיו מוכנים לסבול? איזה "גזר", מניע, היה גורם לכם לקום מהספה ולהתחיל לזוז? מה היה מעודד אתכם לעשות משהו שהוא לא הכי נוח כמו להישאר בבית ולצאת להליכה או כל דבר אחר שישמח אתכם? כמו שמצאתם מלא סיבות לקפוץ למים קפואים, תשבו ותחשבו מה יהיו הגורמים שיעודדו אתכם לעשות שינוי בחיים שלכם? רשמו והציגו אותם בכל מקום בבית, ברכב, בעבודה, כדי להזכיר לכם בשביל מה אתם סובלים. גם אם הסבל הוא כאב כרוני, מהצד שני של הכאב, קיים הדבר הזה שחשוב לכם, החלום שהייתם רוצים להגשים, הערך שהייתם רוצים לקיים, האדם שהייתם רוצים להיות. ובשבילו תקפצו לנהר של מים קפואים.

האם אתם יודעים שעד לא מזמן כל המחקרי התרופות נעשו רק על עכברים (לא עכברות)? אתם בטח תוהים לעצמכם... מעניין מה הסיבה?? אז אעזור לכם ואפתור לכם את התעלומה – בגלל המחזור ההורמונלי של האישה לא רצו לסבך את הצלחת התרופה אז פשוט דילגו על בדיקת 50% מהאוכלוסייה. ואז אתם בטח חושבים שזה דיי טוב לאוכלוסיית העכברות בעולם שלא עשו עליהן מחקרים. זה אולי נכון לעכברות, אבל זה לא נכון לאוכלוסיית הנשים בעולם. כאשר המחקרים קיבלו אישור (והם קיבלו) להיעשות על בני אדם האישור ניתן גם לנשים וגם לגברים למרות שאותה פרוצדורה לא נבדקה על נשים. ואז אתם חושבים... האם זה משנה בכלל?? זה אומר שרוב התרופות שנמצאות היום קיבלו אישור כאשר הן הצליחו להראות יעילות על אוכלוסייה מעורבת כאשר בשלב הראשוני של הניסוי הן לא נבדקו מול האופי המיוחד שיש לגוף האישה – המחזור ההורמונלי. ואתם בטח חושבים אה... זה שטויות בשלב בני האדם הניסוי היה נופל, אם הוא היה משפיע לרעה על נשים אז התרופה לא היתה עוברת. רק שאתם טועים. א. כי הפכו נשים כבני אדם להיות ניסוי ראשוני. ב. כי השפעה ארוכת טווח של טיפול תרופתי, או תופעת לוואי שלא חשבו שהיא קשורה, או תופעה לוואי באחוזים קטנים עלולה להתפספס. וקחו לדוגמא כאב, כל תסמונות הכאב הלא מוסברות – פיברומיאלגיה, CRPS, תסמונת תשישות כרונית, מיגרנה, ועוד, מטופלות על ידי תרופות שנחקרו על עכברים ומותאמות לגברים.... תחשבו על זה ככה, נשים מקבלות טיפול תרופתי לקוי לבעיה שהיא בעיקר של נשים, כי זה יותר קל לחקור עכברים. מעצבן לא? יום האישה שמח לנו.

מטופלת שאלה אותי שאלה ממש משמעותית היום "אז למה המוח שלי משקר לי?" היא התייחסה לכאב הכרוני שלה, זה שהיא הצליחה להעלים בעזרת תרגול מייינדפולנס. היא הסתובבה שבוע וחצי ללא כאבים לאחר שנים של סבל. ופתאום הכאב חזר בבת אחת ובריבוע כמו שאומרים. עם הכאבים באו גם החששות, הפחדים, המחשבות שאולי בכל זאת משהו ממש מקולקל אצלה בגוף. אחרי שדיברנו והבנו למה הכאב חזר, הכאב נעלם שוב, והיא יכלה להזיז את הרגל בלי בעיה, אבל נשארה עם שאלה ענקית – "למה המוח שלי משקר לי?" למה הוא גורם לכאבים למרות שהכל בסדר איתי? למה הוא מייצר לי סבל למרות שאני בריאה? אז זה פשוט מאוד, המוח לא משקר, הוא פשוט חוזר להרגלים ישנים. מכירים את זה שאנשים שירדו במשקל לוקח להם מלא זמן להתרגל לגוף החדש שלהם? או אנשים שהראייה שלהם התדרדרה אבל הם עדיין שוכחים לקחת איתם את משקפיי הקריאה? או שאנשים ששברו את היד והם עדיין מושיטים את היד שנמצאת בגבס לעשות דברים ואז נזכרים שהם לא יכולים? המוח לא עושה לנו דווקא, הוא לא מנסה לפגוע בנו בכוונה, הוא עושה כמיטב יכולתו על סמך המידע שיש לו ולפעמים גם אחרי שתחייבנו לשינוי הוא חוזר להרגלים ישנים. אנשים שהתחייבו לפעילות גופנית יפסיקו, אנשים שהתחייבו לדיאטה יספיקו, אנשים שהתחייבו להיות פחות בטלפון יחזרו כי קשה לייצר הרגלים טובים חדשים. ולחיות ללא כאב זה הרבה חדש לאנשים שנפרדים מכאב כרוני. גם אם הכאב שלכם חוזר, אל תרימו ידיים, המשיכו בדרך לא משנה כמה מהמורות תפגשו על הדרך.