דיי להיות רכרוכי!

דיי להיות רכרוכי, אני אישית פוגשת את זה כל הזמן,

אנשים שמעירים למטופלים שלי שסובלים מכאב כרוני "יללא, תתגבר, תהיה גבר"

" מספיק לקטר, את היסטרית" "גם לי כאב פעם ועדיין הלכתי לעבודה וטיפלתי בילדים"

ואותי זה מעצבן, למה אתם שואלים? בגלל הדו פרצופיות של החברה שלנו.

בכל מקום מעודדים חשיבה עצמאית, שונות, אינדוודואליות, אבל רק בכיוון מאוד ספציפי.

לאנשים מותר/אפשר לסטות מהזרם רק לכיוון מאוד מסויים, לכיוון החזק בלבד.

גברים שבוכים יותר ורגישים יותר הם לא אינדווידואלים הם חלשים.

נשים שלא רוצות להיות אימהות או לא נהנות באימהות שלהן או לא אינדוודואליות, הן מוזרות.

ולאף אחד, כמובן, לא יכול להיות כאבים שיגרמו לו לעצור את החיים ופשוט להתלונן.

למה לקטר? יש רעבים באפריקה, יש סחר בבני אדם, מה פתאום להתלונן? רק כי כואב לך הגוף עד שאין לך את היכולת לצאת מהמיטה??? תגידו תודה שאתם לא חולים במחלה סופנית!

צריכים להתגבר ולא להיות רכרוכיים!

להדחיק רגשות רעים ולהיות חיוביים!

החברה שלנו רוצה אנשים מאוד מסויימים, מצליחנים, שאפתנים, וחזקים,

אפשר לראות את זה בקלות בסגנון תוכניות הריאליטי וכתבות ההשארה בעיתונים.

ומצד שני היא גם דורשת אינדבידואליות וחשיבה עצמאית ומזלזלת באנשים ש"הולכים אחרי העדר"

כלומר אתה יכול להיות אינדוודואלי רק אם אתה מצליחן, שאפן וחזק. אחרת... אתה רכרוכי.

זה בסדר לקטר, זה בסדר לעצור ולהגיד החיים גדולים עלי עכשיו, זה בסדר לבכות, זה בסדר להבין שאי אפשר להמשיך מכאן הלאה. לפעמים המקום הנמוך שאנחנו נמצאים בו יביא אתו דברים חדשים, שיעורים חדשים, ואולי הוא יביא אתו אומץ.

יש הרבה יותר אומץ בלהודות שקשה לך מאשר בהעמדת הפנים שהכל בסדר.

כי כאשר אתה מודה בפני עצמך ומביע את הקושי אתה גם יכול לקבל עזרה.