חיפוש באתר זה

נניח והלכת ברחוב ופתאום עומד מולכם מישהו, ומכוון אליכם אקדח, מה היתה התגובה שלכם? הייתם מחייכים? צוחקים? או מפחדים? ורועדים? תנסו לדמיין מה היתה התגובה שלכם? בואו אכניס לכם משתנים נוספים, נניח וזה היה קורה בפורים, איך הייתם מגיבים? נניח וזה היה הילד של חברים, איך הייתם מגיבים? נניח זה קרה ביציאה מסרט איימה, איך הייתם מגיבים? נניח והוחזקתם בעבר כבני ערובה, איך הייתם מגיבים? נניח והייתם עייפים, איך הייתם מגיבים? נניח ואתמול בערב סיימת בינג' של דקסטר, איך הייתם מגיבים? נניח והיה לו חיוך על הפנים, איך הייתם מגיבים? נניח הודיעו ברדיו שמסתובב משוגע ברחוב מאיים על אנשים, איך הייתם מגיבים? נניח וזה היה באמצע הלילה בסימטה חשוכה, איך הייתם מגיבים? נניח והוא היה לבוש שמלה ורודה עם נצנצים, איך הייתם מגיבים? שימו לב כמה משתנים מסביב לאירוע עצמו יכולים היו להשפיע על התגובה שלכם, על הדופק שלכם, על הנשימה, על הכיווץ של השרירים, ההבדל תהומי בין אם תקרעו מצחוק או תתמלאו באימה. המחשבות שלכם שמפרשות את האירוע לוקחות בחשבון מיליון פרמטרים מסביב שאינן רק האקדח. גם התגובה הגופנית היא לא נגזרת ישירה לאירוע, האקדח, גם היא תלויה בכל מה שקורה מסביב. תגובה גופנית לא מחייבת להיות לאקדח, היא יכולה להיות גם תכיפוף, או הרמה של ילד, או ריצה. בני אדם לא חיים בריק, אנחנו מושפעים ומשפיעים על הסביבה שלנו כל הזמן, וחשוב שנדע כי גב נתפס הוא לא תוצר של גוף מקולקל, הוא תוצר של תגובה גופנית שונה היום לעומת מיליון הפעמים האחרות שעשינו את אותה תנועה. כי היום הפרמטרים הובילו לתגובה הזו ואתמול לא. כאב זה אף פעם לא 1+1=2

אחד המיתוסים החביבים עלי מתחילים "אנחנו לא נוצרנו/נבראנו ל..." ואז מתחיל הסבר ארוך על הגוף והאדם הקדמון. אנחנו לא אמורים לשבת כי זה הורס לנו את הגב, להשתמש בטלפון כי זה הורס לנו את הצוואר, להשתמש במקלדת כי זה הורס לנו את האצבעות, וכל זה בגלל שהאדם הקדמון לא עשה את זה. אנחנו פוגעים בעצמנו. העניין הוא שזה בדיוק העניין, אנחנו לא נבראנו לשום דבר ספציפי, אף אחד לא ישב וחשב על תפקיד כל אחד מהיצורים בטבע. כלומר העובדה שהעצים מייצרים את האוויר שאנחנו נושמים זה לא גורל... זו אבולוציה. מי שהצליח למצל את המשאב הזה שנקרא חמצן... שרד. ולכן, אנחנו בני האדם לא נוצרנו... אנחנו שורדים בעזרת המנגנון הנפלא הזה שקיים אצל כל בעלי החיים - היכולת להשתנות. היכולת הזו להתאים את עצמנו. למשל, שמתם לב שכף הרגל שלנו בנויה להתאים את עצמה למשטחים שונים? העיין שלנו בנויה להתאים את עצמה למרחקים שונים? ועמוד השדרה שלנו לגבהים שונים? זו בדיוק תכליתה של האבולוציה - הסתגלות והתאמה לסביבה. והיא לא קיימת רק באורך השנים היא גם קיימת בחיים האישיים שלנו. היכולת להשתנות היא היא תכלית הבריאה. האדם הקדמון לא נברא בכדי ללכת על חבל, ועדיין אנחנו עושים זאת. הוא לא ידע לפתור משוואות מסובכות, ועדיין אנחנו עושים זאת. אנחנו גדלים מתפתחים וצומחים ליכולות של בני דורנו גדולות בהרבה מאבותינו הקדמונים. לא רק שאנחנו יכולים לשבת על כיסא ולשחק בטלפון, יש לנו את המנגנונים שיאפשרו לנו להמציא כיסא, וטלפון, ולבנות אותם כך שיתאימו לישבן וכף יד שלנו... שיהיה לנו יותר נוח. בכל מי שמחזיק באמונה שאנחנו פוגעים בעצמנו כי אנחנו לא מתנהגים כמו האדם הקדמון אני מציעה להפסיק לצחצח שיניים, כי זה משהו שהאדם הקדמון לא עשה, ולספר לי מה קורה אחרי שבוע. קידמה היא לא טובה או רעה, היא בלתי נמנע, היא חלק מהתנועה קדימה, ההתפתחות של הגוף היא חלק מהתנועה.

אני רוצה לספר לכם את הסיפור של היום בוא לא הצלחתי להפסיק לצחוק, לא הצלחתי להירגע במשך דקות ארוכות, סיפור אמיתי, לפני הרבה מאוד שנים, כאשר הייתי יותר קרובה לבייצית מאשר היום עשיתי ויפאסנה, קורס מדיטציה ושתיקה של 10 ימים. השתיקה כמובן היה החלק הקל בשבילי. המדיטציה כללה 15 שעות של ישיבה ללא תנועה בריכוז מחשבתי מירבי. עשיתי כמה קורסי ויפאסנה בשלב הזה של חיי וזה כבר היה היום השלישי של הקורס, ישבנו בחדר כ60 אנשים מרוחקים כסנטימטרים בודדים אחד מהשני. תדמיינו לעצמכם, חצבה, שקט אין סופי של מדבר, האוויר עומד בחדר רק הזבובים משמיעים את קולם, אף אחד לא זז, כולם שקועים עמוק עמוק בתוך עצמם. ופתאום מישהי מאחור נאנחה "אההה אוי גוולט" מתוך הדממה יצאה אנחה כל כך אנושית ונקייה שכל החדר, אחד אחרי השני, התפוצץ מצחוק. כולם, קבוצה של 60 אנשים צחק צחוק מתגלגל צלול כזה, החדר רטט מהאנרגיה. ולאט לאט אנשים נרגעו וחזרו למדוט. אני לא הצלחתי להירגע החזקתי את הבטן עם דמעות מרוב צחוק. המורה ביקשה ממני להיות בשקט, וניסיתי, באמת שניסיתי לעצור את הצחוק... ללא הצלחה. בסוף קמתי ויצאתי מהאולם ונשכבתי על הריצפה בחוץ ונתתי לצחוק לצאת ללא שליטה עד שהוא ניגמר. והוא ניגמר. כמו כל רגש אחר. לא משנה כמה הוא נשאר הוא בסוף נגמר. כאשר אנחנו לא מנסים לדכא רגש או לשלוט בו, הוא מגיע, יכול להיות חזק, הופך אותנו, משקשק אותנו כמו רעשן, ובסוף הוא עוזב. אם אנחנו מנסים לשלוט בו, להימנע ממנו, להילחם בו, לדכא אותו, הוא ממשיך וממשיך ואנחנו שוקעים בו עוד ועוד. בדיוק כמוני באותו אולם מדיטציה באמצע שום מקום. כמו שלשמחה שלי הייתה סוף, כך גם לעצב יהיה אם נשחרר אותו להיות ולא נלחם בו. זה לא משנה מה הרגש אותו אנחנו הוא מרגישים, זה לא משנה כמה הוא עמוק, כמה הוא חזק, כמה הוא מזכיר לנו נשכחות, כמה הוא אמיתי ופועם, הוא תמיד יסתיים. בפעם הבאה שתרגישו שמשהו הוא חזק מכדי לשאת, שבו איתו, זה יהיה הרבה יותר קצר מאשר אם תרוצו ממנו.

עינת פגשה בפעם הראשונה כאבי גב בגיל 8, הכאב נעלם ואז חזר בגילאי העשרים שלה ומשם הוא נשאר במשך שנים. כאב מתמשך, עם כל הטיפולים האפשריים, עם כל הבדיקות האפשריות, מצאו אצלה הכל בקעים, הצרות, עקמת, ספונדילוליסטזיס. היום בגיל חמישים אחרי כמעט 20 שנה של כאבים היא חופשייה מכאב, פעילה, מורה לפילאטיס, רצה, עושה הכל. עינת ביקשה ממני לספר את הסיפור האישי שלה, והוא מופיע פה לפניכם. הכבוד הוא לי להכיר את האישההזו שעשתה את הדרך באומץ.

אחת מהשאלות הרגילות שלי בכל בדיקה היא "איזה פעילות גופנית את/ה עושה?" ותשובה מאוד אופיינית היא –"אני לא עושה מספיק אני יודע/ת" וזה ממש לא משנה מה הם עושים, גם אם זה שלוש פעמים בשבוע פילאטיס או ריצה פעמיים בשבוע וגם אם זה כלום, אם הייתי צריכה לנחש כ 80% מהאנשים שמגיעים אלי לא מרוצים מעצמם. ומה שעובר לי בראש תמיד הוא אותו דבר, מתי לימדו אותנו שאנחנו לא מספיק? איך זה שאנחנו קונים את הבולשיט הזה שאנחנו לא מספיק, לא מספיק חכמים, לא נראים מספיק טוב, שאחוזי השומן שלנו לא מספיק טובים, שהאוכלים שאנחנו אוכלים לא מספיק בריא, שהפעילות שאנחנו עושים לא מספיק טובה, שאנחנו לא מקדישים מספיק זמן לעצמנו, ואנחנו לא עובדים מספיק, זה כאילו לא משנה מה אנחנו עושים, זה לא מספיק. אני אישית לא חושבת שזה טבע האדם, אני לא רואה תינוקות בני שנה חושבים שההליכה שלהם לא מספיק טובה, או אחוזי השומן שלהם גבוהים מידי, או המכנס לא יושב עליהם טוב, או הם לא טובים במשחק שנתנו להם, אני חושבת שזה תוצר של כלכלה. כלכלית זה משתלם, מי שמרגיש לא מספיק מבזבז יותר כדי לנסות לסגור את החלל הזה, לנסות להיות מספיק, אם זה אוכל אורגני מיוחד שיובא מטיבקטו, או סט משקולות שעומד ליד הקיר. המון כסף נשפך סביב לא מספיק. כאשר למעשה כולם, אבל כולם עושים את מיטב יכולתם. גם מי שחוזר הביתה ומתיישב מול הטלוויזיה במקום לצאת להתאמן... עושה הכי טוב שהוא יכול באותו רגע כי אין לו כוח לעשות יותר מזה. גם מי שאוכל יותר ממה שהוא צריך, עושה את הטוב ביותר באותו רגע כי האוכל מאפשר לו למנוחה ממשהו אחר. כולם עושים מספיק. תמיד, אנחנו יכולים לשאוף לעשות משהו אחר אבל לא בגלל שאנחנו לא עושים את המיטב, בגלל שאנחנו רוצים שינוי. וכאדם המתבונן מהצד על התהליך הזה של ה"לא מספיק" בא לי לחבק כל אחד ואחד מהם, כי הכוח לשנות לא מגיע כאשר אתה מפקפק בעצמך, ההפך, הוא מגיע כאשר אתה מוכן להשאיר את הספקות בעצמך מאחור ולהאמין שמשהו אחר יכול לקרות. התקופה הזו היא מטורפת, שנה של קורונה, יותר משבוע של מלחמה, וכולנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים כדי להחזיק מעמד. אתם מספיק טובים, אנחנו מספיק טובים.

אחד המשפטים הנפוצים ביותר שאני שומעת הוא "אני לא רוצה לקחת כדורים כי זה להכניס חומרים כימיים לגוף" יש אנשים שאפילו משתמשים במילה זבל. כדורים כן או לא, זה נושא שנגעתי בעבר אך בגלל שהוא מופיע שוב ושוב אני מרגישה צורך לכתוב עליו שוב. אז אני רוצה להזכיר לכם שוב שאתם מכניסים זבל לגוף כל הזמן, אם טסתם לתאילנד והייתם בבנגקוק כמה ימים נשמם זבל, אם אכלת במקדונלנד שבוע שעבר אכלתם זבל, אם שתיתם אלכוהול בבר אתמול בלילה שתיתם זבל, שלא נדבר על קולה. כל היום אתם נחשפים לחומרים כימיים לא בריאים, ההבדל בין מקדונלדס לתרופה הוא שחברת התרופות מחוייבת לציין את כל תופעות הלוואי מהנדירות ביותר ועד לנפוצות ביותר בברושור שמצורף לקופסה. ומקדונלדס יכולים להוסיף הפתעה בקופסת ילדים שלא תדעו איזה חומרים כימיים אתם מכניסים. המטרה של הפוסט היא לא לייצר תעמולה נגד מקדונלדס, טיולים לתאילנד או שתייה של אלכוהול או קולה, המטרה היא להסביר שאנחנו חשופים לחומרים כימיים כל הזמן. וזה לא סיבה טובה לא לקחת כדורים שמטרתם לעזור. כמו פלסטר ששמים על יבלת שנוצרה מנעל לא נוחה, כך גם הכדורים מטרתם להקל עלנו את התנועה עד שהגוף יחזור לעצמו ואנחנו נתרגל לנעל או לתנועה. הפלסטר לא מחמיר את היבלת, גם הכדורים לא מחמירים את הבעיה, זה רק פתרון לצורך חזרה לתפקוד. כדורים לא מחמירים את הבעיה, ההפך, הם עוזרים לנו לחזור לתפקד, לנוע, להזרים דם באזור, לישון טוב יותר בלילה, לתת מנוחה לגוף מהסטרס. אם אתם חושבים שאתם יכולים לעמוד בכאב ולהמשיך לתפקד ביחד אתו זו סיבה לגיטימית לגמרי לא לקחת כדורים, גם אני כמו כולם לא שמה פלסטר על כל חתך שיש לי ביד, רק לאלה שמפריעים לי לעבוד. כמו שתתנו לילד נשיקה ופלסטר לשים על הברך שהוא נופל כך גם לכם מגיע את החמלה הזו לעזור לעצמכם לחזור לתפקד.

ניסיתי הכל, מוכר לכם המשפט הזה? "עשיתי הכל ניסיתי הכל, את הניסיון האחרון שלי ואחר כך אני מרימה ידיים" כפיזיו שעוסקת בכאב כרוני זה משפט שאני שומעת המון, כי כאב מביא איתו המון ייאוש. כמה כבר אפשר לפתח תקוות כל פעם מחדש ולהתאכזב כל פעם מחדש? יש גבול כמה אפשר להחזיק אמונה. במיוחד כאשר היא מתנפצת כל פעם מחדש. היא הגיעה, דלקות כל הזמן, חוסר יכולת להזיז את הידיים, אי אפשר להקליד על מחשב, לחתוך סלט, להחזיק ספר לאורך זמן. והיא למדה את "החוקים" עבודה בהדרגה. והיא השקיעה, בכל פעם קצת, עוד קצת, בעקביות, כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. עד שהיא הצליחה ובחרה לעצמה אתגרים חדשים. וגם אותם הצליחה. עקביות זה שם המשחק.

תתארו לעצמכם שמחר בבוקר מתקבלת הודעה בטלפון ממספר אנונימי שטוענת שבן הזוג שלכן בוגד בכן מה יקרה מעכשיו? אם תתאמתו עם בן הזוג שלכן? ואם הוא יגיד שלא, האם תאמינו? איך תתנהלו מולו? האם תבדקו את המעשים שלו לעתיד? האם תנסו לחשוב אחורה על המעשים שלו בעבר? מה יקרה בכל פעם שהוא יקבל הודעה ויחייך לטלפון? מה יקרה בכל פעם שהוא יאחר להגיע הביתה? האם תחפשו בכיסים של המכנס לפני שתכניסו אותם לכביסה? איך תשתנה נקודת המבט שלכם מרגע זה ואילך? משפט אחד קטן, ממספר לא מזוהה, וכל כך הרבה דברים ישתנו בחשיבה ובהתנהגות שלכם. מה יקרה אם מחר בבוקר שיכאב לכם הגב יגיד לכם הרופא שיש לכם בלט דיסק. מה יקרה עכשיו? האם תלכו לרופא נוסף? איך תתנהלו מעכשיו? מה תבחרו לעשות עם הגוף שלכם? ממה תימנעו? מה תקראו באינטרנט? על מה תדברו עם חברים? מה תחשבו על העתיד שלכם? ממשפט אחד קטן הנאמר מרופא שלא באמת הסביר את חוסר חשיבות העניין וכל כך הרבה דברים ישתנו בחשיבה ובהתנהגות שלכם. זה לא שאין לכם בלט, או קרע, או שחיקה, או כל דבר אחר שמצאו בבדיקות. יתכן שזה מה שאכן רואים, רק שזה לא בעל חשיבות והשפעה על הגוף, בניגוד לכל הדברים שתעשו אחרת כתוצאה מהמשפט הקטן הזה. זה לא מה שנאמר לכם, זה הפרשנות שנתתם למשפט וההתנהגות שהגיעה כתוצאה מכך.

כאילו האדם שאתם מצפים ממנו הכי הרבה, גם דברים בלתי הגיוניים בכלל האדם הזה שאתם מאוכזבים ממנו הכי הרבה, וממש לא מספיקים להגיד לו את זה, מי שאתם לא מפסיקים להעביר עליו ביקורת, להסביר לו במה הוא טעה ואיך הוא היה יכול לעשות את זה יותר טוב, על בסיס שבועי משתמשים ב "אמרתי לך" שזה המשפט המעצבן ביותר על פני כדור הארץ, ומזכירים לו שוב ושוב את כל הטעויות שלו מקטנות ועד גדולות, גם הן נעשו בכוונה וגם אם בשוגג. אתם יודעים מי זה האדם הזה? אתם. אתם הכי פחות נחמדים לעצמכם, אתם לא סולחים לעצמכם על טעויות שהייתם סולחים לאחרים. אתם לא רכים את עצמכם כמו שאתם רכים עם אחרים. ואתם בטח לא מציבים לעצמכם מטרות הגיוניות כמו שהייתם עושים לאחרים. למה? כי נדמה לנו שלנו צריך להיות כוח רצון יותר מלאחרים. כי נדמה לנו שאנחנו צריכים לדעת יותר מאחרים. כי נדמה לנו שאם החלטנו זה יהיה קל לעשות. כי נדמה לנו שאם אנחנו יודעים מה נכון אנחנו אמורים לפעול כך. ושוכחים שיש מציאות מסביבנו. למשל אם החלטנו לא לאכול אחרי 6 בערב ופתאום מוצאים את עצמנו אוכלים ב 7 כי כל היום רצנו אחרי הילדים ולא היה לנו זמן לשבת בשקט ולאכול. אם זה היה קורה לחבר טוב היינו מסבירים לו שזה קשה, המציאות קשה, ואפשר לוותר על החלטות במצבים כאלה. אבל לעצמנו אנחנו נכעס וניהיה מאוכבזים כי אנחנו שוכחים להיות החברים טובים של עצמנו. אנחנו שוכחים שאנחנו לא באמת יכולים לעשות יותר טוב מכל אדם אחר כי אנחנו לא יותר טובים מכל אחד אחר, לכולנו יש קשיים, לכולנו יש חיים שמפריעים בכל מיני דברים, וכולנו מתקשים. אם הייתי צרכה לתת לכם טיפ אחד לחיים הוא יהיה: תנסו להיות חברים הכי טובים של עצמכם, כי זה מגיע לכם.

אני פוגשת המון נשים עם חשש או אבחנה של סימפיזיוליזיס ואני רוצה לתת מידע ולהרגיע את הרוחות. בבקשה תקראו עד הסוף. בואו נתחיל בבסיס, במה מדובר? האגן הוא טבעת הבנויה משלוש עצמות, שתי עצמות אגן וסקרום היושב בניהן. כאשר אתן מניחות את הידיים על המותניים העצם שאתן נחות עליה היא עצם האגן. תפקיד חגורת האגן הוא מצד אחד לאפשר לנו העברת משקל בין החלק העליון של הגוף, הטורסו, לבין החלק התחתון, ומצד שני להגן על אברי האגן (רחם, שלפוחית השתן, הרקטום וכלי הדם ועצבים הגדולים העוברים דרכו). מפרק הסימפיזיס פוביס מחבר בין שתי עצמות הפוביס, הוא מפרק סחוסי, fibrocartilage, חזק מאוד שאיננו מאפשר תנועה. רוב המפרקים שאתן מכירות בגוף בגוף מאפשרים תנועה, כמו הברך או הכתף, אך מפרק זה הוא מסוג מיוחד שאיננו מאפשר תנועה. הוא נמצא בקידמת המפסעה ונוכל למשש אותו בקלות באזור מאחורי הריצרץ של המכנס. מה זה סימפיזיוליזיס? כאשר המפרק הסימפיזיס פוביס נפתח וקיים מרחק בין שתי עצמות הפוביס, כפי שמסומן בתמונה, העולה על 10 מ"מ המצב נקרא סימפיזיוליזיס. מצב זה של מפרק פתוח יכול להגיע עם תלונות (כמו כאב מקומי או לאורך הירך, צליעה בהליכה, קושי לזוז במיטה, קושי העליית מדרגות ועוד) או ללא תלונות (כלומר האישה יכולה שלא לדעת שהמצב קיים כי אין שום הפרעה לתפקוד שלה) איך בודקים את זה? האבחנה ניתנת על ידי בדיקה קלינית, רגישות במישוש ותלונות מתאימות, ובדיקת הדמייה. בדיקת ההדמייה המהימנה ביותר והזולה ביותר היא צילום רנטגן פשוט. מתי מופיע סימפיזיוליזיס? בגלל שישנן נשים שאינן יודעות בכלל שקיים אצלן פתיחה של המפרק קשה לחקור את האבחנה הזו, הספרות מציגה נתונים של בין 1 ל 300 מקרים לבין 1 ל 30,000 מקרים. כלומר הסיכוי להופעה של סימפיזיוליזיס הוא מאוד מאוד נמוך (פחות מאחוז). מהם גורמים הסיכון להופעת פתיחה של המפרק? שנקל ועמיתיו ( מאמר ) במחקר מסכם על פתיחה של המפרק הסימפיזיוס פוביס במהלך הריון הציגו את הגורמי הסיכון הכוללים בניהן : לידות מרובות, ירידה מהירה של ראש העובר, שלב לידה שני מהיר, הריון מרובה עוברים לעומד יחידני, וצורת הלידה כפי שמוצג בטבלה למטה (נלקח מתוך Nov 70(11):713-8 2015 Obstet Gynecol Surv) שימו לב שכל אחד מגורמי הסיכון הוא סיכון לידתי. כלומר הופעת הבעיה לאחר לידה. במקרה ואכן חלה הפרדות במהלך הלידה עצמה רוב הפעמים נדרש טיפול שמרני של פיזיותרפיה והמפרק יחזור לעצמו לאחר כמה זמן. במקרים בודדים נדרש התערבות כירורגית בעקבות אי יציבות משמעותית. אבל הרופא אמר לי שיש לי! אני מבינה את התסכול ולא מסכימה עם האבחנה של הרופא, במקרים מאוד נדירים נמצאו מקרים של פתיחה של המפרק לפני הלידה (מאמר בנושא) . הספרות המקצועית מציגה מקרים בודדים של נשים בהריון שסבלו מהפרדות של המפרק. אבל כואב לי באותם מקומות כמו שכתוב בגוגל! מיקום של כאב הוא לא אבחנה, כמו שכאב ביד שמאל יכול לבוא ממשהו בצוואר,או ביד, ובעיה בלב כך גם אנחנו צריכים להיות זהירים לגבי מתן אבחנה על סמך מיקום הכאב בלבד. יש הרבה סיבות לכאבים באזור המפסעה שנראים מאוד דומה לסימפיזיוליזיס, אך הם לא הפרדות של המפרק. עכשיו השאלה החשובה: מה זה אומר? אם הסיכוי שיש לך באמת סימפיזיוליזיס הוא קלוש עד לא קיים, ועדיין את סובלת מכאבים במפסעה זה לא אומר שאין בעיה או שאין פתרון לבעיה. רק שהכאב הוא לא הפרדות של המפרק. הדבר הראשון שהייתי ממליצה עליו הוא שתגיעי לפיזיותרפיסטית לרצפת אגן שתתן לך טיפול ועצות איך להתנהל. דוגמא להתנהלות מתאימה לכאבים במפסעה יכולה להיות שימוש בחגורת אגן להוריד עומס מהמפרק, שימוש בסדינים חלקים יותר שיהיה יותר קל להסתובב במיטה, לישון עם כרית בין הרגליים, שימוש בקירור או חימום של המקום. אני לא יכולה לתת לך המלצה ספציפית כי לא בדקתי אותך אך אלו רעיונות שאת יכולה להשתמש בהם. האם מותר לעשות פעילות גופנית? ישנו מקרה נדיר של כאב במפסעה במהלך הריון שנובע מבעיה באספקת דם שבגינו פעילות גופנית אינה ממומלצת. בגלל זה הייתי ממליצה לך להגיעה לפיזיותרפיסטית לרצפת אגן שתוכל לתת לך את ההמלצה הטובה ביותר בשבילך, זו לא עצה שניתן לתת בפוסט באינטרנט. מה עוד חשוב לדעת? שהריון זה תהליך נורמלי שמעמיס על הגוף, ולכן יכולות להופיע תלונות שונות וחשוב מצד אחד לא לחשוש מהן ומהצד השני לטפל בהן. מזל טוב על ההריון ושיהיה לך בהצלחה בלידה.

נישאלתי השבוע למה אני כזאת "מתירנית"? אני מניחה שיש לפחות עוד אחד ששואל את עצמו את זה. למה לעזאזל אני שולחת את כולם לזוז ולא דואגת שאולי מישהו יפגע מההמלצה הזו. העניין הוא שיש בי מעט פחד, וחשש מסביב ליכולות של הגוף. ראיתי אנשים שמתאוששים ממחלות קשות, תאונות, מצבים קשים, בעזרת תנועה. מעולם לא פגשתי סיפור שמתחיל ב" החלטתי להפסיק לעשות הכל ואז מצבי השתפר פלאים ומאז אני לא זז" כאשר אני חושבת על ההבדל בין בני אדם, למה אדם החלים ומרגיש טוב ואחר מסתובב עם כאב כבר שנים אני מנסה לחזור למקורות, לפיזיולוגיה של הגוף שלנו. כי אם אני ואתם בנויים מאותם חומרים, ומבנה התאים שלנו הוא בדיוק אותו דבר, אז יכולת ההתאוששות שלנו דומה. נכון, יש שונות גנטית, אבל היא ממש קטנה בבני האדם. תחשבו על זה השונות בנינו לבין השפימפנזים זה רק 1.23%. אז מה אתם חושבים שיהיה ההבדל בנינו, או בין אדם שהתאושש מהר לאחר שסוחב כאב שנים? למה שאני אוכל להתכופף ומישהו אחר לא? למה שאני אוכל ללמוד להרים משאות כבדים ומישהו אחר לא? למה שאני אוכל לרוץ, לקפוץ, לעשות עמידת ראש... ושאני אהיה בסדר ומישהו אחר הדומה לי במבנה הגנטי ביותר מ 99.9% לא.... אז יש משהו אחר, לא מבני, משהו שהוא לא שייך לרקמה. כי שם אנחנו ממש דומים. אני בוטחת ביכולות של הגוף שלנו, אני אוהבת את גוף האדם, אני מעריצה את החכמה שלו. ויש לי אמון גדול מאוד ביכולת שלו להתאושש כאשר נותנים לו את התנאים המתאימים. כנראה שהמקום בו רואים קושי של הגוף להתאושש זה לא קושי של הרקמה אלא קושי של המחשבה. ומחשבה אפשר לשנות.

מה שאני אכתוב עליו היום לא קשור לכאב, לפחות לא באופן ישיר, הוא קשור לתפקיד שאנחנו לוקחים על עצמנו. הצריך לעומת הרוצה. אני לא יודעת אם שמתם לב אבל אנשים לוקחים לעצמם תפקידים, יש את המצחיק, את החכם, זה שתמיד מתלונן, כל אחד יש לו איזה שהוא "תפקיד". מספיק לראות "חברים" או "המפץ הגדול" כדי לשים לב להתנהלות הזו של אנשים. התפקיד הזה שאנחנו לוקחים על עצמנו, זה לא מי שאנחנו, זה מה שהתרגלנו להיות. ולפעמים הדבר הזה שהיינו במשך השנים לא מתאים יותר, כמו חליפה שכבר לא מתאימה והיא לוחצת בכל מקום אפשרי. וזה לא נוח. זה לא מאפשר לנו להיות ולעשות את מה שאנחנו באמת, המידה החדשה שלנו, הבן אדם שאנחנו רוצים להיות. החליפה הלא נוחה הזו נשארת גם בגלל הסביבה שלא מאפשרת לנו להשתחרר מהתפקיד הקודם שלנו. מחכים לבדיחה, למשפט החכם, או לתלונה. וזה לא מי שאנחנו. כבר. ולפעמים אנחנו נאלצים להמשיך להסתובב שנים בדמות שבה אנחנו עושים את מה שמצפים מאיתנו ולא את מה שאנחנו רוצים. עושים את מה שצריך ולא את מה שאנחנו רוצים. אנחנו מרצים (מלשון ריצוי) את הסובבים אותנו, ולא את עצמנו. אבל זה לא עובד, זה לא מחזיק מעמד לתקופה ארוכה. כי חליפה לא נוחה בסוף נקרעת במקומות שבהן היא לוחצת. אל תנסו להתאים את עצמכם לאחרים, זה אף פעם לא יספיק, תתאימו את עצמכם לעצמכם, למה שחשוב לכם, למה שאתם רוצים להיות. ואולי תאבדו אנשים בדרך אבל תרווויחו את עצמכם. ואולי אפילו תתנו אומץ לעוד אנשים להשיל מעצמם את "הצריך" וללבוש את "הרוצה".