יצא לכם פעם להרגיש את הצורך להיות אהובים, לתת מעצמכם הרבה, לפעמים עד לנקודה שקצת הלכתם לאיבוד?
כוונתי בהלכתם לאיבוד היא שאתם כל כך מושקעים באושר של אחרים שאתם שוכחים את עצמכם, הילדים שלכם, ההורים שלכם, בני הזוג, המנהלים, החברים, אפילו המוכר בחנות שלא נעים לכם להיות לא נחמדים אליו.
אתם מאבדים דברים שחשובים, וכן אני מבינה שהילדים חשובים לכם, וההורים, והבן זוג, והעבודה, והחברים וכולם חשובים לכם. אבל... יש גם מקום לדברים שהם רק בשבילכם. כמו לימודים שמעניינים אתכם או חוג, או זמן עם עצמכם לשבת לבהות בחלל מבלי שאף אחד יקרא "אימא/אבא" וכל הנגזרות האחרות.
למה אנחנו כל כך בקלות מוכנים לוותר על המקום שלנו בשביל אחרים? כי כאשר אנחנו עושים משהו והוא בשביל עצמנו בלבד, אנחנו מרגישים רע עם עצמנו, שאנחנו אגואיסטים, ולא אכפת לנו מאחרים.
העניין הוא שזה לא נכון, אנחנו אומנם מרגישים רע, אבל אנחנו מרגישים רע כי אנחנו משנים הרגלים. כאשר אנחנו לא עושים את מה שאנחנו רגילים לעשות (קצת כמו להיגמל מעישון) יש תחושה לא נעימה בגוף ואנחנו מפרשים אותה כתגובה לכך שאנחנו אנשים רעים.
כאילו התחושה הרעה היא העונש על כך שאנחנו מתרכזים בעצמנו, כאשר למעשה התחושה הרעה קיימת כי אנחנו עושים משהו בניגוד להרגלים שלנו.
עכשיו, אתם יכולים להגיד לי שלא כל הפסקת הרגל גורמת לנו להרגיש רע, ואני רוצה שתחשבו על כל מכור לספורט לספר לי מה קורה כאשר הוא לא עושה, או כל מכור לסדרת טלוויזיה מה קורה כאשר העונה מסתיימת. ולמה ללכת רחוק, אני מזמינה אתכם מחר בבוקר לא לצחצח שיניים ותגידו לי איך אתם מרגישים, כמה רע ומוזר זה ירגיש לכם.
להרגיש רע עם משהו שאנחנו עושים לא הופך אותנו לאנשים רעים, זה רק הופך אותנו לאנשים עם הרגלים מפותחים. להשקיע בעצמכם זה לא דבר רע, זה להשקיע במשאב שייתן לכם הכי הרבה תוצאות.
