חיפוש באתר זה

להורדה של העתק הספר המתורגם של ד"ר גרג ליהמן, לחצו על התמונה:

כלכלת השפע והקפיטליזם מנסים לשווק לנו שיותר זה יותר טוב, יותר בגדים, יותר נעליים, יותר מכוניות, יותר בתים, יותר אבל האם זה נכון לבריאות? יותר ניתוחים זה טוב? תרופות? זריקות? ברור שלא, נכון? אבל מה קורה עם יותר טיפולים שמרניים? כמו פיזיותרפיה משפט שאני שומעת הרבה הוא: "מה אכפת לך? אני משלם לך" אז כמו כל התערבות טיפולית אחרת, יותר זה לא יותר טוב, נדמה לכם שמכיוון שאין תופעות לוואי לטיפול פיזיותרפיה, אז יותר זה יותר טוב, לא, מחקרים מראים שוב ושוב, שככל שאתם מטופלים יותר מצבכם יהיה פחות טוב, ככל שתחזרו מהר יותר למעגל העבודה, לתחביבים שלכם, לפעילות גופנית, כך מצבכם יהיה יותר טוב, יותר לא שווה יותר טוב, תטפלו בעצמכם ותחזרו לחיים הרגילים, כי בכל הקשור לבריאות Less is more

"אידיוט" "יא אפס" "שום דבר לא יצא ממך" "מפגר" נחמד לשמוע את זה? היית אומר את זה לעצמך? היית אומרת את זה לילדים שלך? הייתם מוכנים שמישהו יגיד לכם את זה? לא, נכון? אז למה אתה מוכנים לקבל את: "אתה חלש" אתה לא תצליח" "אסור לך" "אתה אף פעם לא תוכל..." אתם אומרים את זה לעצמכם? הייתם אומרים את זה לילד שלכם? למה אתם מוכנים לשמוע את זה מישהו אחר, כי הוא רופא/מטפל? כי זה הוכח באף מחקר אף פעם? לא שמעתם על אנשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים? טיפסו על האוורסט, רצו מרתון, צלחו את הכינרת? אתם יודעים מה ההבדל ביניכם לבינם? הם האמינו שהם יכולים, הם לא נתנו לאף אחד להגיד להם שזה לא אפשרי, כי לזוז זו יכולת ראשונית שניתנה לנו, אי אפשר ואסור לקחת אותה מאיתנו! אתם מכירים בעל חיים שאסור לו לזוז? תפסיקו ללכת בגבולות הלא נכונים שהציבו לכם, תתחילו, בהדרגה, לכבוש את ההרים האישיים שלכם, כי הגבולות שלכם נמצאים בראש ולא בגוף.

לפעמים אני מתלבטת אם להעלות תמונות כאלה, כי אם הייתי הקוראת אני לא בטוחה שהייתי מאמינה, זה נשמע יותר מידי טוב, נשמע לא אמין, כמו ההבטחות "תבוא אלנו ותרד 10 קילו בשבוע", אבל היא הייתה סופר מיוחדת, היא הגיעה דרך מטפל אחר והיה לי דד ליין, חתונה בעוד חודשיים, והיא רצתה לרקוד בחתונה, אז היא עשתה כל מה שאמרתי לה, התמידה, ושבוע שעבר היא רקדה. ואם אתם תוהים למה היא היתה כל כך מיוחדת, חוץ מזה שהיא מדהימה (!) היא ביקשה ממני לדבר עם מטופלים אחרים מיואשים, היא ביקשה לספר להם, כדי שהם גם יאמינו, כדי לחזק אותם, ואותה על הדרך, כי כאשר אתה נותן, אתה תמיד מקבל פי מאה בחזרה, אז בשבילך בחורה מדהימה, הבטחתי לך שאפרסם, אז באהבה ממני, עדי

אני רוצה לדבר קצת על תבניות נשימה, או על טכניקה "נכונה", והסיבה שאני רוצה לדבר על זה היא בגלל שנחשפתי בשתי קבוצות שונות לשאלה "מה קורה עם המתאמן נושם לא נכון?" אז שוב נתחיל מהסוף, אין דבר כזה תבנית נשימה נכונה, מי שחי נושם. למי שיש מחלת נשימה, כמו COPD וחבריו, יתכן כי איש מקצוע יעודד אותם לבצע נשימה יעילה יותר למצבם כתרגול כמה פעמים ביום. התרגול יתכן אפילו יכלול תנוחה מתאימה, להם (!). יצא לי להקשיב פעם להסבר על זה שאנחנו צריכים לחזור לנשום כמו תינוקות, אז זהו שלא, מבנה בית החזה שלהם ושלנו הוא לא אותו הדבר. המרצה הסביר שהם עדיין לא "מקולקלים" מישיבה וצריך ללמוד מהם. אף אחד מאיתנו לא "מקולקל", אף אחד, גם אם כואב לנו אנחנו לא "מקולקלים", אנחנו כאובים. אז מה הבעיה שלי עם ההתרכזות בנשימה? דבר ראשון, שינוי תבנית נשימה הוא לא הגיוני, תאמינו לי שתרגול של שעה ביום לא ישנה תבנית נשימה של שנים. נשימה זה דבר כל כך בסיסי שזה יהיר לחשוב שניתן לשנות אותו. התוצאה תהיה תסכול של המתאמן ואיבוד האמון בגוף שלו. דבר שני, אתם לא יכולים לנסות בכוח להכניס ריבוע לתוך פתח עגול. אם מישהו משתמש בתבנית היעילה ביותר מבחינתו לנשימה, שהרי הוא חי, מי אתם שתחליטו שזה לא נכון. ואני יודעת, למדתם את זה באיזה שהוא קורס זה או אחר, אמר את זה גורו זה או אחר, אז מה. אם אתם חושבים שבזמן תרגול, יתכן שמתרגל ספציפי יעשה עבודה טובה יותר אם הוא ישלב שינוי נשימתי – לכו על זה, תבדקו אם זה נכון. אל תשתמשו בזה כהוראה גורפת. ואם יש תרגיל שלמדתם בו שצריך לנשום בצורה מסוימת, יללא, מוותרת לכם. אבל את תגידו לאף אחד, אף פעם, שהוא נושם לא נכון, כי הוא חי. אל תכניסו רעיונות לא נכונים לראשם של אנשים. תגרמו לאנשים להאמין בעצמם, ולא ההפך.

אתמול הייתה לי שיחה בבוקר על "מה את עושה?" ו "מה התהליך שקורה שמגיעים אליך?" וקבלתי נזיפה עדינה על כך שאני לא יודעת לענות, העניין הוא שאני באמת לא יודעת לענות על השאלה, אני לא יודעת איך להסביר מה קורה בטיפול כי בכל פעם משהו אחר קורה, הדבר היחידי שמשותף לכולם הוא העובדה שאנחנו מדברים, אבל משם... יש אנשים שיגיעו למפגש אחד, אחרים ליותר, יש אנשים שיקבלו תרגילים, אחרים אני אבקש מהם לעשות קצת פחות תרגילים, יש אנשים שיתבקשו לחזור לרופא, אחרים לסוג אחר של מטפלים, יש אנשים שיתבקשו לכתוב את החלומות שלהם, אחרים את הפחדים, ואין לי כל דרך לדעת מה יקרה לפני הפגישה הראשונה, ואני יודעת, לחלקכם נמאס כבר להגיע למטפלים שמבטיחים ולא מקיימים, אני לא מבטיחה כלום, רק שאם לא תראו שינוי אחרי שלושה מפגשים אנחנו נפרד ואני יודעת, חלקכם צריכים לדעת אם שווה לכם להגיע מרחוק, כי זה יגזול מכם יום עבודה שלם, אני אמליץ לכם ללכת למישהו שקרוב אליכם, שתוכלו להמשיך בשגרת חייכם. ואני יודעת, חלקכם כבר השקעתם סכומים שיכולתם לקנות בהם בית ואתם רוצים להיות בטוחים לפני השקעה כספית נוספת, אז אני לא מבקשת מכם לשלם על סדרת מפגשים, תגיעו פעם אחד, ותחליטו. פיזיותרפיסט הוא קצת כמו רופא, כמו שלא תוכלו לשאול רופא לפני מה הוא אומר על מצבכם ומה יהיה אתכם, כך גם פיזיותרפיסט לא יוכל. אז אני מצטערת אם אני מאכזבת אתכם בתשובות שלי, ואני מצטערת שאני לא מוכרת מספיק טוב את עצמי, אני לא יודעת יותר טוב.

מכירים את זה? - אין לי זמן! גם אני סובלת מזה,קשות, אני אישית חושבת שהמשאב הכי חשוב שיש לנו הוא זמן, אז מה עושים כאשר צריך לעשות פעילות גופנית אבל אין לנו זמן? אז חשוב להבין כי פעילות גופנית לא חייבת להתבצע כשיעור ספורט ואפילו לא בבגדי ספורט, למשל, הליכה בבוקר לעבודה היא פעילות גופנית, עליית מדרגות, ריקודי עם, משחק כדור רגל עם הילד, יום בישולים ארוך זו פעילות גופנית מאוד מאומצת, אל תזלזלו בפעילויות שלא נעשות במסגרת מסודרת. אז אם אין לכם זמן, ואתם עסוקים מאוד יש לי כמה רעיונות בשבילכם: כמה פעמים בשבוע בשבוע תחנו קצת יותר רחוק מהעבודה, ותלכו אליה ברגל הלוך וחזור, יש לכם חניון בעבודה, תעלו מדרגות כמה פעמים ביום, אפילו גרם מדרגות אחד בכל פעם שאתם הולכים לשירותים, תקבעו יום קבוע בשבוע שאתם הולכים לפארק עם הילדים, תשאירו את הטלפון בצד, ותרוצו איתם, פגישה עם חבר תקבעו לטייל ברחובות במקום לשבת בבית קפה, גם פגישה עסקית ניתן לעשות תוך כדי תנועה, אם אתם נוהגים לשבת בעבודה אתם יכולים לקבוע כלל שכאשר אתם מקבלים שיחת טלפון אתם קמים ומדברים תוך כדי טיול במסדרונות העבודה. אני מבינה מה זה אין זמן, אני אתכם שם, אבל תנועה חשובה, אז תמצאו איך לשלב אותה בחיים הרגילים שלכם.

אני רוצה לספר לכם סיפור אישי, מתי, בפעם הראשונה, מה שלימדו אותי באוניברסיטה נשמע לי לא הגיוני. סבא שלי היה בעיניי דמות להערצה, עד גיל 92 הוא עוד הלך למפעל שהוא הקים בשתי ידיו. הוא היה מגיע ומעסיק את עצמו בכל מיני דברים כדי לא להשתעמם בבית. כפיזיותרפיסטית המשפחתית הייתי זו הנקראת לדגל כאשר משהו רפואי קורה, אתם בטח יודעים איך זה, אם למדתם מחשבים אתם מתקנים לכל המשפחה את המחשב, אם למדתם ראיית חשבון שואלים אתכם על כל דבר שקשור בכסף, עורכי דין שולחים לכם מסמכים לחתימה כל הזמן. מכירים. ולסבא שלי כאבה הברך, ימין, והוא סרב ללכת עם מקל, "עדי, מה יגידו השכנים?", "סבא, הם יגידו שקשה לך ללכת", "מה פתאום, זה של זקנים" ואני חשבתי לי בלב, סבא אתה בן 90, מתי בדיוק תקבל את הזכות לקרוא לעצמך זקן אם לא בגיל הזה? אבל שתקתי, כי לסבא שלי הייתה הרבה גאווה, ניצול מחנות עבודה ברוסיה שהגיע לארץ והרים אימפריה בשתי ידיו. וכך הוא היה סובל, אוחז בידו של המטפל, תמיכה אנושית הוא הסכים לקבל. כאשר המצב החמיר, הוא הסכים להשתמש במקל, אך כאשר המצב ממש החמיר, הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להשתמש בהליכון. שוב, מה יגידו השכנים. בגיל 95 הוא עבר אירוע מוחי ראשון, כן, יש לי גנים ממש טובים, הוא היה זמן קצר בבית חולים ולא עבר שיקום, נהפוך הוא, הוא יצא מבית החולים צעיר בעשרים שנה. הוא לא נזקק למקל, הוא לא נזקק למטפל שלו, הוא התהלך כאילו מעולם לא הייתה לו ברך עם אוסטאוארטריטיס דרגה 3 והמלצה להחלפת ברך שהחליטו לא לעשות בגלל גילו המבוגר. הפגיעה שלו הייתה שפתית וקוגניטיבית, אבל לטובה. כאשר באתי לבקר אותו אחרי שעשיתי נזם באף הוא ניקרע מצחוק, הוא הצביע על האף שלי וכמעט היה על הרצפה מרוב צחוק. ניהלנו שיחות בהן הוא דיבר ג'בריש שלא הבנתי, כאשר הוא כל הזמן צוחק. ואני באתי כל שבוע כי הוא היה מקסים בחיוך הילדי שלי ובאנרגיות הטובות שלו. בגיל 97 הוא עבר את האירוע המוחי שני, שגרם לפטירתו. היו לו שנתיים, שמחות, מאושרות, ללא כאבים, עם צעד קליל וחופשי, עם ברך שהיו חייבים להחליף. אחרי כל מה שלמדתי באוניברסיטה משהו כאן לא היה הגיוני. כי אם מה שלימדו אותי, ואתכם, היה נכון, איך אירוע מוחי היה יכול לשפר את הברך ההרוסה שלו? אז, לפני כחמש עשרה שנה, הופיע הסדק הראשון שלי באמון בקשר בין נזק לבין כאב.

אם תפתחו את הטלפון ממש ברגע זה ותחפשו את ההגדרה של הכאב בוויקיפדיה תגלו משהו מדהים, תגלו שגם חוקרים שמתעסקים בכאב שנים מבינים שכאב זו חוויה נפשית, ואם אתם מגרדים את הראש ברגע זה ותוהים מה?? תקראו טוב, כאב זו חוויה נפשית שיכולה לבוא בעקבות נזק, וגם בלעדיו, כאב היא לא החוויה היחידה שהיא רגשית וגופנית גם יחד, למשל, רעב, אנשים יכולים להרגיש מצוקה של רעב ולהרגיש תחושה גופנית ונפשית קשה גם בסביבה של עוני קיצוני, וגם בחברה של שפע (למרות שהם אכלו רק לפני שעה). שתי החוויות, הכאב והרעב, הן חוויות גופניות לא נעימות וביחד עם זאת הן סובייקטיביות, אחד ירגיש רעב אחרי שעה ואחר אחרי יום עבודה, אין פה טוב ורע, רעב זו לא תחושה רעה אבל היא יכולה להוביל לתוצאות פחות רצויות כמו השמנת יתר, בדיוק כמו רעב כך גם הכאב, הוא יכול להוביל לתוצאה פחות רצויה כמו כאב מתמשך, כדי לרדת במשקל צריך שינוי חשיבתי, גם כדי להיפרד מכאב צריך ללמוד לשנות את הדרך בה אנחנו תופסים אותו. אין דיאטה לכאב, אבל התהליך דומה, טיפול בכאב כולל הקשבה אחרת לגוף. במקום להתרגש בכל פעם שמרגישים אותו, ולהגיב מיד, דווקא להירגע כאשר הוא מופיע ולהמשיך לנוע. אז אם יש לכם כאב מתמשך, בפעם הבאה שהוא מופיע, דבר ראשון תירגעו ותחשבו – האם מה שאתם עושים הוא באמת מסוכן, האם הוא עלול לגרום לנזק? האם כיפוף מסוכן? האם ישיבה מסוכנת? האם עמידה מסוכנת? אם התשובה היא – לא תמיד, כלומר יש אנשים שלא כואב להם באותה תנועה, התנועה היא לא מסוכנת. כי דברים מסוכנים כמו מים רותחים או נפילה מבניין גבוה יגרמו לכולם נזק והם לא תלויים בגורם סוביקטיבי, אתם. בפעם הבאה שתפגשו כאב, תחשבו, תנשמו עמוק, ותמשיכו.

בשיחת טלפון עם מישהו אתמול עלתה נקודה שאני לא חושבת שדיברתי עליה בעבר, על ההבדל בין אסור לחכם, מה זה אומר? אין שום דבר שאסור לעשות מבחינה תנועתית, יש רק דברים שלא חכם לעשות, למשל, יש המון אנשים שרצים מרתון, אבל, לא חכם לרוץ מרתון אם לא התאמנת למרתון, סביר להניח שקו הסיום לא יגיע וסביר גם שיכאב לך, יש אנשים שעוסקים בהובלת מקררים, אבל, לא חכם להרים מקרר אם לא התאמנת בהרמת מקררים, סביר להניח שלא תהיה שם הצלחה גדולה וסביר שיכאב לך, יש טבחים שעומדים כל היום במטבח, אבל, לא חכם לעמוד שבוע רצוף במטבח להכין ארוחת חג אם זה לא מה שקורה בדרך כלל, סביר להניח שזה יכאב בסוף, אתם מבינים? ברור לכולם שלכל פעילות גופנית צריך לבנות סרגל מאמצים כדי להצליח בה. ואפשר לבנות סרגל כזה לכל פעילות, גם לשטיפת רצפות. מה שאתם לא יכולים לעשות עכשיו, תוכלו לעשות אם תרצו. מה קורה אם לא נוהגים בחכמה? אפשר גם לטעות לפעמים ושהגוף יתמודד, והכל יהיה בסדר, ואפשר גם שיכאב. אבל, לגוף יכולת מרשימה לטפל ולתקן את עצמו. אבל אני התאמנתי ועדיין הופיעו כאבים, למה? כי היכולת של הגוף לא תלויה רק באימונים, היא תלויה גם בשעות שינה, תזונה, לחץ, מאזן נוזלים, מחלות רקע, המון דברים משפיעים על התפקוד של הגוף. הרי אם יצאתם לרקוד ושתיתם עד אור הבוקר צריך להיות לכם ברור שלמחרת זה לא הזמן לעשות מרתון למרות שאתם מוכנים אליו מבחינת אימונים. שתיית האלכוהול תפגע בתפקוד שלכם. אז בפעם הבאה שתחששו ממשהו, תשאלו את עצמכם, האם זה חכם ומתאים בשבילי? אם התשובה היא – כן, תמשיכו, ואם התשובה היא לא, תתאמנו כדי להגיע ל-כן.