חיפוש באתר זה

לפעמים אנשים שוכחים שאנחנו בסה"כ בעלי חיים. עם כל המוח, האינטליגנציה, החלומות, ומילים, אנחנו בסה"כ בעלי חיים וכאשר סכנה נכנסת לתמונה הגוף מגיב. גם אם תחזיקו חזק באמונה שאנחנו מעל בעלי החיים האינסטינקט הבסיסי האבולוציוני שלנו להישרדות קיים וכאשר מופיע פחד קיומי כמו טילים מאיראן הגוף יגיב. תדחיקו או לא את הפחד, הגוף יגיב. מערכות ההישרדות יכנסו לפעולה, קצב הלב יעלה, ההורמונים יופרשו אחרת, המוח יתפקד פחות טוב בקבלת החלטות, הנשימה תיהיה שטחית יותר, מערכת העיכול תקבל פחות דם, הגוף יגיב. תנו לו את המקום הזה, אל תנסו להתנהג כרגיל, תקשיבו לו, הוא לא יכול להתעלם ממיליון שנות אבולוציה. קחו נשימה עמוקה כדי לעזור לו להירגע, אולי תוותרו על פעילות שתעלה את החרדה, דברו עם חברים ומשפחה. תנו מקום לגוף להגיב. הוא בעדכם, לא נגדכם, הוא שם להכין אתכם ולא להרוס לכם. אז תקשיבו לו, תנועו יותר היום, תנו לעצמכם הפסקות מהמסכים, תצרו קשר עם הטבע, תנו לגוף מקום להגיב. מאחלת לכם, ולי, לעבור את מתקפת הלחץ הזו בצורה הטובה ביותר. *** בחרתי את התמונה שהעלת בי את החיוך הכי גדול

לפעמים אני לא מבינה איך לא מלמדים על גוף האדם כחלק מחינוך חובה, כמו שאני חושבת שצריך ללמוד חינוך כלכלי חייבים ללמד על גוף האדם. כי אם כל הכבוד למתמטיקה ואנגלית... גוף האדם הוא מה שמזיז אותנו לשיעורי המתמטיקה והאנגלית. בתקופה אחרונה פגשתי כמה בנות עם ערכים כל כך נמוכים של חומצה פולית (אחת אפילו הגיעה לאפס) שלא היו לי מילים. ויטמינים ומינרלים הם לא המלצה לגוף, הם הכרח!. לא היה לי שום דבר מה להגיד על הכאב הכרוני שלהם כי זה כל כך ממסך את החשיבה הקלינית שנשארתי בפה פעור. אני לא יכולה להגיד שהעדר חומצה פולית גרם לכאב שלהן, אבל אני גם לא יכולה להתייחס בכלל ולחשוב על מה הבעיה כאשר יש בעיה כל כך גדולה ומשמעותית הרבה יותר מולי. זה כאילו שתכנסו למוסך כדי לתקן פאנצ'ר בגלגל כאשר המנוע לא עובד. תזונה לקויה היא לא הגורם הממסך היחידי לכאב, גם העדר שינה הוא דוגמא. אם לא יכולים שלא לישון בלילה ולצפות שהגוף שלכם יתפקד כרגיל כמו שאתם לא יכולים לא להתאמן ולצפות שהגוף שלכם יהיה מרוצה ויתפקד מעולה. לתת לגוף את התזונה הבסיסית, מספיק שעות שינה, ופעילות גופנית היא הבסיס, בסיס, בסיס לתפקוד נורמלי. אי אפשר לוותר על אף אחד מהם! אפילו לא קצת. אני פשוט לא מבינה איך לא מלמדים את זה, כן אומרים שאכילה בריאה היא טובה אבל לא מסבירים מה זה אומר. מה זה אומר לעצמות, לכבד, לשרירים, ללב, למוח, לכליות, מה אנחנו עושים כאשר אנחנו חיים אורח החיים לא בריא. תעשו לעצמכם ולילדים שלכם טובה, תחנכו אותם נכון. כי לגוף אין באמת חלקי חילוף.

כאב אקוטי (חדש) וכאב כרוני (ישן) זה לא אותו הדבר. זה אפילו לא דומה. נכון שהתחושה הגופנית היא אותה תחושה – כאב, אבל הגורם לה שונה לחלוטין. וזו לא התחושה היחידה שאין לה גורם יחיד. לא תמיד כשאתם רעבים הגורם הוא חוסר אוכל, לפעמים אתם עצבניים לא תמיד כאשר אתם עייפים הגורם הוא חוסר שינה, לפעמים אתם משועממים לא תמיד כאשר מתהפכת לכם הבטן אתם חולים, לפעמים אתם מפחדים אז למה קשה להבין שכאשר כואב, לא תמיד זה אומר שמשהו לא בסדר בגוף? הסיבה שטיפולים לא עובדים בכאב כרוני היא בגלל שזה לא כאב כתוצאה מקלקול בגוף! כי מנסים לתקן את מה שלא מקולקל, מנסים לתת פתרון שמתאים לבעיה אחרת. אם אוכלים כאשר עצבניים העצבנות לא באמת עוברת (יש רק את הפוטנציאל להפוך לבעיית אכילה), אם ישנים כאשר משועממים השעמום לא באמת עובר (יש רק את הפוטנציאל להפוך לדיכאון), אם לוקחים תרופות כאשר מתהפכת הבטן זה לא באמת עוזר (יש רק את הפוטנציאל להפוך לחרדה). ואז נעשים כל הטעויות! נחים ומנמנעים מתנועה כאשר ההמלצה היא להמשיך, לזוז, לנוע. בבקשה, אם אתם רוצים להשתחרר מהכאב הכרוני, שנו גישה.

תקשיבו לי, ותקשיבו לי טוב. לכאבים פיזיותרפיה (או כל טיפול אחר) זה לא טיפול תחזוקה! אם אתם צריכים לעשות טיפול כל שבוע במשך שנים כדי לא יכאב לכם אתם לא עושים את הדבר הנכון. פיזיותרפיה לא יכולה למנוע כאבים והיא לא יכולה להבטיח שום דבר. הדבר היחידי שכיום ידוע לנו שכנראה יעזור למנוע כאבים... נחשו מה זה???? פעילות גופנית! לשכב על המיטה כדי שמישהו ישחרר לכם את השרירים, לא יעזור. לשכב על המיטה כדי שמישהו יסדר לכם את החוליות, לא יעזור. לשכב על המיטה כדי שמישהו לאזן לכם את האגן, לא יעזור. הדבר היחידי שכנראה (והסיבה שאני כותבת כנראה היא כי אנחנו לא יכולים לבודד פעילות גופנית בלבד כדי לחקור את זה) ימנע מכם לסבול מכאבים לאורך זמן זה... תופים בבקשה. ל ז ו ז. ונכון, המחקרים גם מראים שיש סיכוי יותר גדול לפציעות ספורט אם תעשו ספורט... אבל זה ברור שהסיכוי שיהיה לכם פציעות ספורט אם לא תעשו ספורט הוא אפסי. זה כמו לסבול מכאבים מחזור אם אתם גברים – לא אפשרי. לא קיבלתי ממנה אישור כדי להעלות צילום של השיחה שלנו אבל נראה לי שהיא לא תכעס. כאשר פגשתי אותה הייתה לה רוטינת טיפולים שבועית "לתחזוק". הייתי צריכה לשכנע אותה להפסיק להגיע לטיפול, עשינו "ניסוי" לראות מה יקרה אם היא תתחיל לשחות במקום להגיע אלי כי היה לה קשה לשחרר את המחשבה שהיא לא צריכה טיפול כדי שלא יכאב לה. השבוע אחרי שנים שהיא לא היתה היא קפצה לבקר, כל כך הרבה שנים עברו שהיא אפילו לא הופיעה לי במחשב.

קרה לכם פעם שהייתם בסיטואציה שעל פי כל פי כל ההערכות האובייקטיביות הייתם אמורים להיות שמחים אבל באמת לא הרגשתם ככה, דווקא הייתם עצובים? אתם נמצאים בחתונה של חבר קרוב ובמקום לשמוח אתם שבוזים, יצאתם למסיבה עם חברים ואתם מרגישים בודדים. הייתם פעם בסיטואציה שבה ידעתם שאתם לא אמורים לכעוס על מישהו אבל כן כעסתם? דיברתם עם חבר וידעתם שהוא לא אשם במשהו ועדיין האשמתם אותו? הוא הגיע באיחור בגלל פקק מטורף אבל אתם כעסתם בכל מקרה. חשבתם למה זה ככה? הסיבה שאתם לא מרגישים את מה שאתם "אמורים" להרגיש זה בגלל שיש לנו שיח פנימי שאנחנו מגיבים לו הרבה יותר מאשר אנחנו מגיבים לעולם שנמצא סביבנו. אתם נמצאים במסיבה ומישהו בתוככם אומר שאתם לבד למרות כל האנשים שסביבכם. הפקק לא היה באשמת אף אחד אבל המוח שלכם אומר שאם הוא היה יוצא מוקדם יותר זה לא היה קורה. אתם הולכים ברחוב יש ריח של חורף באוויר, השמש מחממת אתכם בדיוק במידה הנכונה ומישהו עובר מולכם ועושה פרצוף והמוח מתחיל לעבוד "לא הייתי צריכה להתלבש ככה/ אני נראת נורא/ אני חייבת לרדת במשקל". מה זה אומר? זה אומר שאנחנו חיים בעולם דמיוני שהמוח שלנו מקיים במקום לחיות במציאות שנמצאת סביבנו. הקול הפנימי הזה התפתח אבולוציונית ונשמר על פני אלפי שנים ויש לו תפקיד חשוב – לשמור עלינו בחיים. בעזרתו אנחנו מתכננים את העתיד, משננים רשימת קניות, מנהלים דיונים עם עצמנו. הקול הוא נותן לנו משהו שאין לבעלי חיים אחרים, דמיון. למה הוא כל כך שלילי? תפקידו להציל אותנו מרע... ולכן הוא חוזה רעות ברוב המקרים. הוא דואג מדברים רעים. הוא מבקר אותנו על החלטות כדי שלא יקרה משהו רע... בקיצור הוא המבקר הקשה ביותר שלנו. לא נוכל להילחם ולהעלים את היכולת שלנו לנהל שיח פנימי, לא נוכל גם למנוע ממנוע להיות שלילי, כן נוכל להפנות תשומת לב החוצה יותר מפנימה. כי החיים נמצאים בחוץ ולא בפנים. מיינדפולנס.

תקשיבו זה כל כך מטומטם שאני משתגעת, אני בטוחה שרובכם לא יסכימו איתי אבל לפחות תקראו. נניח והלב שלכם לא מתפקד כמו שצריך, אולי גנטיקה לא טובה, אולי הבחירות שלכם במהלך החיים (עישון, אכילה לא בריאה, העדר פעילות גופנית וכדומה..). אז הגעתם לרופא, הוא נתן לכם סדרה של הוראות איך לשנות את אורח החיים שלכם כדי להיות יותר בריאים ונתן לכם כדורים... כי לחיות וכאלה זה חשוב. הלבלב שלכם לא מתפקד, אינסולין, רמות סוכר גבוהות, שוב אותו הדבר גנטיקה אורחות חיים לא משהו, רופא עושה נו נו נו ממליץ לכם על שינויים וכדורים. הכליות אותו הדבר, הכבד כנ"ל, הכיבה, המעיים, כולם מקלים את אותה התייחסות. אבל המוח.. לא, מה פתאום! במוח אנחנו צריכים לשלוט. לא יתכן שנקבל כדורים כי גנטיקה ואורחות חיים. מוח? מוח זה איבר שאנחנו שולטים בו! כי... וזה החלק המטומטם, כי אנחנו חושבים איתו אז יש לנו שליטה עליו. אם נחשוב חיובי הוא יחזור לתפקד טוב יותר כי החלטנו! כאילו לגנטיקה אין השפעה ולאורחות חיים אין השפעה, רק למחשבות שלנו יש השפעה! זה כל כך מטופש, ותכעסו עלי כמה שאתם רוצים. אם אתם גדלים באזור עם רמות זיהום גבוהות ואז הריאות שלכם נפגעות וצריכות עזרה זה בסדר. אבל אם אתם חיים בתקופה סופר לחוצה, מלחמה, מאבדים אנשים קרובים, רצח, מאבדים עבודה, כי אתם לא יכולים לתפקד. אזזזזז אתם לא צריכים עזרה, אז אין מצב לקחת כדורים כי אתם יכולים לשלוט בתפקוד של המוח! המוח זה האיבר הפנימי היחידי בכל האיברים בגוף שאתם כן יכולים לשלוט בתפקוד שלו, איזה שטויות במיץ עגבניות, זה כל כך מטומטם. אנשים יקרים, אנחנו בפ*אקינג מלחמה כבר שלוש שנים, שהתחילה בצורה האכזרית היותר שאפשר לדמיין, תפסיקו להניח שאתם יכולים לתפעל את האיבר הזה ותקבלו עזרה לפני שיהיה מאוחר מידי.

אם יש מילה שאני שונאת זה את המילה "עצלנות" אולי זה בגלל ההיסטוריה שלי כילדה שכאשר לא הצלחתי במשהו מיד אמרו שאני עצלנית. לא שזה קשה לי, לא שזה פשוט לא מעניין אותי, אלא שאני "עצלנית". זו מילה שבאמת עושה לי פריחה בכל הגוף, למה אתם שואלים? כי אין דבר כזה עצלנות!! יש "אני מעדיפה לעשות משהו אחר יותר נחמד ברגע זה", גם אם זה להישאר במיטה מתחת לשמיכה החמה במקום להתחיל את היום. הרי אם השאלה היתה בין שמיכה חמה לבין נסיעה לסוף שבוע בלונדון יש סיכוי סביר שהייתם קופצים מהמיטה. אז אני שונאת שאנשים קוראים לעצמם עצלנים, וזה עוד יותר מעצבן אותי שזה כל כך מופנם חברתית. אנשים נמרצים, שזה בעצם שם אחר לאנשים שעושים את מה שמצפים מהם חברתית. ולעומתם יש אנשים עצלנים. שזה בעצם אנשים שעושים מה שבא להם באותו הרגע מבלי להתחשב ברצונות של אחרים. שהרי אם הייתם משנים את הטרמינולוגיה וקוראים להם אינדיווידואליסטים לעומת קונפורמיסטים פתאום ההתנהגות של לעשות מה שטוב להם לא הייתה כל כך גרועה. אתם רוצים לשנות לאנשים התנהגות כי אורח החיים שלהם לא בריא? אתם חושבים שלשכב במיטה כל היום כי כיף להם זה פחות מומלץ? צודקים. אבל זה לא בגלל שהם עצלנים, הם פשוט לא עושים את מה שהם אוהבים... לשכב במיטה. לקרוא להם עצלנים, לחשוב עליהם כעצלנים, לא יוביל לשום מקום. הדרך להוציא אותם מהמיטה זה למצוא משהו שהם אוהבים לעשות יותר מאשר להישאר במיטה. נ ק ו ד ה.

חשבתי שאני בכושר, חשבתי שאוכל לעבוד כל היום, אז חשבתי, אחרי שתילה של כרוב סיני בערוגה אחת בלבד הרגליים שלי פשוט התפרקו, כבר הייתי בעגבניות, פומליות (שם טיפסתי על עצים), ורימונים ענפים בהם עבדתי יום שלם בקלות. בכרוב הסיני החזקתי מעמד שעתיים בלבד! כאשר כאבו לי הרגליים, מה זה אומר? שנפצעתי? שקרעתי את השריר? שיש לי דלקת? זה בסה"כ אומר שעשיתי משהו יותר ממה שאני רגילה. בדרך כלל אני עובדת בעמידה, לעמוד זה חלק מהשגרה שלי. לכן רימונים, פומליות, ועגבניות עברו בקלות. כריעה כל 30 שניות, למשך שעתיים רצוף.... זה פחות הפורטייה שלי. אז הגוף/מוח אמר לי "היי, הגזמת, את דורשת ממני יותר ממה שאני רגיל לעשות" ואם אני רוצה שזה ישתנה אני לא יכולה לנוח, או להימנע מכריעה. ההפך! אם אני רוצה להצליח לעבוד יום שלם בשתילה של יותר מערוגה אחת אני צריכה להתאמן... לבוא כל יום, להתמודד עם הכאבים, עד שהגוף/מוח יאפשר לי. עד אז אני אצלע לי לאיטי... אי אפשר להפסיק לעשות דברים רק כי הגוף מתקשה, אפשר ללמד אותו לעשות דברים חדשים.

האם קרה לכם שהבטחתם לעצמכם שלא תפתחו את הטלוויזיה, שלא תתעדכנו על חדשות, ובסוף עשיתם זאת. כאילו כוח גדול מכם נמשך לשם. ובסוף לעצמכם "למה עשיתי את זה?" כי אתם יודעים שזה לא עושה לכם טוב. יש כל כך הרבה פילוג, שנאה, וכעס במדיה שפשוט לפעמים קשה לנשום. ועדיין אתם נמשכים לשם. אני רוצה לספר לכם למה זה קורה, האמת היא שיש לזה כמה סיבות אבל יש שתיים עיקריות. חוסר וודאות היא אחת מהן. האם יצא לכם פעם לשמוע סיפור של מישהו שמדבר על אירוע על טבעי שקרה לו, שהוא שמע קולות, שהוא ראה רוחות, אירוע שניתב אותו בחיים, משהו שנתן לו סימן. כל האירועים המיסטיים האלה מתקיימים כי המוח מחפש תבניות בכל דבר, וא חייב להסביר לעצמו את המציאות סביבו. המוח הוא קבוצה של תאים בתוך קופסה, הגולגולת, שאוסף אינפורמציה על ידי החושים שלנו. אם אנחנו ממששים משהו בחושך המוח מיד יחפש לו פרשנות – זו הידית של הדלת, או המפסק של האור. המוח לא יכול להכיל את חוסר הוודאות, הוא מייד ייצר פרשנות. להיות בתקופה כזו בחוסר וודאות זו תחושה נוראית שהמוח דורש מכם "לפתור" על ידי איסוף מידע נוסף. לגלול בפייסבוק, לראות חדשות, לקרוא עיתונים, פשוט לאסוף עוד ועוד אינפורמציה בעזרת החושים שיש לנו. אבל, זה בור ללא תחתית. זה לא פתרון בעיה כמו שיר ששמעתם, המוח שלכם מנסה להיזכר מי שר אותו, אתם נכנסים לשירונט והופ יש לכם תשובה והוא נרגע. זה כמו השיר הזה שמזדמזם לכם בראש ואתם לא יכולים להפעיל שירונט וזה משגע אתכם כל היום. המוח שלכם מזמזם את המצב ויוצר אצלכם בגוף חוסר נוחות שאתם מרגישים את הצורך לפתור על ידי חיפוש מידע. אבל לצערנו המציאות היא לא שירונט, אין לנו תשובה למה קורה, וגם לא נקבל בקרוב. מה שאתם יכולים לעשות הוא – או להבין שזה מה שהמוח דורש ולשחרר את הכעס על עצמכם. או להרחיק מכם את המכשירים שמחברים אתכם למציאות ולחוות את חוסר הנוחות מהזמזום הנצחי בראש. כי אין וודאות, והמוח לא אוהב את זה. לימים רגועים יותר, מלא אהבה, עדי

אתם בטח יודעים מה זה אפקט הפרפר, הטענה שמשק כנפיי פרפר בברזיל יכול לגרום לסופת טורנדו בטקסס, אני אספר לכם מה המקור שלו, ובסוף גם אקשר את זה לתנועה וכאב. בשנת 1961 אדוארד לורנז, מתמטיקאי ומטאורולוג, המציא מודל מחשב שמטרתו היה לנסות לחזות את מזל האוויר. הוא הכניס למודל נתונים בסיסיים כמו טמפרטורה, לחות, משקעים, מהירות רוח וכדומה ונתן למחשב לעבוד על סדרה של נתונים כדי לחזות מה יהיה מצב מזג האוויר בעתיד הרחוק. באחד הימים הוא החליט להשתמש בסדרה של נתונים שהוא השתמש בה ביום לפני כן, לראות את המשך החיזוי. מה שהוא לא צפה והופתע לראות היה שלמרות שהוא הכניס את אותה סדרה של מספרים החיזוי היה שונה לגמרי, לא רק שונה במעט, אלא ההבדל בין שמיים רגועים לסופות ברקים. הוא לא הצליח להבין, איך נותנים למחשב את אותה סדרה של נתונים לתוך אותו תהליך חישובי ונקבל תוצאות שונות? הרי זה לא הגיוני לתת לאותו מחשב לחשב 2 כפול 2 ולקבל ביום אחד 4 וביום אחר 7. הוא ניסה שוב לחזור על סדרת מספרים נוספת שהשתמש בה בעבר ושוב קיבל את אותה תוצאה, בכל פעם המחשב יצר חיזוי שונה לחלוטין של מזג האוויר. אחרי שהוא שבר את הראש בנושא הוא הבין את הבעיה, הספרה הרביעית אחרי הנקודה היתה שונה, כלומר אלפית המספר. אם נכפיל 2 ב 2 אנחנו אמורים לקבל את אותה התוצאה, אבל אם נכפיל 2.0009 ב 2.0009 אנחנו כבר לא נקבל 4, וככל שנכפיל את המספר הזה בעצמו התוצאה תגדל ובסוף תגיע ל 7. הוא מצא ששינוי הפרמטר של מזג האוויר, כמו מהירות הרוח, באלפית המספר, שינה את חיזוי מזג האוויר, מכאן שינוי פצפון כמו משק כנפיי פרפר היום יכולים בעוד כמה חודשים לייצר השפעה שתהיה שווה לטורנדו בטקסס. זה נכון לכל המערכות המורכבות ומצאו זאת גם בתחומים אחרים חוץ ממזג האוויר. אנשים שמגיעים אלי לטיפול לפעמים לא מבינים למה כאשר הם עושים בדיוק את אותו הדבר, הולכים לאותו שיעור אצל אותה מורה, או עושים את אותה הליכה בדיוק, פעם כואב להם ופעם לא. הם מחפשים את אותו גורם סודי שהוא הטריגר לכאב. אבל גוף האדם הוא מערכת מורכבת, יש בו טריליוני גורמים משפיעים, זה חסר היגיון לחפש את משק כנפי הפרפר. הבחירות שלנו צריכות להתבסס על מה שחשוב לנו ולא על תאוריית סיבה ותוצאה שאין לנו איך להוכיח. אם אנחנו רוצים לזוז, אנחנו צריכים להמשיך, גם אם ביום מסוים, בשעה מסוימת, שינוי פצפון השפיע על התוצאה של התנועה שלנו.

תארו לעצמכם מצב בו אתם לא צריכים להצליח, מצב בו אתם שואפים להיות בינוניים ומטה. מה יקרה אם תציבו לעצמכם מטרה להיות ממוצעים? בספר האלמותי של דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט" הוא מספר שכאשר שואלים אנשים אם הם טובים במשהו הם תמיד טוענים שהם יותר מהממוצע. אבל, זה הרי לא יתכן, לא יתכן שכולם יהיו יותר טובים מהממוצע כי זה תפקידו של הממוצע - לתת תמונה ראלית של המציאות. היכן שרוב האוכלוסייה נמצאת. רובנו, ממוצעים, כמעט בכל דבר, גם אני. לעיתים רחוקות מישהו מאיתנו יהיה מעל הממוצע או מתחת לממוצע. זוכרים את עקומת גאוס? אז תארו לעצמכם שתשאפו להיות בדיוק מה אתם יכולים להיות והגיוני שתיהיו? עכשיו בטח כמה מכם חטפו התקף לב רק מהמחשבה שהם לא ינסו להצליח יותר מכולם. אז תעצרו שנייה, תנשמו עמוק, ותחשבו איך תרגישו אם תשאפו להיות הממוצע? להיות בינוניים, להיות לא מושלמים. אתם יכולים להרגיש את האוויר נכנס לכם לריאות? את המשקל שיורד לכם מהכתפיים? תרבות ה"להיות הכי טובים" מביאה איתה לחץ וחרדה שאפשר לוותר עליהם אם נחליט לשאוף להיות ממוצעים. לא חייבים להיות הכי טובים, הכי חתיכים, הכי רזים, הכי חכמים, הכי ... אפשר פשוט להיות ממוצעים, ואפילו מאושרים.