אתם יודעים מה מיוחד בוייז? הוא לא כועס על עצמו שהוא טועה "אוי איזה אידיוט הייתי שבחרתי בדרך הזו יש פה עבודות בכביש שלא ידעתי עליהם, כמה אני טיפש" וייז לא מתאבל על הזמן שבוזבז "כמה נסעתי עד עכשיו, איזה בזבוז של זמן, לו רק הייתי יוצא לדרך חצי שעה מוקדם יותר" הוא גם לא אומר לעצמו "לו רק הייתי טוב יותר אז הייתי מצליח יותר" וויז לא כועס על מה שלא נמצא בשליטתו, הוא לא מתאכזב מעצמו כאשר הוא טועה, והוא גם לא מצטער שהוא לא תוכנה טובה יותר, כי הוא מה שהוא והוא עושה הכי טוב שהוא יכול ברגע בזמן שהוא יכול. וויז גם לא מסתכל אחורה, הוא תמיד מחשב מאותו רגע קדימה, הוא לא מתעסק בעבר ובמה הוא לא הצליח בפעם הקודמת, העבר עוזר לו לתכנן יותר טוב לעתיד אבל הוא לא קובע לו את העתיד. וויז גם לא מתעצבן כאשר דברים משתנים סביבו כי אין לו דרך להשפיע עליהם, הוא רק מתאים את עצמו לסביבה. הוא לא יכול להזיז תאונה כאשר היא מופיעה מולו, הוא יכול רק להתאים את הציפייה שלו לזמנים. אנחנו צריכים להיות קצת כמו וויז, לקבל שגם אם תכננו מסלול מדויק לעתיד שאנחנו רוצים, יהיו מכשולים בדרך ותפקידנו להתאים את הזמנים, או לשנות מסלול, אין טעם לכעוס על הדרך. אין טעם לכעוס על עצמנו על מה שאיננו בשליטתנו, ולסלוח לעצמנו כאשר עשינו טעות, ולהשתמש בעבר כדי ללמד אותנו ולא בכדי לעצור אותנו. ולא משנה מה תכננו חשוב לזכור, שיש הרבה דרכים להגיע למה שחשוב לנו.

מגיל קטן אני מעריצה את מדונה, בעיניי הילדה שהייתי ראיתי אישה חזקה, שמצליחה בעזרת עבודה קשה. ריקודים, שירים, הופעות. הערצתי את מי שהיא הצליחה להיות ושאפתי להיות כמוה. נכון לא יצאתי זמרת בין לאומית ואני לא מופיעה באצטדיונים מלאי אנשים, אבל קיבלתי ממה את מה שהיה חשוב לי, נחישות. גם לכם יש מישהו כזה שאת מעריצים, ואם תבדקו את אותה דמות תמצאו שיש בה איזו שהיא תכונה שהייתם רוצים לנכס לעצמכם. לכל מי שיגיד לי שהוא מעריץ את ביל גייטס כי הוא עשיר, הייתי רוצה להזכיר כי יש מלא אנשים עשירים, אבל יש משהו בביל גייטס שהופך אותו למיוחד בשבילכם. אז אם אתם מעריצים שחקן, אז למה דווקא אותו, או אצנית למרחקים ארוכים, למה דווקא היא. בסוף תגיעו לתכונה שהייתם רוצים שיהיה לכם. משהו שחשוב לכם. ואתם יכולים שיהיה לכם, כי יש לזה טריק. תכונות לא נופלות מהשמיים. זו לא ראייה בלילה, ריחוף או שמיעה על קולית שמתוארים בסיפורי ילדות של גיבורי על, זו התנהגות מסוימת שהיא נרכשת. אותה תכונה שאתם מעריכים אצל מי שאת מעריצים, אפילו אם אתם מעריצים את גנדי על השלווה שלו, הושגה רק על ידי התנהגות ספציפית, כמו מדיטציה במקרה של גנדי. או במקרה של מדונה, היא פשוט המשיכה לנסות ולעשות עד שהיא הצליחה. אז כדי להיות כמו האנשים שאתם מעריצים כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתנהג כמו האנשים שאתם מעריצים, לא להתלבש כמוהם, לא לדבר כמוהם, להתנהג כמוהם. כלומר אם אתם רוצים להיות שחקני כדור רגל כמו מסי אתם צריכים לשחק כדור רגל מהבוקר עד הערב. אני לא מבטיחה לכם שאתם תהיו מסי (כמו שאני לא מדונה) אבל זה יביא אתכם קרוב יותר ללהיות שחקן כדור רגל מאשר... לשבת בבית ולראות כדור רגל. אם אתם רוצים להיות כמו האנשים שאתם מעריצים, אם אתם רוצים להיות קרוב יותר למה שחשוב לכם. תחפשו את ההתנהגות שמקדמת את אותה מטרה, ותעשו אותה. אולי לא תהיו מפורסמים לאחרים, אבל לעצמכם... תגשימו את המטרה.

אחד הדברים שהכי מרגיעים אותי זה להיות לבד, בלי קשר ליש או אין זוגיות, בלי קשר ליש או אין ילדים, בשבילי לבלות זמן לבד במחשבות זה הדבר הכי כיף שיש. קשה לי להסביר את זה לרוב האנשים אבל יש לי מין עולם כזה בפנים שאני מתפנה אליו כאשר אין גורמים חיצוניים שדורשים את תשומת ליבי. מחשבות, רעיונות, ספרים, כל מיני דברים מעניינים שמעסיקים אותי. אני מוזרה כזו. הדרך שלי למלא מצברים זה חופשה לבד עם עצמי, וכמובן שלא הייתה כזו כבר 4/5 שנים. ועוד לפני שהתחיל החופש הגדול הרגשתי שהמצברים מרוקנים, לנטע היו מלא אירועים של סוף שנה שגררו אותי ממקום למקום, סופי שנה כל חוג אפשרי (פעמיים). כל אחר צהריים פנוי התמלא באיזה שהוא אירוע ואז... החופש הגדול. הבנתי כבר לפני חודשיים שככה אני לא שורדת אפילו לו שבועיים, אם אני לא מפנה לעצמי זמן לשקט אין עם מי לדבר בקרוב. בקיצור, הרגשתי צורך לייצר לעצמי פרוזאק אישי. אז עוד לפני שהחופש הגדול התחיל אני התחלתי בהכנות, הכנות לשיגעון. כמישהי שמתעסקת בנפש, מחשבה, ותנועה אספתי את הידע שלי והחלטתי שצעידה בכל יום, פעמיים ביום זה מה שיעזור לי לעבור את התקופה וכך עשיתי. בכל יום אני יוצאת בבוקר לזריחה, ובערב לשקיעה, לפארק אריאל שרון לעשות צעידה של כשעה שעתיים בכל פעם. תנועה משחררת אנדורפינים, טבע משחרר את הנשמה, ושקט... ממלא לי מצברים. אז זה הפרוזאק שלי, לא חיכיתי שהמצב יחמיר, ידעתי שהוא הולך להיות כזה והכנתי את עצמי. לפני הרבה שנים, בזמן מחאת האוהלים ראיינו איזה יועץ בנושא כלכלת משפחה והוא נתן דוגמא שאנשים מתקשים לשלם את ההוצאות הגבוהות של הבר מצווה והוא צחק על זה שהיה להם 13 שנה להכין את עצמם כלכלית לאירוע אז למה הם מופתעים?? וחשבתי על זה הרבה ואני מסכימה איתו, יש אירועים שיפתיעו אותנו אבל יש גם מלא דברים בחיים שאנחנו כן יכולים להכין את עצמנו לקראתם. הכנה גופנית או נפשית הרבה זמן לפני, אז בעוד כמה ימים שנת הלימודים מתחילה ואחריה יגיעו החגים שלחלקנו זה אומר פעילות גופנית משמעותית בבית, ניקיונות ובישולים. אל תתנו לחגים להפתיע אתכם תתחילו כבר מעכשיו להתחזק לקראת זה, תתחילו לזוז לא "אחרי החגים" אלא לקראתם!

יש לי שכנה שבכל יום יוצאת לטייל עם הכלבה וכל יום זה אותו הדבר. בכל יום היא מגיעה עם הכלבה לקצה החורשה, משחררת את הכלבה מהרצועה ומבלה את החצי שעה, שלושת רבעי השעה הבאים בצעקות. "בובה, בובה בואי הנה", "בובה, אל תרוצי", "בובה, אמרתי לך לא לברוח" למי שלא מאמין יכול לחפש באחד מהפוסטים שלי בדף הפרטי מלפני שנה+, השכנה הזו פשוט מרימה את כל השכונה בצרחות שלה. ואני, כל מה שעובר לי בראש שזה קורה הוא: איך יתכן שכל יום זה אותו דבר? במשך כמעט שנתיים (שאני גרה פה) כל יום זה אותו הדבר. איך יכול להיות שהיא חוזרת על אותה טעות כל פעם מחדש? איך יתכן שהיא לא מבינה שאחד מהשניים צריך לקרות, או שהיא לא תשחרר את הכלבה מהרצועה, או שהיא תבין שזה מה שהכלבה שלה עושה, בורחת ברגע שמשחררים אותה, ותפסיק לצרוח? איך היא לא משנה משהו כדי לקבל תוצאות אחרות? ואז אני חושבת על כל המטופלים שלי שמקבלים את אותה תוצאה כל פעם: כאב, וממשיכים לעשות את אותה התנהגות כל פעם: הימנעות. איך אנשים במשך שנים נמנעים מתנועה, כל פעם הם מוותרים על משהו אחר כי זה מכאיב להם, ועדיין מקבלים את אותה תוצאה, כאב. אנשים ממשיכים ללכת לרופאים ומקבלים את אותה תוצאה, כאב. אנשים ממשיכים ללכת לבדיקות ומקבלים את אותה תוצאה, כאב. ממשיכים באותה התנהגות. שנים. אם אתם רוצים לקבל תוצאות אחרות, אתם צריכים לשנות את ההתנהגות. נקודה.

הלילה התעוררתי בבהלה, אני חושבת שרעש העיר אותי אבל אני לא בטוחה. תוך שנייה המוח שלי אמר "פרצו לי הביתה" אני גרה בקומה שמינית והדלת נעולה אבל היגיון לא הופעל באותו הרגע. תוך דקה המוח שלי גם ארגן דרך פעולה, למי אני אשלח הודעות (לחברה שלי ליאורנה, לאיתי הגרוש, לגילי השכנה ממול) כדי שהם יזעיקו את המשטרה, אני הרי לא יכולה להתקשר כי הקול שלי יזעיק את הגנב אלי. היגיון של מוח. ואז חשבתי מה יקרה אם הם לא יענו לי, ומיד המוח יצא התוכנית חלופית, אכתוב הודעה בקבוצה של הבניין, בכל זאת 100 משפחות, ואעשה צילצול ניתוק לכל אחד מהחברים ואשתיק את הטלפון כדי שהם לא יוכלו להתקשר אלי בחזרה. השלב הבא היה מה אני עושה עם הילדים, האם אני נותנת להם לישון את זה, או מנסה להתגנב אליהם לחדר, כמובן שחשבתי על האם אוכל להתחמק מהפורץ כי אצטרך. לעבור על פני הסלון. הוחלט שלא להעיר אותם. אחר כך חשבתי איך אני יכולה למנוע ממנו להיכנס לחדר שלי, אין לי מנעול, אבל אם אני אשב בצורה מסוימת ואשען על הדלת אולי אוכל למנוע את הכניסה, או שהכי כדאי פשוט להעמיד פני ישנה. ומה יקרה אם הוא יכנס לחדר של הילדים ויעשה להם משהו. פחד אלוהים. המוח שלי זרק לי כל אופציה אפשרית, כל זוית גרועה, כל סכנה מידיית, ל... כלום. שכבתי חצי שעה במתח לפחות מקשיבה לכל צליל, אבל לא היה כלום, בסוף גם היה לי האומץ לצאת ולבדוק את הבית. גם כלום. לקח לי שעה וחצי להירגע עד שהצלחתי לחזור לישון. למה אתם שואלים? כי ככה זה המוח. זו תקופה קשה, רמת העירנות שלנו היא גבוהה בגלל הסכנה הנשקפת לנו מכל פינת רחוב וכאשר משהו העיר אותי הוא מיד יצא למשימה הכי עתיקה שיש - הגנה. זה אחד התפקידים של המוח עושה, מגן עלנו מסכנות, גם כאשר הן לא אמיתיות. ולפעמים זה פשוט לדעת שזה טעות, הבית ריק מפורצים דמיוניים, ולפעמים זה קשה... כי מרגישים שמשהו לא בסדר בגוף. ועדיין צריך לזכור שהמוח יכול לטעות, תמיד.

מכירים את הביטוי "מחשבה מייצרת מציאות"? יש אנשים שמאמינים בו ואחרים שחושבים שהוא סתם בולשיט ניואייג'י. אבל אם תחשבו על זה רגע תבינו שמחשבה היא המציאות, פשוט כי הדרך שבה אתם רואים את העולם היא דרך המחשבות שלכם. זה לא שהשמש מופיעה ואז אתם חושבים עליה, זה שכאשר מופיעה המחשבה הינה שמש היא כבר שם. עד שלא ייצרתם מחשבה הכרתית למשהו הוא לא נמצא שם, הרי בטוח הייתם פעם במסיבה ומישהו בא אליכם ואמר "היי, אני קורא לך כבר חצי שעה, לא שמת לב אלי?" . זה לא בגלל שאתם עוורים או חרשים, זה בגלל שעד שלא נוצרה המחשבה "היי, יש כאן מישהו שאני מכיר שקורא לי" הוא לא היה קיים. בטח קרה לכם בעבר שהיית בטוחים ששני אנשים שמדברים מרכלים עליכם מאחורי הגב, שבוגדים בכם, שמלכלכים עליכם... וזה לא קרה. אולי בשיחה ארגנו לכם מסיבת הפתעה, אולי השיחה לא הייתה עליכם בכלל, אתם דמיינתם משהו בראש, הראש שלכם היה מלא מחשבות שהייתם בטוחים שהן נכונות... אבל בסופו של דבר התבררו כטעות. בזמן שחשבתם את אותן מחשבות הייתם אומללים, מבואסים, כי המציאות שאתם יצרתם היתה שלילית. כאשר ה"אמת" היתה משהו אחר לגמרי. אז אם מחשבה היא המציאות, והמציאות היא המחשבה, הרי אנחנו אחראיים על חלק מהמציאות שלנו. אם אנחנו נחליט שאנחנו לא יכולים משהו, הרי שלא נוכל לעשות אותו, כי זו המציאות שלנו. ואם נחליט שאנחנו כן יכולים לעשות משהו, אנחנו נצליח להשיג אותו, כי זו המציאות שלנו. ואם נדבר אל עצמנו בצורה ביקורתית, שלילית, מורידה, יהיה לנו קשה להתקדם ולהעריך את עצמנו. ואם נדבר אל עצמנו בצורה חיובית, מעודדת, מרחיבה, יהיה לנו יותר קל לנוע למקומות שמאתגרים אותנו, להצליח. אז בפעם הבאה שתחששו לזוז, שתופיעה לכם מחשבה על משהו שאתם לא יכולים לעשות, תנסו מחשבה אחרת, תעודדו את הגוף שלכם. במקום בו אתם רגילים להעביר ביקורת "התרגיל הזה מסוכן לי" "אסור לי לעשות..." תשנו את המחשבה "אתה יכול" "אתה חזק" "אתה מסוגל" כי מחשבות הן רק מחשבות, והן המציאות שאנחנו מציירים לעצמנו.

"אל תבכי... אל תיהיי עצובה..." מכירים את זה? "אל תכעסי", "לא צריך לבכות על חלב שנשפך", "תפסיקי להתעצבן" משפטים שהמטרה שלהם לבקש מאיתנו שנפסיק להרגיש או לעשות משהו שאנחנו מרגישים. (נכתב בלשון נקבה אבל יכולים להטות את המילים בראשכם לזכר). אנחנו רוצים שאנשים ירגישו פחות סוג אחד של רגש (כאב, צער, כעס, עצב) אבל אין לנו בעיה עם סוג אחר של רגשות (שמחה, אושר, התרוממות רוח). החברה רוצה שאנשים יפסיקו להתנהג בצורה מסוימת שמביעה רגש שהיא לא נאותה או תרבותית, בכי כביטוי לצער, צעקות כביטוי לכעס, אבל אין לנו בעיה עם צחוק כביטוי שמחה, חיבוק כביטוי לאהבה. לבקש מאנשים להסכים להציג רק מגוון מסוים של רגשות, או מגוון מצומצם של התנהגויות זה כמו לבקש מאנשים ללכת רק על רגל אחת, כי הרגל השנייה היא פחות טובה, לא לעכל רק מהמעי הדק, כי חלק ממנו הוא פחות מקובל. מה יקרה אם נלך עם רגל אחת? מה יקרה אם נעכל רק עם חלק מהמעי?... גוף לא יכול לתפקד בצורה מיטבית עם חלק. רגשות הם מרכיב לא פחות חשוב משום דבר אחר בתפקוד של הגוף שלנו, הם חלק בדיוק כמו כל חלק אחר, נכון, הם לא איבר שאפשר לחקור אותו אבל הם מפעילים את האיברים. אנחנו כועסים בבטן, עצובים בלב, עצבניים בידיים... אין הבדל בין גוף לנפש, הם יחידה אחת. למרות שאנחנו לא אוהבים את הרגשות ה"שליליים" ואנחנו לא מרגשים בנוח עם ההתנהגויות הרגשיות המלוות אותם... הם חלק מהשלם. אם אנחנו רוצים להיות שלם, אם אנחנו רוצים תפקוד מירבי של כל החלקים אנחנו צריכים לקבל אותם. ולתת להם מקום. תנו לעצמכם רשות לאהוב עד הסוף, וגם להיות עצובים עד הסוף, לשמוח עד השמיים וגם לכעוס עד לשם. קבלו את עצמכם שלמים.

לפני שבועיים בערך התפרסם ב"הארץ" מאמר שמציג מחקר גדול וארוך טווח שמוכיח שתרופות נוגדות דיכאון לא משפרות איכות חיים. וזה כמובן עורר סערה שהרי... הזו לא הסיבה שנותנים תרופות כאלו מלכתחילה? הרהרתי במחשבה הזו הרבה עד שהתשובה הגיעה בצורה בלתי צפויה מפסיכיאטר (ד"ר כפיר פפר) בכנס בו הייתי. בלתי צפוי לא בגלל שהתשובה הפתיעה, היא דווקא היתה מאוד הגיונית, אלא בגלל שהכנס היה בכלל על נושא אחר. התפקיד של כדורים נוגדי דיכאון הוא "לפתוח את הדלת", לאנשים שמרגישים שהם מסתכלים על העולם מהצד התרופות פותחות את הדלת. אבל תפקיד המטופל הוא להיכנס לתוך החדר ולעשות משהו כדי לשפר את איכות החיים. לקחת את התרופות ולא לעשות משהו בנוסף, לעשות שינוי בהתנהגות, ללכת לטיפול, למצוא משהו משמעותי ששווה לחיות בשבילו... את זה הכדורים לא עושים ולכן שיפור איכות חיים היא עדיין עבודה. ומאז חשבתי על זה מלא, כי כל כך הרבה פעמים זה נכון, למשל ניתוח בריאטרי יעבוד רק אם יהיה שינוי התנהגותי סביב תזונה אחר כך. אפילו ניתוח החלפת מפרק יהיה חסר משמעות אם לא יהיה שיקום אינטנסיבי אחר כך. וביחד אם זאת לאנשים ברור שאחרי ניתוח החלפת ברך עושים שיקום ואחרי ניתוח בריאטרי משנים תזונה ובטיפול בנוגדי דיכאון... פשוט מחכים שהכדור יהיה קסם שיפתור הכל. שוכחים את העבודה שנדרשת אחריו. ואז חשבתי על כאב... כמה מחכים לקסם שיגיע בצורה של כדור כלשהו, כאשר במקרה הטוב הכדור הוא פותח את הדלת, הוא לא זה שמכניס אותנו לחדר וגורם לנו לחיות את החיים, לחזור לזוז, לחזור לעשות דברים שעושים לנו טוב, למצוא את הניצוץ הזה שבשבילו שווה להמשיך הלאה. יונתן ברק הקומיקאי בהופעה האלמותית שלו "טעים ומתוק" מספר איך הוא ניסה להפסיק לעשן, כמה עבודה הוא עשה, וכמה ניסיונות הוא ניסה עד שיום אחד הוא הצליח והוא אמר בהופעה "ביום בהיר אחד" וכל הקהל נקרע מצחוק, לא בגלל שזה לא באמת קרה ביום אחד שהרי יום אחד הוא אכן הפסיק לעשן... פשוט כי במשך שעה וחצי הוא סיפר לנו כמה מאמץ הוא השקיע כדי ש"יום בהיר אחד" הוא יצליח. אז גם אם אתם רואים שינוי שקורה ביום בהיר אחד, הוא לא קסם, הוא עבודה ארוכה שמישהו עשה, עם עצמו, עם אחרים. אין קסם... יש עבודה... ולפעמים היא סיזיפית, אבל באמת שאין קסמים... יש דלתות שנפתחות לנו וזה תמיד התפקיד שלנו הוא להיכנס פנימה ולעשות משהו. אחרת נמשיך להישאר מהצד השני של הדלת.

מתי בפעם האחרונה עצרתם ועשיתם הערכה מחדש? מתי בפעם האחרונה הסתכל על התפקיד שלכם בחיים שלכם? כאשר משהו לא עובד יש לנו נטייה להסתכל מה לא בסדר בחוץ, איך ההוא מהעבודה לא עושה את מה שהוא צריך, איך ההיא לא מחזירה לנו הודעות, איך העבודות בכביש תוקעות אותנו בפקק כל בוקר, עוד ועוד דברים שמפריעים לנו לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות. מתי בפעם האחרונה ראיתם את התפקיד שלכם במארג המסובך הזה שנקרא החיים שלכם? איך אתם תורמים לזה שההוא מהעבודה שלא עושה את מה שהוא צריך, איך אתם בוחרים את ההיא שלא מחזירה הודעות, איך אתם לא יוצאים מוקדם מספיק מהבית למרות שאתם יודעים שיש עבודות בכביש. על כל דבר בחיים יש לנו השפעה, כי אנחנו חלק מהעולם שלנו ואותנו אנחנו יכולים לשנות. גם אם אין לנו את היכולת לזרז את העבודות של הרכבת הקלה יש לנו את היכולת להתנהל אחרת סביבה, לצאת מוקדם יותר, לצאת מאוחר יותר, להודיע שנתחיל מאוחר יותר בעבודה. במקום לכעוס על העולם שהוא לא מתנהג כפי שהיינו רוצים לשנות את ההתנהגות שלנו כדי להתאים את עצמנו לעולם. גם אם אין לנו את היכולת לגרום להוא מהעבודה לעשות את מה שהוא צריך אנחנו יכולים לנסות לתכנן את הזמנים מתוך הבנה שהוא לא יביא תוצאות מתי שהוא צריך כי ככה הוא, ואנחנו לא נשנה אותו, אנחנו יכולים לשנות רק אותנו. וההיא, שהכרנו, שאנחנו ממש ממש ממש רוצים להיות איתה בקשר כי על הנייר (בימנו אפליקציה) היא נראת מושלמת היא דוגמא אחת למלא "היא" אחרות שלא חוזרות אלנו בהודעות. כנראה שהסינון שלנו לא כזה טוב והוא לא מוצא את מי שכן תרצה לענות. אין כאן בסדר או לא בסדר, יש כאן עובד לי או לא עובד לי. אין בעולם שום ספר חוקים לאיך צריך להתנהג, כי אותה התנהגות בסיטואציה אחת תעזור ובאחרת לא תעזור ויתכן אפילו תחמיר את המצב. הרעיון לצלוח נכון את החיים הוא לא לחפש את "הדרך" האחת הנכונה, הרעיון הוא לחפש דרך, כלשהי, ואם היא עובדת להמשיך ללכת בה, ואם היא לא עובדת... ללכת בכיוון אחר. העולם לא ישתנה בשבילנו, אנחנו צריכים להשתנות בשבילנו.

"לא נעים לי" או בגרסה אחרת "זה לא נוח לי" שני חברים שעוצרים אותנו מלהתקדם, וזה לא משנה לאיפה להתקדם, למשל לא נעים לי להגיד משהו למישהו, או לא נוח לי לדבר מול כולם, זה גם יכול להיות לא נעים לי לעזוב את העבודה, או לא נוח לי להגיד לא. תחשבו על זה, לא נעים לי ולא נוח לי הם החברים ותיקים של כולנו, אך מהצד השני שלהם יש מלא דברים טובים. אילו נעז להגיד את האמת שלנו נקבל בעדה אינטימיות וקרבה. אילו נעז לעמוד לדבר מול כולם נרוויח הכרה לרעיונות שלנו, נתן לעצמנו מקום. אילו נעז לעזוב את העבודה נקדיש יותר לעצמנו ונהיה במקום שמתאים לנו יותר. אילו נעז להגיד לא, לא נבגוד בעצמנו. כל פעם מחדש. אבל מה קורה כאשר לא נעים ולא נוח מגיעים לבקר, הם גורמים לנו לתחושה כזו רעה בגוף שמשתקת אותנו, שגורמת לנו להיתקע במקום, שסוגרת אותנו לאפשרויות חדשות. ובדרך כלל אנחנו מחכים שהם ילכו ואז נתקדם קדימה, אנחנו מחכים שלא נעים יצא להפסקה ואז נגיד משהו, או לא נוח יעלם לשנייה ואז נתן לעצמנו מקום. אבל זה לא קורה, כי הם לא ילכו, זה בטבע שלנו לחשוב על האחר, זה טבעי ונכון... עד שזה פוגע בנו. הרעיון בלזוז קדימה הוא לא לחכות שהם ילכו, כי יש להם תפקיד חשוב בחיים, אלא לעשות דברים ביחד איתם. לאפשר לתחושה הלא נעימה להיות בגוף... וביחד איתה להשיג את מה שאנחנו רוצים, את האינטימיות, את ההכרה, את המקום שטוב לנו, והכי חשוב, נשאר נאמנים למי שאנחנו. לאמת שלנו. אל תחכו שיגיע הרגע שתרגישו נוח לעשות דברים, תעשו אותם למרות שלא נוח לכם. אל תחכו שיהיה לכם נעים לשים את עצמכם במרכז, תמצאו לעצמכם מקום למרות שלא נעים לכם. הם לא יזוזו, אבל אתם יכולים לזוז.

אתם יודעים מה? אחרי ששוטטתי קצת בפייסבוק וראיתי מלא פוסטים של העצמה אישית הבנתי שזה לא בשבילי. היום החלטתי שאני לא רוצה להעניק עוצמה, כן שמעתם טוב, אני לא רוצה להעצים אנשים שירגישו שהם יותר משהם. אני רוצה ההפך. אני רוצה ללמד אנשים להיות פגיעים. אני רוצה ללמד אנשים שזה בסדר לא להיות הכי טוב, ולא להרגיש הכי טוב, ולא לשמוח כל הזמן, ולא להצליח בהכל, להיות בינוניים. להפסיק את המרוץ אחרי ה"יותר" וה"הכי" בחיים. לקחת אוויר ופשוט להיות. אני רוצה ללמד אנשים שזה בסדר להיות חלשים ולהסכים גם להיות, כי הרבה אנשים חושבים שזה בסדר להיות חלשים אבל.. אצל אחרים. זה בסדר שאחרים יכשלו, אבל לא הם. זה בסדר שאחרים יבכו, אבל לא הם. זה בסדר שאחרים ישברו... רק לא הם. להסכים לא להיות חזקים כל הזמן. אני רוצה ללמד אנשים להיכשל, שזה בסדר להיכשל ובגדול, לקחת סיכונים למרות שברור להם, כי כל העובדות מצביעות על כך, שהם עומדים להיכשל. קצת כמו לקפוץ מבניין בלי מצנח ועדיין להסכים לקחת את הסיכון עם כל הפחד שיש בו. לא לנסות כי תיהיה הצלחה בסוף לנסות גם אם יש כישלון בסוף. כמו לעלות לבמה עם הקול הכי עקום ולזייף כאילו אין מחר כי בעצם, למה לא? אני רוצה ללמד אנשים לפחד, כן שמעתם אותי נכון לא ללמד אותם לא לפחד, ההפך, ללמד אותם לפחד. להיות בסדר עם הפחד, לתת לו להקיף אותם, להיות איתו, להרגיש איך כל דבר בגוף אומר לברוח, להפסיק, להתנתק ועדיין להיות. לא לברוח ממנו. אני רוצה ללמד אנשים להיות פגיעים, להיות מה שבין אדם אמורים להיות, בני אדם. פשוט להיות.

אחד מהחוקרים האהובים עלי ביותר, ד"ר גרג להימן, התחיל פוסט היום במשפט "זה נראה שחלק ענק מהקורסים שלי הוא להגיד לאנשים שהם עושים הרבה דברים נכון והמי שלימד או חינך אותם ואמר להם שהם עושים דברים לא נכון, הם הלא נכונים" ואפשר להגיד שזה סיכום הטיפול שלי, הדבר העיקרי שאני מעבירה למי שמגיע אלי לטיפול הוא שהוא בסדר, הוא בריא, הוא לא עושה שום דבר לא נכון. זה בסדר לשבת, להתכופף, להרים דברים כבדים, ללכת על עקבים, לשטוף כלים, להקליד על המחשב, לגלול בטלפון, להרים משקולות, לרוץ, לנהוג, לשבת במטוס לא נוח, לעלות מדרגות, לשחק טניס, לראות טלוויזיה, להשתמש בעכבר, ללכת יחף, לנעול נעליים בלי תמיכה, לנעול נעלים עם תמיכה, לשבת בלי תמיכה לצוואר, לשכב על הבטן, לשכב על הגב, לשכב על הצד ללא כרית, ללכת עם תיק על הצד, לשים תיק כבר על הגב, לשחר כדור רגל, לעמוד לא סימטרי. ואם מישהו רוצה להתווכח איתי על אחת מהאופציות פה אני מציעה שתציגו מחקר. כי אמרו לי, או היה כתוב בבלוג, או קראתי באינטרנט, זה לא מידע מהימן. זה אמונות שנטעו בכם על שבריריותו של הגוף. אמונות שאינן מבוססות. גוף האדם הוא גאוני, הוא חכם, הוא מופלא, הוא כל כך מתוחכם שאין גבול ליכולות שלו. האמונות שלנו מגבילות אותו, שחררו, ותזוזו.