מכירים את הביטוי "תקליט שבור"? זה כאשר מישהו חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. תמיד מתלונן על אותו דבר, תמיד אותן בעיות נופלות עליו, חוזר על אותן טעויות, הוא נשמע כמו "תקליט שבור".
כאשר המוזיקה מזייפת אין בעיה בפטיפון, הבעיה היא התקליט, הרי המחט קופצת כאשר יש הפרעה בחריטה של התקליט (שריטה) והתוצאה היא זיוף. וזה לא משנה כמה פעמים תניחו את התקליט, כל עוד יש בו את אותה שריטה המחט תמיד תקפוץ באותו מקום והזיוף במוזיקה תמיד יהיה אותו זיוף.
אנחנו בדיוק אותו דבר, לכולנו יש את אותה החומרה – הפטיפון שהוא המוח שלנו, אבל אנחנו אחראיים לתקליט שאנחנו שמים עליו, ואם אנחנו שמים תמיד את אותו תקליט שבור, אנחנו תמיד נקבל את אותה חריקה בחיים, את אותו זיוף.
זה לא מספיק להגיד לעצמנו, הפעם אני לא אעשה את אותה טעות, הפעם אני לא אפול לאותו בור, אם נמשיך לשים את אותו תקליט... נקבל בדיוק את אותן תוצאות.
לשנות את התקליט זה להחליף את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, להמיר את גיבורים והרעים, לשנות את האשמים והזכאים, להבין שמה שלא עבד עד עכשיו גם לא יעבוד אחר כך.
לשנות את התקליט זה להחליף את המעשים שלנו, להעז במקום שפחדנו, להתקדם במקום שעצרנו, להזדקף במקום שהתכופפנו, לפרוץ במקום שברחנו.
לשנות את התקליט זה לעשות משהו אחר לגמרי, שונה ממה שעשינו עד היום ולבדוק – האם אנחנו מקבלים בחיים מנגינה אחרת כזו שמתאימה יותר לחיים שלנו.
וזה לא אמור להיות קל, זה רק אמור להזיז אותנו מאותו תקליט שבור של החיים שלנו.
