לפני שבועיים בערך התפרסם ב"הארץ" מאמר שמציג מחקר גדול וארוך טווח שמוכיח שתרופות נוגדות דיכאון לא משפרות איכות חיים. וזה כמובן עורר סערה שהרי... הזו לא הסיבה שנותנים תרופות כאלו מלכתחילה?
הרהרתי במחשבה הזו הרבה עד שהתשובה הגיעה בצורה בלתי צפויה מפסיכיאטר (ד"ר כפיר פפר) בכנס בו הייתי. בלתי צפוי לא בגלל שהתשובה הפתיעה, היא דווקא היתה מאוד הגיונית, אלא בגלל שהכנס היה בכלל על נושא אחר. התפקיד של כדורים נוגדי דיכאון הוא "לפתוח את הדלת", לאנשים שמרגישים שהם מסתכלים על העולם מהצד התרופות פותחות את הדלת. אבל תפקיד המטופל הוא להיכנס לתוך החדר ולעשות משהו כדי לשפר את איכות החיים. לקחת את התרופות ולא לעשות משהו בנוסף, לעשות שינוי בהתנהגות, ללכת לטיפול, למצוא משהו משמעותי ששווה לחיות בשבילו... את זה הכדורים לא עושים ולכן שיפור איכות חיים היא עדיין עבודה.
ומאז חשבתי על זה מלא, כי כל כך הרבה פעמים זה נכון, למשל ניתוח בריאטרי יעבוד רק אם יהיה שינוי התנהגותי סביב תזונה אחר כך. אפילו ניתוח החלפת מפרק יהיה חסר משמעות אם לא יהיה שיקום אינטנסיבי אחר כך. וביחד אם זאת לאנשים ברור שאחרי ניתוח החלפת ברך עושים שיקום ואחרי ניתוח בריאטרי משנים תזונה ובטיפול בנוגדי דיכאון... פשוט מחכים שהכדור יהיה קסם שיפתור הכל. שוכחים את העבודה שנדרשת אחריו.
ואז חשבתי על כאב... כמה מחכים לקסם שיגיע בצורה של כדור כלשהו, כאשר במקרה הטוב הכדור הוא פותח את הדלת, הוא לא זה שמכניס אותנו לחדר וגורם לנו לחיות את החיים, לחזור לזוז, לחזור לעשות דברים שעושים לנו טוב, למצוא את הניצוץ הזה שבשבילו שווה להמשיך הלאה.
יונתן ברק הקומיקאי בהופעה האלמותית שלו "טעים ומתוק" מספר איך הוא ניסה להפסיק לעשן, כמה עבודה הוא עשה, וכמה ניסיונות הוא ניסה עד שיום אחד הוא הצליח והוא אמר בהופעה "ביום בהיר אחד" וכל הקהל נקרע מצחוק, לא בגלל שזה לא באמת קרה ביום אחד שהרי יום אחד הוא אכן הפסיק לעשן... פשוט כי במשך שעה וחצי הוא סיפר לנו כמה מאמץ הוא השקיע כדי ש"יום בהיר אחד" הוא יצליח.
אז גם אם אתם רואים שינוי שקורה ביום בהיר אחד, הוא לא קסם, הוא עבודה ארוכה שמישהו עשה, עם עצמו, עם אחרים. אין קסם... יש עבודה... ולפעמים היא סיזיפית, אבל באמת שאין קסמים... יש דלתות שנפתחות לנו וזה תמיד התפקיד שלנו הוא להיכנס פנימה ולעשות משהו. אחרת נמשיך להישאר מהצד השני של הדלת.
