חיפוש באתר זה

מה אם אני אעשה משהו שיגרום לי נזק? אז בואו נדבר על זה, מה אם אני אעשה פעילות שתפגע בי? מה אם אני אעשה את התרגיל לא נכון? מה אם אני אגרום לעצמי נזק? ואני שואלת, במה אפשר לפגוע? מה בגוף אנחנו יכולים לקלקל בעזרת תנועה? אני באמת מתאמצת להיכנס לראש של אנשים ולהבין, במה לעזאזל אנחנו יכולים לפגוע? האם אנחנו יכולים לפגוע בשרירים עם נעשה תנועה ? במפרקים? ברצועות? בגידים? לא קיים מחקר אחד שאומר שאם אדם מהשורה יחליט להתחיל להתאמן קיים התרגיל/ספורט שיגרום לו לנזק. לעומת זאת יש סרטונים ביו טיוב שמראים מה קורה לביצה ששמים אותה בקולה ואנשים עדיין שותים שתייה קולה. יש מאות מחקרים שמראים את ההשפעה של אלכוהול על... כל דבר בערך, ואנשים עדיין שותים בחגים. יש אין ספור מחקרים שמדברים על ההשפעה שיש לשמש ועדיין חלק ניכר מהאנשים לא משתמש בקרם הגנה ביציאה לשמש. וכנגד כל אלו יש מחקרים שמראים שפעילות גופנית משפיעה לטובה על כל (!!!!) דבר אפשרי בגוף, מהברור מאליו כמו סיבולת לב ריאה וכוח שריר, עד למפתיע כמו זיכרון, יכולת מנטלית, מצב רוח, איזון הורמונלי וכו'. אז איפה בהתפתחות האנושית פספסנו את המסר שמשהו שעושה לגוף כל כך טוב, הוא בריא ולא גורם לנזק? אז הפוך גוטה, הפוך תפסיקו לפחד ותתחילו לזוז!

מי אשם בתאונת דרכים? הכביש? הרכב? הנהג? בואו ננסה לחשוב על תאונת דרכים "פשוטה" נניח רכב נסע והחליק על כתם בכביש, מי אשם? הכתם שהיה על הכביש? אבל נסעו עליו רכבים לפני כן ללא בעיה הרכב שנסע מהר? אבל הרכב נסע מהר הרבה פעמים ללא בעיה הנהג שלא היה מרוכז? אבל הנהג לא היה מרוכז גם בהזדמנויות אחרות והכל היה בסדר השעה ביום? השמש היתה בזווית שהפריעה לנהג לראות את הכתם, אבל זו לא הפעם הראשונה שהנהג נוהג בשעה זו מצב הגלגלים? אבל הגלגלים החליקו רק בגלל הכתם אז מי אשם? עכשיו תתארו לעצכם פציעת ספורט, מי אשם? הנעליים שנעלתם? אבל זו לא הפעם הראשונה שאתם נועלים נעליים המקום בו התאמנתם? אבל מלא אנשים היו פה לפניכם התרגיל שעשיתם? אבל עשיתם אותו בעבר והכל היה בסדר, ואנשים אחרים עשו אותו והכל היה בסדר המשקל שהרמתם? אבל יש אנשים אחרים שמרימים משקל הרבה יותר גבוה והם בסדר ואתם הרמתם את המשקל הזה בעבר והיה בסדר (אתם יכולים להחליף משקל ב- מרחק, מהירות, או כל פרמטר משתנה אחר) אז מי אשם? אם החיים היו פשוטים כמו – החלקתם על כתם שמן והוא אשם בתאונה אז לא היו חוקרים של משטרת התנועה ולא היו מעורבים עורכי דין וחברות ביטוח. אם הכל היה חד וחלק הכל היה הרבה יותר קל. אבל הוא לא. גם כאשר יש פציעה בגוף לעיתים רחוקות, מאוד, אפשר לדעת מה בדיוק גרם לפציעה. ברוב המקרים אנחנו לא יודעים. אז מה אנחנו כן יודעים? אנחנו יודעים שאין גורם אחד שלבדו יכול לגרום לפציעה בספורט ושילוב של הרבה דברים ביחד כולל שינה, תזונה, לחץ, וכדומה יובילו לכאב. מה אני מנסה להגיד? לכל מי שהתווכח איתי שספורט מסוים כן גורם לפציעות, ושרואים יותר פציעות אצל ספורטאים וכדומה. אני רוצה להגיד – זה לא שחור לבן, זה לא כל כך פשוט, ואם ענף ספורט מסוים היה רק פוצע אותנו הוא היה נאסר. תשחררו, תזוזו, תשמחו, וסמכו על הגוף שלכם

אתמול ראיתי את הסרט לוסי (טעות, אל תשאלו למה) בוא טען המדען שכולם הקשיבו לו בעיניים נוצצות שאנחנו משתמשים רק ב10% מהמוח שלנו, ושאם משתמש ביותר נוכל להיות הרבה יותר מוצלחים. וכל מה שיש לי להגיד זה - בולשיט, אני חושבת שראיתי עד הסוף כדי לראות מתי הבולשיט הזה יופרח על ידי ידע בסיסי, אבל... טעיתי. השטות הזו היא אחד המיתוסים המטופשים שיש. ואני אסביר למה, בעוברות נוצרים מלא תאי עצב ותאי תמיכה במוח. מהרגע שאנחנו נולדים מתחיל תהליך של קצירה, מה זה אומר? כל קשר או תא שאין בו שימוש נעלם או במילים יותר קשות, מת. אין דבר כזה תא לא פעיל במוח, כל מה שיש לנו כבוגרים נשאר שם כי הוא נמצא בשימוש, זה אומר שאנחנו משתמשים ב100% מהמוח שלנו. אין לנו אפילו לו תא אחד שיושב ומנסה להבין מה משמעות הקיום שלו, ומה תפקידו ביקום. כולם עובדים. ונוסיף על כך, בעבר חשבו שאין גדילה של תאים במוח והיום יודעים שיש, מה שנמצא מחקרית הוא בינתיים באזור מוגבל במוח המקושר לזיכרון, אבל זה עדיין קיים. כלומר, לא רק שאנחנו משתמשים במאה אחוז מהמוח שלנו, אנחנו גם מייצרים תאים כדי לייעל את השימוש בו, ואנחנו יוצרים קשרים חדשים במוח בכל רגע. גם ברגע הזה שאתם קוראים את הפוסט הזה. אז כמובן שהסרט נראה לי חסר טעם לחלוטין והטענה שהדולפינים חכמים מאיתנו כי הם משתמשים ב20% מהמוח שלהם היא חסרת היגיון בעליל. יתכן שהם חכמים מאיתנו כי המוח שלהם גדול פיזית משלנו והמחקר טוען שיש קשר בין אינטיליגנציה ליחס בין גודל המוח לגודל הגוף. אבל זה לא משנה את העובדה שאנחנו משתמשים במאה אחוז מהמוח שלנו, כמו שהדולפינים משתמשים במאה אחוז מהמוח שלהם, כמו שהקופים משתמשים במאה אחוז, פילים ואפילו התמנונים במאה אחוז מכל אחד מהמוחות שלהם. יתכן שאנחנו לא משתמשים במוח שלנו בחכמה, אבל הוא עדיין עובד בתפקוד מלא. סתם רציתי לשתף אתכם כי יצאתי עצבנית מהסרט.

אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל מאוד קשה לעשות מחקרים טובים, קחו למשל מחקר שעוסק בגורמים תורמים לפציעות רצים, נכון נשמע הגיוני שלוקחים את כל הרצים שנפצעו ומשווים אותם לרצים שלא נפצעו? כלומר, כל מי שיש לו כאב בברך בטח יש לו משהו אחר ששונה מהרצים שאין להם כאב בברך. נשמע הגיוני, נכון? אבל זה מחקר לא טוב, או יותר נכון, פחות טוב. במחקר כזה אנחנו לא יודעים מה הביצה ומה התרנגולת, אולי מה שאנחנו רואים עכשיו אצל הרץ הפצוע הוא תוצאה של הפציעה ולא הגורם שלה – החולשה של הארבע ראשי של מרחיקי הירך, הנחיתה על העקב, הצניחה של קשתות כף הרגל. אולי כל אלה הם לא הגורם אלה התוצאה של הפציעה. מחקרים טובים הם הרבה יותר קשים לביצוע. מחקר טוב הוא זה שבודק פרוספקטיבי, בודק רצים בנקודת אפס קדימה במשך כמה שנים/חודשים. החוקר מודד את כל הפרמטרים שנחשדו כבעיתיים עד עכשיו בספרות ומלווה את הרצים למשך תקופה ארוכה ואוסף מידע לאורך התקופה ורואה מי מהם נפצע. כלומר מגלה, מה הביצה ומה התרנגולת. אז הייתה קבוצה של חוקרים שעשו את זה, הם ליוו קבוצה של 300 אנשים הרצים להנאתם מנקודת אפס עד לשנתיים אחר כך. ואתם יודעים מה הם מצאו? 1. נתחיל במה לא (!!) השפיע על פציעות: גובה הקשתות, גמישות, זווית הארבע ראשי, תנועתיות כף רגל אחורית, כוח גפה תחתונה, מרחק ריצה שבועי, סוג נעליים, פציעה קודמת (flexibility, arch height, quadriceps angle, rearfoot motion, lower extremity strength, weekly mileage, footwear, and previous injury ) כל אלו לא הבדילו אנשים שנפצעו מאלו שלא. 2. אנשים השמנים מ80 קילו עם נוקשות בברך היו מועדים ליותר פציעות. 3. והחלק האהוב עלי, אנשים עם מצב רגשי פחות טוב ויותר רגשות שליליים היו מועדים ליותר פציעות. למה אני מספרת לכם את כל זה? כדי להראות לכם שפציעות, גם כאשר אנחנו "יודעים" מה התחיל אותן כמו ריצה, הן לא דבר פשוט כל כך. שהקשר בין נזק לבין כאב הוא.... קטן. הלוואי שכל מה שהיה פותר בעיות ריצה היה רק נעל נכונה או חיזוק הרגל. כאב הוא דבר מורכב, גם כאב אקוטי, וכאשר אנחנו באים לפתור אותו אנחנו צריכים לחשוב על האדם כיחידה שלמה ולא רק על הרגל שלו.

לפעמים מגיעים אלי ציידים לטיפול, כן, כן, ציידים, או יותר נכון הם נצר לשושלת ציידים של האדם הקדמון, ואיך אני יודעת את זה? מאוד פשוט, יש להם אינסטינקטים מאוד חזקים, כמו לציידים. יש להם כל מיני סימנים לציידים, למשל, הם יותר זהירים כמו בכניסה למעליות, מטוסים, הליכה בחושך וכדומה. הם קוראים לזה פחדים או חרדות אבל אני יודעת שזו מערכת העצבים הערנית שלהם. או הבטן שלהם יותר רגישה למאכלים, תאכל להם יותר בטן, יתכן שיהיו יותר לשלשולים או עצירויות, כי מערכת העצבים שלהם מגיבה ביתר לגירויים. כמו בטן רגיזה. או הם יותר רגישים לשינויים באור, או שינויים בקול, או למגע, אולי יצא לכם להכיר כאלה, כמו בחלק מהמיגרנות. הם נולדו לזהות שינויים קטנים. אם תחשבו על זה, תסתכלו על הבן אדם בשלמותו ותאספו את כל הנתונים פשוט תבינו שמערכת העצבים שלהם יותר רגישה, בכך התחומים, כדי שהם יהיו ציידים יותר טובים. הם בדיוק אלו שירגישו בתנועה של העלה הכי קטן שיעיד על חיה בסבך. הם אלו שיראו חתיכת זרד שבורה או עקבות בחול ויוכלו לעקוב אחרי טרף. הם אלו שידעו ראשונים עם האוכל מקולקל. הם אלו שיזהו שינויים במזג האוויר. הם בעלי חושים מאוד ערניים שהביאו הרבה מאוד שלל ועזרו מאוד להצלחת השבט. וזכו להביא הרבה מאוד צאצאים, גם את הציידים שמגיעים אלי לקליניקה. אז כאשר מגיעים אלי ציידים ואני מספרת להם שככה זו האבולוציה, היא משמרת על הערנות שלנו והיא מאוד טובה בזיהוי סכנה בצייד, אך קצת פחות כאשר תשומת הלב מופנת גם לסכנה בתוך הגוף. והשינוי שנוכל לעשות הוא לא לבטל את האינסטינקטים האלו, אלא להבין אותם ולעבוד ביחד איתם כדי להשתחרר מהכאב.

עכשיו שאנשים תקועים בבית יוצא לי לדבר איתם על אפשרויות שונות לפעילות גופנית. הרי סגרו את כל ההזדמנויות לאימון מאורגן כמו חדרי כושר, בריכות, מרכזים ליוגה או פילאטיס, פלדנקרייז או ג'ירו. בקיצור הכל. אפילו מרכזי של שיקום סגרו. מכיוון שאני חובבת ריצה אני מציעה ריצה לכולם והתגובה שאני מקבלת היא כמעט פה אחד "אני לא יכולה לרוץ/ ריצה זה לא בשבילי/ ריצה פוגעת בגב/ ריצה לא בריאה לעצמות/ ריצה דופקת את הברכיים" וכדומה. ואני תוהה, אם פעוט יכול לרוץ, והוא לא מבקש מאף אחד לרשות או מברר אם זה בריא לו, אז למה לא כולם יכולים לרוץ? ואם פעוט לא מברר האם הוא רץ נכון, למה אנשים מבוגרים צריכים ללמוד איך לרוץ? למה הם לא יכולים פשוט לרוץ? ומתי בדיוק ריצה הופכת להיות "לא בריאה"? הרי אנחנו בעלי חיים שריצה היתה חלק מתהליך השגת המזון שלנו, לא היינו שורדים כמה מיליוני שנים אם לא היינו יכולים לרוץ, אם לא היינו בנויים לרוץ. ואם זה פונקציה של זמן, מתי בדיוק ריצה הופכת להיות לא בריאה לנו? שהרי מהרגע שפעוט לומד לרוץ הוא הרי לא יפסיק עד שנעצור אותו. אז באיזה גיל בדיוק או תקופה ריצה הפסיקה להיות נכונה לנו כבני אדם? ריצה בונה עצם, ולא רק ברגליים, גם בגב תחתון (לרצים יש צפיפות עצם גדולה יותר בחוליות). ריצה מחזקת שרירים ריצה מגדילה סיבולת לב ריאה, שומרת על הלחץ ולחץ הדם ריצה משפרת את הזיכרון ומעכבת התדרדרות קוגניטיבית ריצה מעודדת את הפעולה של מערכת החיסון ריצה מחזקת את השינה ריצה עוזרת לדיכאון ולמחלות נפשיות נוספות ומי לא יכול לרוץ??? כל אחד יכול לרוץ, ואפילו לא צריך ללמוד את זה. עכשיו השאלה, איך מתחילים? זה מאוד פשוט, מתחילים ללכת במשך שבוע, שבוע אחר כך מוסיפים כל כמה דקות הליכה כחצי דקה או דקה ריצה ואז חוזרים להליכה, ולאט לאט מאריכים את זמן הריצה. יתכן שעד תום תקופת הסגר תוכלו לרוץ רק חמש דקות, זה יהיה מצוין! אלו יהיו חמש דקות ריצה יותר ממה שעשיתם קודם. ויכול להיות שיותר. אבל לא משנה כמה תרוצו, תעשו משהו בשביל הבריאות הגופנית, המנטלית, והנפשית שלכם. זה משהו שנדרש בימים אלו.

אני מאמין בעצמי, היום ב 6 בבוקר, ממש מוקדם, הקשבתי להרצאה של שיר על שינוי תודעתי, וממש בתחילת ההרצאה היא אמרה את אחד הנושאים הכי חשובים, והכי מעצבנים שיש: שהמציאות הוא סובייקטיבית ושאנחנו משפיעים עליה. אחד הנוכחים שהקשיב לא שם לב שהמיקרופון שלו היה פתוח והוא ניהל את הוויכוח הכי ידוע והכי נורמלי שיש סביב הנושא – "אז מה? אני מייצר מציאות??" ואז נאמר את המשפט הנפוץ "אני מאמין לעצמי" השאלה הגדולה שאני רוצה להעלות פה היא למה? למה אנחנו מאמינים לעצמנו או למחשבות שלנו? מה הביא אותנו להאמין במה שאנחנו מאמינים? והתשובה היא : למה לא? למה שלא נאמין לעצמנו? רוב היום אנחנו מסתובבים עם מחשבות בראש שמובילות אותנו לפעולה כמו "אל תשכחי את המסכה" או "שימי לב לרמזור האדום". מחשבות שעוזרות לנו להתנהל בעולם. מכיוון שרוב המחשבות שלנו עוזרות לנו יש לנו תחושה שכל המחשבות שלנו הן באות לעזור. שהרי אנחנו (נצר הבריאה) חשב אותן ואם כך הן אמיתיות, נכונות, עוזרות, ולטובתנו. האמונה הזו בעצמנו יכולה להיות מעולה, כל עוד זה משרתת אותנו, כל עוד המחשבה עוזרת לנו. קחו לדוגמה את האמונה ש"אני כישלון" ואין שום דבר שאני אצליח בו, זו אמונה אמיתית לגמרי, אני בוודאות לא הצלחתי עד עכשיו שום דבר שניסיתי, יש לי ים של ניסיון בנושא, אף אחד לא יוכל להוכיח לי אחרת וזה לא שאני מייצרת מציאות, זו המציאות האמיתית! האוביקטיבית! זה לא משנה מתי המחשבה הזו התחילה, מתי האמונה הזו התבססה, וכמה ניסיון יש לנו בתוך האמונה המבוססת מחקרית ש"אני חסרת קואורדינציה" או "אני חלשה". המחשבה הזו משנה את ההתנהגות שלנו. היא גורמת לנו להעז פחות או אולי לא להעז בכלל. היא מייצרת לנו דפוסי התנהגות שמובילים אותנו להוכיח לעצמנו שאנחנו חלשים או חסרי קואורדינציה! הינה, אתה רואה??? שוב נפלתי!!! שוב לא הצלחתי! ואתם צודקים לגמרי, גם הפעם נחווה כישלון, מוכח מדעית שהמחשבה היתה נכונה. אבל. האם המחשבה הזו משרתת אותנו? האם המחשבה תגרום לנו לפעול בצורה שתביא אותנו למקום אחר, מקום שאולי לא נכשל בו. אז בכל פעם שמישהו אומר לי "אני מאמין בעצמי" אני שואלת אותו אם זה עוזר לו תמיד, והאם הוא מוכן לנסות לא להאמין בעצמו במקרים בהם זה לא עוזר לו. כי להמשיך ללכת באותו מסלול חשיבה יוביל לאותו מקום בו כבר היינו

מכירים את הנקודה, שיש אנשים שקוראים לה החצי כוס הריקה, הנקודה היא תשומת הלב שלנו, איפה אנחנו שמים את הדגש, על הנקודה או על הסוכריות סביבה, זה טבעי לגמרי לראות את הנקודה, אני לגמרי טיפוס כזה, אם הולכים לקנות בגדים אני אשים לב לכתם בחולצה, אם השולחן עקום אני אדע בשנייה, אני תמיד אשים לב אם משהו לא בסדר, ואם חושבים על זה, אני יצירה מופלאה של האבולוציה, אני כל הזמן נזהרת למקרה ויגיע אריה, וזה היה יכול להיות מעולה אם הייתי האדם הקדמון בסוואנה. אבל אני לא, אי אפשר להכריח את המוח שלי לא לראות את הנקודה, זו תגובה אוטומטית, אפשר להגיד תכונה שלי, מה שאני כן יכולה לעשות זה ללמוד לקבל התכונה הזו בי וכאשר אני רואה נקודה שחורה ולחפש את הסוכריות מסביב. זה מאוד נורמלי בכאב לראות את הנקודה השחורה, היא פשוט מעכירה את כל האווירה, אבל אם תלמדו לחפש את הסוכריות מסביב תראו אותן. מאחלת לכם השנה לחיות לצד הנקודה השחורה ולמצוא את כל הסוכריות סביבה.

מכירים את הצ'ופצ'יק של הקומקום? מכירים את זה שמשהו מתקלקל לכם ואתם לוקחים אותו לתיקון ומקבלים אותו בחזרה רק בכדי לגלות שעדיין יש בעיה ואז אתם מחזירים אותו לתיקון והוא חוזר אליכם רק בכדי לגלות שמשהו אחר לא בסדר וחוזר לחלילה עד שאתם משתגעים וצועקים שמישהו בבקשה יבצע איזה חשיבה מערכתית ולא ינסה לתקן רק את הצ'ופצ'יק של הקומקום אלא יבדוק את הכל? אז אני זאתי שבא לה לצעוק בכל פעם שאנשים חושבים שלעבוד עם כאב זה רק לחזק את השרירים, או רק לעבוד על השיווי משקל, או רק על הסיבולת, או רק על המוח. הרי אם זה לא עובד בשביל מכשירים חשמליים למה שזה יעבוד על גוף האדם שהוא הרבה יותר מורכב מזה? כדי לעבוד עם הכאב צריך לעבוד על הכול, הרגש, התחושה, והתנועה. לא בגלל שכאב הוא פסיכוסומטי, לא בגלל שיש בעיות תחושה, ולא בגלל שהכאב הוא בגלל חולשה, בגלל שהגוף הוא כל כך מורכב שאם עובדים רק על הצ'ופצ'יק של הקומקום, מסתכלים על הבורג ולא על המכונה כולה, מסתכלים רק על נקודה ולא התמונה כולה.

19 שנים לאסון התאומים, והמדינה לפני סגר בסוף שבוע הקרוב, שני דברים ענקיים שאי אפשר להתעלם מהם בימים אלו, ומה הם מזכירים לי? זיכרון האם אתם זוכרים איפה הייתם כאשר סיפרו לכם על אסון התאומים? האם אתם זוכרים מה לבשתם? מי סיפר לכם? איפה עמדתם? מה הטלפון הראשון שעשיתם? לחלק מהשאלות שלי אתם עונים – בארור!!!! אני זוכר/ת מעולה! אבל האם זה נכון? האם אנחנו באמת זוכרים מעולה? והתשובה היא – לא. אנחנו זוכרים משהו שאין לנו כל דרך לדעת אם זו האמת או לא, מה שבטוח זו הגרסה שהמוח שלנו שמר. בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע אנחנו "מלכלכים" אותו, כלומר, אנחנו מכניסים בו פרטים חדשים שלא היו. איך זה קורה? בכל שנה שאתם מעלים את הזיכרון של מה היה המוח שלכם משתמש במסלולים אשר יושב בהם הזיכרון הישן ומוסיף להם מידע מהקיים היום. התוצאה היא שזיכרון שיש לכם היום הוא תוצר של כל 19 שנים אחרונות. ולא רק של האירוע עצמו. יצא לכם פעם לשבת בקבוצה של אנשים ולהיזכר באירוע שהייתם נוכחים בו ביחד? טיול שנתי או מסיבת סיום. כל אחד זרק פרט לאוויר " אתם זוכרים את זאתי עם החולצה" ופתאום כולם זוכרים אותה או "אתם זוכרים את המורה עם הכובע" ופתאום כולם נזכרים בכובע. יתכן כי זאתי עם החולצה מעולם לא הייתה, או הכובע מעולם לא נברא. אבל למה? המוח הוא נחמד כזה, אין לו את היכולת לזכור את כל הפרטים. אם היינו זוכרים את כל הפרטים מהרגע שנולדנו עד ושנייה זו המוח שלנו היה מתפוצץ. היינו צריכים לזכור כל ביס שאכלנו וכל פעם שביקרנו בשירותים, כל צעד שעשינו. זה מיותר. המוח זוכר רק חלק ומאפשר לעצמו לעגל פינות ו"להיזכר" בפרטים לא נכונים כאילו היו באמת. ד"ר ג'וליה שו הוכיחה במחקר שלה שאפשר לגרום לאנשים להיזכר ולהאמין שהם ביצעו פשע שלא היה ולא נברא אם נותנים להם קצת מידע שמוכר להם כמו – הטיול השנתי או מסיבת הסיום, ומוסיפים פרטים נוספים בביטחון גמור "אתם זוכרים את הזאת עם החולצה". (המחקר שלה שינה את שיטת התחקור של המשטרה ושחרר הרבה אנשים עם וידוי כוזב) המוח בנוי לעגל פינות כי לזכור הכל זה מיותר ומכביד, זה הנורמלי, וזה גרם לי לחשוב מה יישאר אצלנו בעוד שנה מהתקופה הזו, מה אתם חושבים שתזכרו ממנה? איפה המוח יעגל פינות? מה שבטוח הוא שהסביבה משפיעה על הזיכרון על התקופה הזו (זוכרים את הזאתי עם החולצה) ואני מאחלת לכם שתהיו בסביבה תומכת וחמה.

בוקר אחד קמה אורית ומחליטה שהיא רוצה שהעולם יראה טוב יותר ובריא יותר, היא מחליטה להרים אתר https://www.swebe.co.il/ שבו יהיה אוסף של מידע ואפשרויות למידה שיהיה זמין לכולם, אותי היא הזמינה לדבר על לחץ וכאב... רוצים להקשיב? https://www.swebe.co.il/podcast/episode/25df422d/

אתם יודעים מה זה רומינציה? זה משהו שכולם חוטאים בו לפעמים, זו מחשבות מעגליות שמתעסקים בהם ללא הרף. אתן לכם דוגמא. למשל עולה בי המחשבה "אני רעבה" ואז מופיע התעסקות במחשבה "אוי אני רעבה, איך שכחתי לקחת את הארוחה שלי, שיט אני בישיבה עכשיו בזום של שעתיים אני אפילו לא יכולה לגנוב רוגלך מהשולחן, הישיבות זום המעצבנות האלה, אני יודעת למה שכחתי לקחת את האוכל, הילדים לא היו מוכנים בזמן ועכשיו אני אמות מרעב בשעתיים הקרובות, הם תמיד עושים את זה, לא מוכנים בזמן, לא משנה כמה מוקדם אני מעיר אותם הם לא יוצאים מהמיטות, כמה שאני רעבה הבטן נדבקת לי לגב, הלוואי והיה לי אפילו פרי, אבל גם אותו שכחתי בבית בגלל הילדים, אוף" מה אתם חושבים? הרעב מתגבר או ירד בתהליך החשיבתי הזה? מה היה קורה אם התהליך היה נראה ככה "אני רעבה" ואז מופיעה המחשבה "בעוד שעתיים מסתיימת הישיבה אני אלך לקנות לעצמי משהו לאכול, שכחתי את האוכל בבית" מה אתם חושבים? הרעב התגבר או ירד בתהליך החשיבתי הזה? מה ההבדל בין הרומינציה לבין האופציה השנייה? אני אעזור לכם, שיפוטיות, הוספה של המחשבה של טוב או רע, שהביאה איתה את הרגשות של כעס, תסכול, חוסר אונים, שמפיקות בגוף תחושות פיזיות של דופק גבוה, כיווץ שרירים, נשימה שטחית, הרחבה של כלי דם שטחיים וסומק. במילים אחרות, עצבנות. וכל זה בגלל שיפוטיות. מה היה קורה אם כאשר היה מופיע כאב במקום להיכנס לסחרחורת של " אוי כואב לי, אני בטח עושה משהו לא טוב, זה ממש גרוע שכואב לי, אני עושה לעצמי נזק, ידעתי שאני לא צריך לעשות את התרגיל הזה, אמרתי למאמנת שזה לא מתאים לי, עכשיו אני אתקע עם הגב כל השבוע כמו שקרה בפעם הקודמת, מה אני אעשה עכשיו יש לי ישיבה חשובה בעבודה שאני צריך לשבת בה, תמיד זה קורה לי בתקופות כאלה שאני לחוץ, הגב הזה תמיד דופק לי את התוכניות, יש לי גב דפוק" מה היה קורה אם התהליך היה נראה ככה "כואב לי הגב, אני צריך לשנות את התרגיל הזה בפעם הבאה"? מה היה קורה אם בפעם הבאה שהיה מופיע כאב במקום להתעסק בשיח "זה טוב או רע" או "אסור או מותר" או " זה טבעי או אני עושה לעצמי נזק" הייתם פשוט נותנים לכאב להיות ומתבוננים בו בלי שיפוטיות.