אני רוצה לספר לכם סיפור אישי, מתי, בפעם הראשונה, מה שלימדו אותי באוניברסיטה נשמע לי לא הגיוני.
סבא שלי היה בעיניי דמות להערצה, עד גיל 92 הוא עוד הלך למפעל שהוא הקים בשתי ידיו. הוא היה מגיע ומעסיק את עצמו בכל מיני דברים כדי לא להשתעמם בבית.
כפיזיותרפיסטית המשפחתית הייתי זו הנקראת לדגל כאשר משהו רפואי קורה, אתם בטח יודעים איך זה, אם למדתם מחשבים אתם מתקנים לכל המשפחה את המחשב, אם למדתם ראיית חשבון שואלים אתכם על כל דבר שקשור בכסף, עורכי דין שולחים לכם מסמכים לחתימה כל הזמן. מכירים.
ולסבא שלי כאבה הברך, ימין, והוא סרב ללכת עם מקל, "עדי, מה יגידו השכנים?", "סבא, הם יגידו שקשה לך ללכת", "מה פתאום, זה של זקנים"
ואני חשבתי לי בלב, סבא אתה בן 90, מתי בדיוק תקבל את הזכות לקרוא לעצמך זקן אם לא בגיל הזה? אבל שתקתי, כי לסבא שלי הייתה הרבה גאווה, ניצול מחנות עבודה ברוסיה שהגיע לארץ והרים אימפריה בשתי ידיו.
וכך הוא היה סובל, אוחז בידו של המטפל, תמיכה אנושית הוא הסכים לקבל.
כאשר המצב החמיר, הוא הסכים להשתמש במקל, אך כאשר המצב ממש החמיר, הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להשתמש בהליכון. שוב, מה יגידו השכנים.
בגיל 95 הוא עבר אירוע מוחי ראשון, כן, יש לי גנים ממש טובים, הוא היה זמן קצר בבית חולים ולא עבר שיקום, נהפוך הוא, הוא יצא מבית החולים צעיר בעשרים שנה.
הוא לא נזקק למקל, הוא לא נזקק למטפל שלו, הוא התהלך כאילו מעולם לא הייתה לו ברך עם אוסטאוארטריטיס דרגה 3 והמלצה להחלפת ברך שהחליטו לא לעשות בגלל גילו המבוגר.
הפגיעה שלו הייתה שפתית וקוגניטיבית, אבל לטובה.
כאשר באתי לבקר אותו אחרי שעשיתי נזם באף הוא ניקרע מצחוק, הוא הצביע על האף שלי וכמעט היה על הרצפה מרוב צחוק.
ניהלנו שיחות בהן הוא דיבר ג'בריש שלא הבנתי, כאשר הוא כל הזמן צוחק. ואני באתי כל שבוע כי הוא היה מקסים בחיוך הילדי שלי ובאנרגיות הטובות שלו.
בגיל 97 הוא עבר את האירוע המוחי שני, שגרם לפטירתו.
היו לו שנתיים, שמחות, מאושרות, ללא כאבים, עם צעד קליל וחופשי, עם ברך שהיו חייבים להחליף.
אחרי כל מה שלמדתי באוניברסיטה משהו כאן לא היה הגיוני. כי אם מה שלימדו אותי, ואתכם, היה נכון, איך אירוע מוחי היה יכול לשפר את הברך ההרוסה שלו?
אז, לפני כחמש עשרה שנה, הופיע הסדק הראשון שלי באמון בקשר בין נזק לבין כאב.
