אחת הבעיות הקשות לדעתי שאני פוגשת בקליניקה זה פרפקציוניזם, הבעיה הגדולה בפרפקציוניזם היא שבניגוד להפרעות אחרות שמדכאים, פרפקיוניזם מעודדים. זה מתחיל בזה שכילדים אם אנחנו הראשונים לסדר את החדר או חורשים ללא הפסקה למבחנים מצפרים אותנו על זה במילים של הערכה או ציונים גבוהים. בגיל מבוגר יותר זה מקבל תמיכה בצבא, בכל תוכניות הטלוויזיה, בספרים (כל ספרי השיפור העצמי למיניהם) וכמובן בעבודה (בהערכה ובונוסים).
הבעיה בפרפקציוניזם זה העובדה שזו מלחמה שאי אפשר לנצח בה כי מושלם לא קיים, ואנשים הסובלים מפרפקציוניזם (וכן אני ממש מתכוונת למילה סובלים) מוצאים את עצמם תחת ביקורת עצמית קשה בכל רגע, ניתוח של כל טעויות העבר שחוזר על עצמו, ולפעמים תקועים במקום כי חוששים לקחת סיכון במשהו שהם עלולים להיכשל בו.
בניגוד למחשבה רגילה שבה אפשר להציב מטרות גבוהות, לעמוד בהם או לא, ולהמשיך הלאה, אתך הפרפקציוניסט אין אפשרות להמשיך הלאה מבלי להשלים את המטרה על הצד הטוב ביותר. ולפעמים עד כדי הרס עצמי ופגיעה בסביבה הקרובה. שעות עבודה ארוכות, התרחקות מהזוגיות והמשפחה, שמירה על ניקיון מופתי בבית, שמירה על תזונה ופעילות גופנית מוגזמים.
ושוב, כל זה מעודד על ידי החברה ככלל. תרבות ה"יותר גבוהה, יותר חזק, יותר מוצלח".
והתוצאה היא חוסר שביעות רצון מהעצמי, מההישגים שלי, מהזוגיות שלי, מהקשרים שלי, מכל דבר... ולפעמים הכאב הוא הפתרון כי הוא האופציה היחידה שיש למוח לברוח מהמרוץ המטורף של החיים. הוא מאפשר לא להיות 100% בעבודה, הוא מאפשר לא להיות 100% בבית, הוא מאפשר מרחב של כישלון שאפשר לשאת אותו. כי הוא "בגוף" ולא ברצון.
השבוע הגיע אלי מטופל שעובד כל יום מהבוקר עד הלילה, לא בשביל הכסף, בגלל שהוא אוהב שהכל יהיה מדויק. הוא מנכל של חברה, ויו"ר של עמותה, ויו"ר של וועד הבית ויו"ר של עוד כל מיני דברים כי בכל מקום הוא רוצה שדברים יקרו כמו שהוא רוצה. אחת לכמה שבועות הוא פשוט מתמוטט וצריך יומיים במיטה בלי שאף אחד ידבר איתו.
הוא יודע שזה בגלל הסטרס, הוא יודע שבתקופות יותר לחוצות זה מופיע בתדירות יותר גבוהה, הוא יודע שבחופשות זה לא מופיע, הוא יודע הכל... אבל הוא לא מוכן להוריד את הרגל מהגז כי הוא לא מוכן שמשהו יהיה פחות ממושלם.
אז מכל הבעיות שאני פוגשת, פרפקציוניזם היא הכי קשה, כי היא נראת טוב, חוץ מלאותו אדם.