יש משהו מאוד מעוות בדרך שבה מלמדים אותנו התקדמות בחיים, מציירים לנו את העתיד כשאיפה מתמדת להצלחה, בכל תחום. שזה נשמע נחמד ומעודד (אלפי ספרים לשיפור עצמי) אך הבעיה היא שמשתמע מכך שהעדר הצלחה הוא כישלון. אי הצלחה הוא לא כישלון.
נניח והצבתם לעצמכם את היעד לנצח במרוץ, והגעתם במקום שני, בהסתכלות מהצד במקום שני זה מעולה. אבל מי שהמגיע למקום השני מרגיש תחושה של כישלון, כי הוא לא הגיע למקום הראשון. למרות שזה במקום השני, הרבה יותר טוב מאחרים, עדיין יש תחושה של כישלון.
אי הצלחה הוא לא כישלון. כמו ששחור הוא לא ההפך מלבן, אי הצלחה הוא פשוט חלק מהדרך. במבחן הראשון קיבלתם 70, בשני 80 בשלישי 90 וגם אם לא הגעת ל100, כל התקדמות היא הצלחה. אף אחת מהאופציות לא הייתה כישלון.
ולמה אני אוכלת לכם את הראש על זה, הרי אני מטפלת בכאב כרוני מה הקשר???
פשוט מאוד, כי יש אנשים מתקשים לראות ירידה בכאב כהצלחה. מבחינתם כל עוד יש כאב, זה כישלון. כל עוד הם לא יכולים לחזור לעשות את כל מה שהם עשו לפני כן, זה כישלון, העובדה שהם עושים יותר מבעבר לא נחוות אצלם כשיפור.
החיים הם לא קפיצה בין פסגה לפסגה, הם לא מעבר בין הצלחה להצלחה, הם לא אפס או אחד.
אז היום הצלחתם ללכת חמישים מטר, זה לא כישלון, למרות שאתמול כבר הלכתם מאה, זה לא כישלון, כי הלכתם!! אז היום היה קשה לכם לקום מהמיטה, אבל קמתם!
אז היום לא הצלחתם לעשות מה שתכננתם, זה לא כישלון, תכננתם ומשהו קרה. אתם לא כושלים, אתם מנסים. כל צעד לכיוון מה שחשוב לכם, חשוב. כל צעד, אפילו אחד.
