איך עושים מחקרים טובים?

אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל מאוד קשה לעשות מחקרים טובים,

קחו למשל מחקר שעוסק בגורמים תורמים לפציעות רצים,

נכון נשמע הגיוני שלוקחים את כל הרצים שנפצעו ומשווים אותם לרצים שלא נפצעו?

כלומר, כל מי שיש לו כאב בברך בטח יש לו משהו אחר ששונה מהרצים שאין להם כאב בברך.

נשמע הגיוני, נכון?

אבל זה מחקר לא טוב, או יותר נכון, פחות טוב.

במחקר כזה אנחנו לא יודעים מה הביצה ומה התרנגולת, אולי מה שאנחנו רואים עכשיו אצל הרץ הפצוע הוא תוצאה של הפציעה ולא הגורם שלה – החולשה של הארבע ראשי של מרחיקי הירך, הנחיתה על העקב, הצניחה של קשתות כף הרגל.

אולי כל אלה הם לא הגורם אלה התוצאה של הפציעה.

מחקרים טובים הם הרבה יותר קשים לביצוע.

מחקר טוב הוא זה שבודק פרוספקטיבי, בודק רצים בנקודת אפס קדימה במשך כמה שנים/חודשים. החוקר מודד את כל הפרמטרים שנחשדו כבעיתיים עד עכשיו בספרות ומלווה את הרצים למשך תקופה ארוכה ואוסף מידע לאורך התקופה ורואה מי מהם נפצע.

כלומר מגלה, מה הביצה ומה התרנגולת.

אז הייתה קבוצה של חוקרים שעשו את זה, הם ליוו קבוצה של 300 אנשים הרצים להנאתם מנקודת אפס עד לשנתיים אחר כך.

ואתם יודעים מה הם מצאו?

1. נתחיל במה לא (!!) השפיע על פציעות: גובה הקשתות, גמישות, זווית הארבע ראשי, תנועתיות כף רגל אחורית, כוח גפה תחתונה, מרחק ריצה שבועי, סוג נעליים, פציעה קודמת (flexibility, arch height, quadriceps angle, rearfoot motion, lower extremity strength, weekly mileage, footwear, and previous injury ) כל אלו לא הבדילו אנשים שנפצעו מאלו שלא.

2. אנשים השמנים מ80 קילו עם נוקשות בברך היו מועדים ליותר פציעות.

3. והחלק האהוב עלי, אנשים עם מצב רגשי פחות טוב ויותר רגשות שליליים היו מועדים ליותר פציעות.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כדי להראות לכם שפציעות, גם כאשר אנחנו "יודעים" מה התחיל אותן כמו ריצה, הן לא דבר פשוט כל כך. שהקשר בין נזק לבין כאב הוא.... קטן. הלוואי שכל מה שהיה פותר בעיות ריצה היה רק נעל נכונה או חיזוק הרגל.

כאב הוא דבר מורכב, גם כאב אקוטי, וכאשר אנחנו באים לפתור אותו אנחנו צריכים לחשוב על האדם כיחידה שלמה ולא רק על הרגל שלו.