למי אני יכולה לעזור
אני יודעת שאתם מיואשים, כמטפלת שעובדת בעיקר עם אנשים הסובלים מכאב כרוני אני מבינה. אני מבינה את הקושי במעבר בין מטפל למטפל, בין רופא לרופא ובין בדיקה לבדיקה. זה מייאש. אני יודעת.
ואם הגעתם אלי כדי שאבטיח לכם שיותר לא יכאב לכם, אני מצטערת אבל אני לא יכולה, כי זה משהו שתלוי גם בכם.
זה תלוי בכם לא ממקום שאתם אשמים בכאב, זה תלוי בכן בגלל שזה דורש מכם שינוי, שינוי של הרגלים ישנים ותרגול של חדשים. ושינוי דורש מאמץ.
אתם בטח חושבים לעצמכם "ברור שאני רוצה להשתחרר מהכאב שלי, אני אעשה הכל כדי לחיות ללא כאב!" אבל רוב האנשים רואים לנגד עיניהם מאמץ הכולל ביקור אצל רופאים, טיפול אצל מטפלים והמתנה בתור של חודשים לבדיקה זו או אחרת כדי למצוא את הבעיה.
המאמץ שאני מדברת עליו הוא שונה, הוא דורש שינוי אורכות חיים. ללכת לישון מוקדם יותר, להתחיל להתאמן, להתחיל לעבוד, לצאת מהבית, ובעצם לחזור בהדרגה לחיים שהיו לכם לפני כן. ואני יודעת, עכשיו זה הרגע שב לכם להגיד לי "כאשר הכאבים ייעלמו אני מבטיח לך לעשות את כל זה", אבל זה לא המאמץ, המאמץ הוא לחזור בהדרגה לעשות את כל הדברים האלו למרות הכאב והוא לאט לאט יעלם.
"אני רוצה לדעת למה כואב לי, אני רוצה לדעת מה הבעיה!״
אז זהו, שזו לא הדרך הנכונה, זה לא המאמץ הנכון, זה כמו לנסוע מהר מאוד בכיוון הלא נכון. כדי להשתחרר מכאב כרוני צריך להפסיק לחפש את התשובה, להפסיק לחפש את האבחון.
הדבר הזה שצריך לתקן כדי שהכאב יעלם, לא קיים
כי הדבר ה"מקולקל" הזה, הוא רגיל. כאב כרוני הוא בעיה במפני עצמה והוא לא סימן שמשהו אחר לא בסדר.
ואיך אני יודעת את זה? כי אתם פה, כי כבר הייתם אצל רופאים ומטפלים וניסיתם כל מיני התערבויות וזה לא עבד, ויתכן כי אתם ברי מזל, או ציפור קטנה לחשה לכם והצלחתם לקפוץ על כל התהליך הארוך הזה והגעתם ישירות לכאן.
איך מתאמצים בכיוון הנכון אתם שואלים?
כדי להשאיר את הכאב מאחור צריך להתאמץ להשאיר אותו שם.
משפט מוזר, נכון? אני אסביר...
אתם זוכרים שמתי שהוא בעברכם היה לכם בן או בת זוג שממש אהבתם, כל בוקר התעוררתם מאושרים והיו לכם פרפרים בבטן בכל פעם שראיתם אותו או אותה, גן עדן, אבל יום אחד נפרדתם, והלב שלכם נשבר, שקעתם לעצבות, חשבתם על כל הרגעים היפים שהיו לכם ביחד, הסתכלתם על תמונות מטיולים ואירועים, חשבתם על מה היה קורה אילו... איזו משפחה נהדרת הייתם יכולים להקים, וחשבתם על מה היה קורה אם... אם הייתם חוזרים הביתה מוקדם יותר מהעבודה, יוצאים יותר לבתי קפה, נוסעים יותר לטיולים.
ואז הגיע השלב שבו הייתם צריכים להחליט – האם אתם ממשיכים לרחם על עצמכם ושוקעים לדיכאון, או שאתם מפסיקים לחשוב על אותו אדם וממשיכים הלאה.
ואיך המשכתם הלאה?
מחקתם את מספר הטלפון כדי שלא תתקשרו בטעות, נמנעתם מללכת לאותם מקומות בהם ביליתם בעבר כדי שלא תפגשו בטעות, העברתם תמונות משותפות לענן ומחקתם אותם מהטלפון וביקשתם מהחברים להפסיק לשאול אתכם על מה שקרה. ואז, לאט לאט, בכל יום הרגשתם קצת יותר טוב, עד שאותו אדם הוא כבר זיכרון רחוק,
זה בדיוק מה שצריך לעשות עם כאב גופני
אם אתם תשבו ותחשבו על מה שגרם לכאב, ואיך בעבר הייתם הרבה יותר טובים, ותעברו בין רופאים ותספרו את הסיפור שלכם שוב ושוב ותתאבלו על כל הדברים שפספסתם בגלל הכאב, ותחשבו מה הייתם יכולים לעשות אילו לא היה לכם כאב, ותכעסו על עצמכם על כך שלא שמרתם על עצמכם מספיק, ותאגרו טינה לכל מי שלא מבין אתכם כי כואב לכם ואף אחד לא מבין את הקושי שלכם.
זה בדיוק כמו לשקוע למטה עם לב שבור...
כדי להשתחרר מכאב צריך להתאמץ להשאיר את העבר מאחור ולהתרכז בעכשיו, לא לדבר על הכאב כל הזמן, להתאמץ בכל פעם שאתם מתחילים לחשוב עליו להסיט בכוח את תשומת הלב, להתקשר לחבר, לחפש סרטון מצחיק ביו טיוב, להתאמץ לחפש את מה שהרווחתם בזכות הכאב, חברים שגיליתם כמה אתם יקרים להם, משפחה שהתלכדה סביבכם, להתאמץ לראותם מה אתם מצליחים לעשות למרות הכאב, כמה התקדמתם, מה השגתם, להתאמץ לצאת לצעוד או לרקוד או לסרט, למרות שזה נראה הכי קשה בעולם.
אבל אתם החלטתם שאתם משנים את העתיד שלכם והשינוי מתחיל היום!
