חיפוש באתר זה

מרבית הכאבים עוברים לבד, לגמרי, מבלי שנעשה שום דבר, אני מוכנה להתערב אתכם על מיליון דולר שתוכלו לשבת עכשיו ולחשוב על עשר פעמים לפחות שכאב לכם משהו והכאב עבר לבד, חתך שעשיתם כאשר קצצתם סלט, שעקמתם את הקרסול בטיול, מכה כחולה שקבלתם ברגל מקצה של שולחן, נפילה מאופניים, הפעם הזו שהחלקתם על הישבן, הכוויה בגב כף היד מהתנור, השריטה שקפצתם מהעץ, הכאב בצד שרצתם, כאב הראש בסוף טיול כאשר לא שתיתם, הבטן שנתפסה אחרי אימון אינטנסיבי, אני מוכנה לשים מיליון דולר על כל הפעמים שהכאב היה חלק קטן בחיים שלכם והוא נעלם. ואתם יודעים למה אני מוכנה לקחת כזה סיכון? כי זה הימור בטוח. זה מה שהגוף. עושה, מפעיל את האזעקה וסוגר אותה, כואב לנו ואז הכאב נעלם, אין צורך לרוץ לרופאים, בדיקות, מטפלים, לקחת תרופות, להשתמש בתכשירים, כי ברוב המוחלט של הפעמים הגוף מסתדר לבד. כי זה מה שהוא עושה. מיליוני שנים. לעיתים רחוקות בלבד כאב נשאר לאורך זמן, לעיתים יותר נדירות כאב הופך לכרוני. והסיבה שאתם רואים רק את הפעמים האלה הוא שאתם מתעלמים ושוכחים את כל הפעמים האחרות בהם הגוף עשה את התפקיד שלו מצוין, הפעיל את האזעקה וכיבה אותה בזמן. אתם מתרכזים בשלילי ושוכחים את החיובי. אתם מתמקדים בפעמים המועטות בו המערכת לא פועלת כרגיל ומסיקים מהן על כל שאר הזמן. שזה... לא נכון לעשות. זה כמו לחשוב שאם נכשלתם במבחן אחד במתמטיקה אתם לא מבינים כלום בעוד בכל שאר המבחנים קילבתם מאה עגול. אל תאבדו אמון בגוף שלכם רק כי לעיתים רחוקות הוא טועה, זכרו לו את כל ההצלחות שלו. ואם הצלחתי לשכנע אתכם עד עכשיו אני מזמינה אתכם גם להמר על הגוף שלכם, לתת לו את האמון שמגיע לו.

מטופל הסביר לי השבוע משהו שלא הבנתי לפני כן, הוא הסביר לי למה יש לו את הצורך לנוח כאשר מופיע לו כאב, המחשבה שיש לו סביב המנוחה היא מאוד הגיונית, למי שלא מבין רקמה ביולוגית. כאשר יש פציעה, שזה כמו משהו שנקרע ואז הגוף צריך לתקן את הקרע והוא שם דבק באזור. כדי לשמור שהתיקון לא יתקלקל חשוב שנמנע מתנועה כדי לא להפריע לדבק להתייבש. התחושה שלו היא שתנועה תפריע לאיחוי של הרקמות כמו שקורה כאשר מדביקים שני חלקים של עץ אסור להזיז אותם, או חיבור של שני חתיכות נייר קרועות, רק כאשר הכל יבש אפשר להמשיך לעבוד. זו דרך פעולה מצוינת, לחפצים, אך לרקמה ביולוגי ההתנהגות שלנו צריכה להיות הפוכה, ולמה? אני רוצה שתדמיינו את שיעורי השדאות שלכם בבית הספר, או שיעורי העזרה ראשונה בצבא, או ההשתלמות החייאה בעבודה. אתם זוכרים שדיברו אתכם על הכשת נחש? מה ביקשו מכם לעשות כדי לא להחמיר את הבעיה? כדי שהערס לא יתפזר בגוף? ביקשו מכם להשכיב את הפצוע ולקבע לו את הגפה – כדי שלא תיהיה זרימת דם. ומה אתם חושבים שהגוף צריך כדי לרפא רקמה שקרה בה משהו? דם, נכון? כל מקום בגוף, עצם, שריר, עצב, כליות, כבד, דורש אספת דם על מנת לשרוד. כל מבנה בגוף שקרה לו משהו צריך חומרים לבנייה מחדש וצריך לסלק את הפסולת מהרקמה שנפגעה. היום ההוראה ירידה מהמיטה אחרי ניתוחים הוא 24 שעות, בכל מצב שאפשרי לזוז נדרשת תנועה, אפילו עושים תנועה בתוך המיטה אם ירידה ממנה הוא לא אפשרי. בניגוד לחלקים של עץ רקמה חייבת תנועה כדי לרפא את עצמה, חייבת, לא המלצה, חובה. תנועה עושה לגוף טוב. תמיד.

אחרי הסרט טופ גאן המכירות של משקפי השמש ריי בן קפצו ב 40%, מטורף למרות שבשום מקום בסרט תום קרוז לא אומר "קנה לך משקפי ריי באן הם הטובים ביותר שיש" כולם רצו לקנות, זו פרסומת סמויה. היי, זו הדרך בה משפחת קרדשיין עושה מיליונים, הן לא עובדות בעבודה של 8 עד 5, זה לא כל כך סמוי כבר במקרה שלהן... הן מסתובבות בעולם עם מוצרים למיניהם (ומקבלות על זה כסף) ושאר העולם קונה. כמובן שבבריאות יש מסרים סמויים השתולים גם בתוך המודעות עצמן, למשל תמונה של אדם ישן על הצד עם גרפיקה של עמוד שדרה ישר, כאילו יש חשיבות למנח עמוד השדרה. תמונה של אדם היושב זקוף בכיסא עם גרפיקה של עמוד שדרה ישר, כאילו יש חשיבות לזקיפותו של עמוד השדרה. תמונה של נעל עם רגל בתוכה וציור של קשת בבסיס כף הרגל, כאילו קיים מנח כף רגל נכון. גם אם יש כיתוב או אין, הגרפיקות האלה מעבירות את המסר שיש נכון ולא נכון. שיש מותר ואסור, שיש מסוכן ובריא. שזה... לא נכון. לכל אחד יש את המזרן שנוח לו או את הכיסא שהכי כיף לו לשבת עליו או את הנעל שהכי קל לו לרוץ איתה, אבל זה לא בגלל שמנח עמוד השדרה הוא "נכון" או בגלל שהקשתות הן הטובות ביותר. הרי אף אחד לא נשאר לישון בצורה מושלמת על הצד, ואף אחד לא נשאר זקוף על הכיסא כל היום, ואף אחד לא שומר על קשתות כף הרגל באותו מנח כל הזמן. זה פשוט נוח, מה שבטוח שהכי נוח למפרסמים לייצר מסר סמוי של בריאות כדי שאפשר יהיה לקחת עוד כמה שקלים. אל תתנו למסרים סמויים לשכנע אתכם שהגוף הוא שברירי ודורש תיקון. הוא חזק.

דיי להיות רכרוכי, אני אישית פוגשת את זה כל הזמן, אנשים שמעירים למטופלים שלי שסובלים מכאב כרוני "יללא, תתגבר, תהיה גבר" " מספיק לקטר, את היסטרית" "גם לי כאב פעם ועדיין הלכתי לעבודה וטיפלתי בילדים" ואותי זה מעצבן, למה אתם שואלים? בגלל הדו פרצופיות של החברה שלנו. בכל מקום מעודדים חשיבה עצמאית, שונות, אינדוודואליות, אבל רק בכיוון מאוד ספציפי. לאנשים מותר/אפשר לסטות מהזרם רק לכיוון מאוד מסויים, לכיוון החזק בלבד. גברים שבוכים יותר ורגישים יותר הם לא אינדווידואלים הם חלשים. נשים שלא רוצות להיות אימהות או לא נהנות באימהות שלהן או לא אינדוודואליות, הן מוזרות. ולאף אחד, כמובן, לא יכול להיות כאבים שיגרמו לו לעצור את החיים ופשוט להתלונן. למה לקטר? יש רעבים באפריקה, יש סחר בבני אדם, מה פתאום להתלונן? רק כי כואב לך הגוף עד שאין לך את היכולת לצאת מהמיטה??? תגידו תודה שאתם לא חולים במחלה סופנית! צריכים להתגבר ולא להיות רכרוכיים! להדחיק רגשות רעים ולהיות חיוביים! החברה שלנו רוצה אנשים מאוד מסויימים, מצליחנים, שאפתנים, וחזקים, אפשר לראות את זה בקלות בסגנון תוכניות הריאליטי וכתבות ההשארה בעיתונים. ומצד שני היא גם דורשת אינדבידואליות וחשיבה עצמאית ומזלזלת באנשים ש"הולכים אחרי העדר" כלומר אתה יכול להיות אינדוודואלי רק אם אתה מצליחן, שאפן וחזק. אחרת... אתה רכרוכי. זה בסדר לקטר, זה בסדר לעצור ולהגיד החיים גדולים עלי עכשיו, זה בסדר לבכות, זה בסדר להבין שאי אפשר להמשיך מכאן הלאה. לפעמים המקום הנמוך שאנחנו נמצאים בו יביא אתו דברים חדשים, שיעורים חדשים, ואולי הוא יביא אתו אומץ. יש הרבה יותר אומץ בלהודות שקשה לך מאשר בהעמדת הפנים שהכל בסדר. כי כאשר אתה מודה בפני עצמך ומביע את הקושי אתה גם יכול לקבל עזרה.

אם אצמיד לכם אקדח לראש ואגיד לכם להפסיק לחשוב, תצליחו? אם אתן לכם מיליון דולר אם תחשבו רק מחשבות חיוביות, תרוויחו? למה אנחנו לא יכולים לשלוט במחשבות שלנו? המוח שלנו הוא האיבר שתפקידו לחשוב, זה מה שהוא עושה, כמו שקיבה מעכלת וכליות מסננות את הדם. לבקש במוח להפסיק לחשוב זה כמו לבקש מהכליות להפסיק לסנן ומהקיבה להפסיק לעכל, לבקש מהמוח רק מחשבות חיוביות זה כמו לבקש מהכליות לסנן רק חלבונים מסוג מסויים ומהקיבה לעכל רק חלק מהאוכל. ולמה המוח חושב כל כך הרבה על העבר ומלא במחשבות מפחידות על העתיד? כי זה התפקיד שלו! המוח לא יושב בתוך הגולגולת כדי שנהיה מאושרים ושמחים כל הזמן, הוא התפתח באבולוציה כדי לשמור עלנו ולדאוג שנשרוד. ומה לדעתכם יגביר את סיכויים ההשרדות? מחשבה על כמה טוב לנו היום, או חשש לגבי משהו מסוכן שעלול לקרות בעתיד? מחשבה על כמה כיף היה לנו היום או התעסקות במשהו ממש רע שקרה לנו בעבר כדי לדאוג שזה לא יקרה שוב? אז מה הבעיה? למה אנחנו כל כך סובלים מהמוח הזה שכל הזמן מגביר לנו דאגות? זה פשוט מאוד, כי כאשר אין לנו כבר סיבות לדאוג הוא ממציא סיבות, זוכרים? זה התפקיד שלו – הישרדות. בעבר שחיינו במערות והסכנות סביבנו היו אין סופיות מהדאגה לאכול עד הדאגה שיאכל אותנו אריה המוח שעבד 24 שעות סביב דאגה היה נכס חשוב מאוד. היום אין אריות, אם אנחנו רעבים אנחנו יכולים רק להרים טלפון ולהזמין או לקפוץ לסופר, אז המוח שהיה מאוד יעיל בעבר מפריע לנו. ואולי בעוד אלף שנה כאלו המוח ישנה את התפקוד שלו ויעשה משהו אחר אבל עד אז אנחנו צריכים להסתכל עליו אחרת. להבין שככה הוא, מכונה ליצור דאגות, אמיתיות או מומצאות. ולהסתכל על התוצרים שלו – המחשבות, בדרך קצת שונה. קצת פחות להתרגש מהן ולהתבונן בהן ממשקפיים שלא מחפשות האם הן אמיתיות או שקריות, אלא האם תורמות או לא. מחשבה שמועילה לי אני עוקבת אחריה ומשתמשת בה, ומחשבה שלא מועילה (לא מקדמת אותי) אני עוזבת ולא מתרגשת ממנה. כי למרות שאני לא יכולה להפסיק את המכונה מייצרת המחשבות אני כן יכולה לבחור באיזה מהתוצרים להשתמש.

האם איבדתי את ההזדמנות לעבוד על רצפת אגן? עברו כבר שנתיים מאז הלידה, הרצפה האגן שלי עדיין לא חזרה לעצמה, אבל לא היה לי זמן להגיע לטיפול עד אז, האם עדיין אפשר ? אני בת 65 התחילה לי בריחת שתן, האם אני יכולה לחזק אותה? יש לי צניחת רחם, דרגה 2, האם אני יכולה לחזק את רצפת האגן שלי? אני אתחיל מהסוף, כן. גוף האדם לא באמת יודע שיש בו אזור מביך שלא נעים לדבר עליו, שרירי רצפת אגן לא באמת מודעים לזה שלא רואים אותם ושצריך מטפלת מיוחדת לבדוק אותם, הם שריר ככל השרירים. האם הייתם חושבים שיש חלון הזדמנויות לחיזוק של שרירי הזרוע? ברור לכם שאפשר לחזק שריר בכל גיל, ובכל מצב, ובכל סיטואציה. אפילו על הירח המציאו דרכים לייצר התנגדות כדי לשמור על כוח השריר. אז גם אישה שנתיים אחרי לידה, אישה בגיל 65, ואישה עם צניחת רחם, יכולה להתאמן ולחזק את רצפת האגן שלה. גוף האדם לא הגיע עם תאריך אחריו רצוי לא להשתמש כמו שיש על קופסאות שימורים, עד הנשימה האחרונה שלנו יש לנו את האופציה לזוז ולשנות. ונכון, עם הגיל יכולת השינוי הולכת ומצטמצמת אך הירידה הזו היא הרבה יותר איטית ממה שאתם חושבים, ועוד יותר חשוב, הירידה הזו מואטת כאשר אנחנו זזים!!! מחקרים מראים שאפשר לשנות מסה של עצם, מסה של שריר, תפקודים קוגנטיביים, כל מה שצריך הוא רק להשתמש במכונה המופלא הזו שקראת גוף האדם, והיא משתפרת. אז לקראת יום האישה, תתחילי לזוז!

יש לי אינטואיציה, יש לי תחושת בטן שמשהו לא בסדר אצלי בגב/אגן/בברך (תבחרו מה שמתאים לכם) מה זו אינטואיציה? חשבתם פעם? אז בדקתי בשבילכם במילון "חדירה לנשמת הדברים מתוך הרגשה פנימית" על מה מתבססת האיטואיציה שלנו? אינטואיציה היא מחשבה, תוצר של ניסיון העבר שלנו, דברים קראנו, סיפורים שסיפרו לנו, דברים שראינו. אינטואיציה היא הרגשה שמבוססת על אוסף של פרטים שיש לנו בראש, אנחנו אולי לא יכולים להצביע עליהם אבל הם נמצאים שם. אינטואיציה למשל לגבי השקעה במנייה בבורסה זו החלטה על בסיס ידע קודם שיש לי על שוק ההון. לעומת זאת זכייה בלוטו בעזרת מספרים שחלמתי עליהם זו לא אינטואיציה, זה מזל. בניגוד לאינטואיציה מזל הוא משהו שקורה מבלי שהיה לנו שום ידע קודם לגביו, פגישה עם חבר באמצע שום מקום, מציאת כסף ברחוב, זכייה בהגרלה. כל אלו הם פשוט מזל. האינטואיציה שלנו יכולה לטעות, אם בסיס המידע שלנו הוא שגוי. גם אם תחושת הבטן שלי היא ממש ממש חזקה, אני יכולה לטעות בה. תחשבו על כל האנשים שהשקיעו כספים והפסידו את כל מה שיש להם לנוכלים. האנשים האלו לא טיפשים, הם פשוט השתמשו בנתונים שהיו להם – נתונים שגויים. גם אינטואיציה לגבי הגוף שלנו יכולה להיות שגויה, כי מחשבה היא... רק מחשבה. תחשבו על כל הפעמים שהילד שלכם בכה כי מישהו לקח לו את המשחק כאשר למעשה אתם ידעתם שהוא בוכה כי הוא עייף. זה לא בגלל שהילד טיפש, זה בגלל שגם בגוף אנחנו יכולים לטעות. לפעמים בכדי לקדם את עצמנו אנחנו צריכים להתעלם מתחושת הבטן שלנו, כי לפעמים ניסיון העבר שלנו, הוא כשלונות, קשיים, פחדים, וסיפורים לא טובים של אנשים אחרים. לפעמים העבר שלנו יכול לעכב אותנו ולא לעזור, ולפעמים התפקיד שלנו הוא לבחור אחרת.

מכירים את המפלצות מתחת למיטה? פיקסר עשו מזה מיליונים. מה קורה אם הילד לא רוצה ללכת לישון בגלל שיש מפלצת מתחת למיטה? כאשר הילד מפחד אנחנו לא באמת יכולים להגיד לו שאין מפלצת מתחת למיטה, הוא לא יאמין לנו רק כי אמרנו. אף ילד בעולם לא יגיד "בטח, אם אמרת שאין אז בטוח אין מפלצת" יתכן כי ילד יכנס למיטה כי יחשוש שההורה יחשוב עליו דברים רעים, למשל שהוא פחדן, או לא ממושמע, אבל אנשים לא מפסיקים לפחד רק כי מישהו אמר להם להפסיק לפחד. איך מפסיקים לפחד? בודקים, מסתכלים מתחת למיטה למשל. בונים תוכניות פעולה, למשל, מה אפשר לעשות כדי להרגיש יותר בטוחים. מתמודדים עם הפחד, יושבים במיטה ומרגישים את הפחד עד שהוא נרגע. אז לכל האנשים שאומרים לי "אני יודע שהבלט דיסק שלי זה לא דבר מסוכן" או " אני יודע שלעוד אנשים יש קרע בכתף וזה לא כואב להם" אבל אצלי זה אחרת, אצלי אני מרגיש שבכל תנועה אני עושה לעצמי נזק. איך מפסיקים לפחד מנזק? בודקים. האם באמת כאשר זזים אנחנו מזיקים לגוף? לא... בונים תוכנית פעולה. במה אפשר להשתמש שיכול עזור לך? איש טיפול, תוכנית אימון, מדיטציה, לבנות רוטינה של תנועה. מתמודדים עם הפחד. זה דרכו של המוח, לשמור עלנו, לדאוג שנחשוש כדי להגן עלנו ולהיות אמיצים. כי אם רוצים לחזור לחיים רגילים, אין קסמים, יש הבנה, התמודדות, ואומץ.

מתנצלת מראש לכל אוהבי הגויאבה, לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא נגעל מהם, מאכלים, או ריחות. גועל הוא תחושה בלתי נשלטת שקיימת בנו כדי להציל אותנו מסכנה. אבולוציונית התפתח לנו חוש שתפקידו לשמור עלנו ממחלות, היכולת להריח מאכל שעבר לו התוקף ממזמן ולהרגיש גועל. גועל משמש אותנו גם להימנע מטורפים, ריח של נבלה גורם לתגובה מאוד חזקה והתרחקות, ההתנהגות הזו מגנה עלנו מפני הטורף אם הוא עדיין נשאר בסביבה. התחושה הזו של גועל יכולה להיות תלוית תרבות. אף אחד מכם לא יעלה על דעתו לאכול ג'וקים, זה יעלה בכם תחושת גועל עמוקה. אך יש מקומות בעולם בהם ג'וקים זה מעדן. התחושה הזו יכולה להשתנות בהתאם לצורך חברתי, גבינות מסריחות הן סימן סטטוס. והיא פשוט יכולה להיות אישית לגמרי. גויאבה מעלה בי גועל והרבה מאוד אנשים לא יבינו מה אני רוצה. גועל הוא בדיוק כמו כאב, שניהם מתריעים על סכנה שעלולה לקרות. שניהם תלויים בסביבה והתרבות ממנה הגעתם. ושניהם יכולים להיות אישיים לגמרי. אז אם כואב לכם, לא משנה כמה זמן, תחשבו על גויאבה, אם אתם יכולים לשנות את היחס שלכם כלפי מאכל ולשנות את תחושת הגועל, תוכלו ללמוד לשנות את היחס שלכם כלפי תנועה ולהשתחרר מכאב.

"זה לא היה צריך לקרות" "למה זה קרה לי?" "זה לא פייר" "זה לא יכול להיות" הרבה פעמים קורים דברים שאנחנו לא רוצים, שונאים, אפילו מתאבים, מחשבות כמו זה לא מגיע לי, זה לא פייר, לא עשיתי כלום, יכולות לרוץ לנו כמו לופ אין סופי שמרכזו הוא – חוסר צדק. חוסר צדק שמשהו קרה, חוסר צדק שמשהו לא קרה, דברים שלפי דעתנו, לא היו צריכים לקרות. אבל המילה "צריך" היא מאוד בעייתית, כי היא מרמזת שמישהו יושב וקובע כללים שעליהם העולם היה "צריך" לפעול. ולא סתם, אלא שיש לנו את האפשרות לדעת מה הם אותם כללים. אך התוצאה בפועל היא שיש מציאות, ולהחליט שמשהו לא היה צריך לקרות זה להתווכח עם עובדות, כי זה כבר קרה. המאבק הזה ב"צריך" "צודק" "מגיע" יכול אולי להתקיים בבית המשפט, אבל מחוצה לו הוא מפריע. במקום להפנות משאבים להתמודד עם מה שיש, משאבים רגשיים, חשיבתיים, כלכליים, וזמן, אנחנו משקיעים את עצמנו במאבק מול מציאות, ועובדות. אם נפל לנו הבית לעמוד לידו ולהתעצבן שזה קרה לא יזרז את בניית הבית מחדש. אם גנבו לנו את הרכב להתעצבן שזה לא פייר לא יקנה לנו רכב חדש. אם לא הצלחנו בבחינה להתעצבן שזה לא מגיע לנו לא יאפשר לנו ללמוד לבחינה מחדש. אם מופיע לנו כאב לכעוס עליו שהוא הגיע ושיבש לנו את החיים, לא יעזור לו להעלם. אתם צודקים. המציאות יכולה להיות מאוד מעצבנת, היי קורונה כאן כבר שנה, אבל אם תשאלו אותי באיזה מניות הייתי משקיעה? הייתי משקיעה בחברות שממציאות פתרונות לבעיות ולא בחברות שמנסות להתווכח עם מציאות קיימת. אז בפעם הבאה שתכעסו על הכאב, על הגוף שלכם, על המצב, תחשבו במניות של איזו חברה הייתם רוצים להשקיע, בחברה שמציגה פתרונות, או חברה שמחפשת צדק? ושם תשקיעו את המשאבים שלכם.

מה אפשר ללמוד מכאב? כלל ראשון: אי אפשר ללמוד על גודל הבעיה, אין קשר בין גודל הפציעה/נזק/פגיעה לבין עוצמת הכאב, חתך נייר (paper cut) יכול להיות הרבה יותר כואב משבר. כלל שני: אי אפשר ללמוד על מיקום הבעיה, אין קשר בין המקום בו כואב לנו לבין הבעיה עצמה, התקף לב יכול לבוא לידי ביטוי ככאב שיניים, כאב בפנים, יד שמאל, או חוסר נוחות באזור הלסת. כך כאב בגב לא חייב שמקורו יהיה בבעיה בגב. כלל שלישי: אי אפשר ללמוד על הכאב על פי הטיפול שעזר להעלים אותו. אם שינינו את היציבה והכאב נעלם והמסקנה היא שהבעיה היא יציבה לקויה זה בדיוק כמו שנגיד שאם לקחנו אקמול והכאב נעלם הרי הבעיה הייתה העדר אקמול בגוף. כלל רביעי: ב 90% מהמקרים אי אפשר להסיק מה מקור הכאב בעזרת אמצעי הדמייה. MRI, CT, US, EMG, XRAY, הם צילומים המראים חלקים של הגוף, הם אינן נותנים מידע על כאב, את אותם שינויים שמופיעים באנשים כאובים, כמו בלטי דיסק או בקעים, מופיעים גם אצל אנשים לא כאובים. אז מה כן אפשר ללמוד מכאב? שיש משהו שאנחנו צריכים לשנות בחיים, כמו שהמטרה של כאב כאשר אנחנו מניחים את היד על מחבת חמה היא להזיז את היד (ולא ששרפנו את היד) כך גם כאב בכל מקום אחר מתריע לנו שינוי שצריך להעשות. שינוי יכול לנוע בין – שינוי כיוון בחיים ומציאת מקום עבודה אחר לבין שינוי הכיסא עליו אנחנו יושבים. בשני המקרים השינוי לא העיד על הסיבה לבעיה רק על העובדה שיש צורך בשינוי. כואב לכם? תשנו משהו, תתחילו משהו חדש, תפסיקו משהו לא רצוי, תזוזו בצורה שלא עשיתם בעבר, תהיו אמיצים, תהיו חצופים, תהיו משהו חדש.

מכירים את זה שאתם יושבים בבית ואין לכם כוח לזוז, ואתם עושים לכם רשימה בראש של כל הדברים הטובים שיקרו אילו רק תזוזו, תצאו להליכה, תעשו אימון בפארק, תעשו תרגול יוגה משהו, כמה טוב תראו אחר כך, כמה קלוריות תשרפו, כמה טוב תרגישו, אבל בסופו של דבר העובדות מדברות בעד עצמן, אתם שרועים על הספה ללא כוחות. ואין לכם מוטיבציה. יכול להיות שאתם מנסים לגייס רגשות אשם, כמה זה לא בסדר שאתם לא עושים פעילות, שהבטחתם לעצמכם שהשבוע יהיה אחרת, וששוב אתם לא עומדים ביעדים של עצמכם, ואיזה אנשים חסר אופי אתם, וחסרי מוטיבציה. אתם מתחילים דין ודברים, אז אולי לא היום, נעשה מחר, אולי זה לא הזמן, נתחיל אחרי שנקנה את נעליי ספורט המיוחדות, לא אחרי ארוחת ערב, אולי כדאי עם מאמן, וזה בכלל לא בריא להתחיל ככה פתאום, קר מידי בחוץ וכדי להתחיל ולהתמיד צריך מוטיבציה. מכירים את זה? למי לא היה את השיח הפנימי הזה על איזה שהוא שינוי בהרגלים, הפסקת עישון, שינוי אכילה, הפסקת שימוש בפייסבוק, התחלת למידה למבחן, משהו שנורא רציתם ו... התקשתם לעשות. העניין הוא שזה הפוך, המוטיבציה לא נמצאת בשינוי, הרצון נמצא בשינוי וזה משהו אחר לגמרי. רצון הוא השכל שלנו אומר לנו – זה הדבר הנכון. מוטיבציה זה התחושה הטובה שיש לנו בבטן – כן! איזה כיף! תחשבו על כל הדברים שיש לכם מוטיבציה לעשות, לתכנן טיול לחו"ל, להכין אלבום חתונה, לפגוש חברים, מרגישים את ההתרגשות הזו שיש לכם אפילו כאשר אתם חושבים על זה. מוטיבציה לא נמצאת בהרגל החדש, רצון נמצא שם. כאשר אתם רוצים לעשות שינוי, אל תחכו למוטיבציה, היא תגיע הרבה אחרי שעשיתם כבר את השינוי, בפעם הזו שתרוצו 10 קילומטר והגוף שלכם ירגיש כאילו הוא אף באוויר, כאשר תצליחו להיכנס למידה במכנסיים שכל כך רציתם ותרגישו שזהו מכאן אתם שולטים, עשיתם את זה. אז היום כאשר אין לכם לצאת מוטיבציה לזוז, תצאו בלעדיה, תשתמשו ברצון.