הלילה התעוררתי בבהלה, אני חושבת שרעש העיר אותי אבל אני לא בטוחה. תוך שנייה המוח שלי אמר "פרצו לי הביתה" אני גרה בקומה שמינית והדלת נעולה אבל היגיון לא הופעל באותו הרגע.
תוך דקה המוח שלי גם ארגן דרך פעולה, למי אני אשלח הודעות (לחברה שלי ליאורנה, לאיתי הגרוש, לגילי השכנה ממול) כדי שהם יזעיקו את המשטרה, אני הרי לא יכולה להתקשר כי הקול שלי יזעיק את הגנב אלי. היגיון של מוח. ואז חשבתי מה יקרה אם הם לא יענו לי, ומיד המוח יצא התוכנית חלופית, אכתוב הודעה בקבוצה של הבניין, בכל זאת 100 משפחות, ואעשה צילצול ניתוק לכל אחד מהחברים ואשתיק את הטלפון כדי שהם לא יוכלו להתקשר אלי בחזרה. השלב הבא היה מה אני עושה עם הילדים, האם אני נותנת להם לישון את זה, או מנסה להתגנב אליהם לחדר, כמובן שחשבתי על האם אוכל להתחמק מהפורץ כי אצטרך. לעבור על פני הסלון. הוחלט שלא להעיר אותם.
אחר כך חשבתי איך אני יכולה למנוע ממנו להיכנס לחדר שלי, אין לי מנעול, אבל אם אני אשב בצורה מסוימת ואשען על הדלת אולי אוכל למנוע את הכניסה, או שהכי כדאי פשוט להעמיד פני ישנה. ומה יקרה אם הוא יכנס לחדר של הילדים ויעשה להם משהו. פחד אלוהים. המוח שלי זרק לי כל אופציה אפשרית, כל זוית גרועה, כל סכנה מידיית, ל... כלום.
שכבתי חצי שעה במתח לפחות מקשיבה לכל צליל, אבל לא היה כלום, בסוף גם היה לי האומץ לצאת ולבדוק את הבית. גם כלום. לקח לי שעה וחצי להירגע עד שהצלחתי לחזור לישון.
למה אתם שואלים? כי ככה זה המוח. זו תקופה קשה, רמת העירנות שלנו היא גבוהה בגלל הסכנה הנשקפת לנו מכל פינת רחוב וכאשר משהו העיר אותי הוא מיד יצא למשימה הכי עתיקה שיש - הגנה. זה אחד התפקידים של המוח עושה, מגן עלנו מסכנות, גם כאשר הן לא אמיתיות. ולפעמים זה פשוט לדעת שזה טעות, הבית ריק מפורצים דמיוניים, ולפעמים זה קשה... כי מרגישים שמשהו לא בסדר בגוף.
ועדיין צריך לזכור שהמוח יכול לטעות, תמיד.
