אני רוצה לספר לכם את הסיפור של היום בוא לא הצלחתי להפסיק לצחוק, לא הצלחתי להירגע במשך דקות ארוכות, סיפור אמיתי, לפני הרבה מאוד שנים, כאשר הייתי יותר קרובה לבייצית מאשר היום עשיתי ויפאסנה, קורס מדיטציה ושתיקה של 10 ימים. השתיקה כמובן היה החלק הקל בשבילי. המדיטציה כללה 15 שעות של ישיבה ללא תנועה בריכוז מחשבתי מירבי.
עשיתי כמה קורסי ויפאסנה בשלב הזה של חיי וזה כבר היה היום השלישי של הקורס, ישבנו בחדר כ60 אנשים מרוחקים כסנטימטרים בודדים אחד מהשני. תדמיינו לעצמכם, חצבה, שקט אין סופי של מדבר, האוויר עומד בחדר רק הזבובים משמיעים את קולם, אף אחד לא זז, כולם שקועים עמוק עמוק בתוך עצמם.
ופתאום מישהי מאחור נאנחה "אההה אוי גוולט"
מתוך הדממה יצאה אנחה כל כך אנושית ונקייה שכל החדר, אחד אחרי השני, התפוצץ מצחוק. כולם, קבוצה של 60 אנשים צחק צחוק מתגלגל צלול כזה, החדר רטט מהאנרגיה. ולאט לאט אנשים נרגעו וחזרו למדוט.
אני לא הצלחתי להירגע החזקתי את הבטן עם דמעות מרוב צחוק. המורה ביקשה ממני להיות בשקט, וניסיתי, באמת שניסיתי לעצור את הצחוק... ללא הצלחה. בסוף קמתי ויצאתי מהאולם ונשכבתי על הריצפה בחוץ ונתתי לצחוק לצאת ללא שליטה עד שהוא ניגמר.
והוא ניגמר.
כמו כל רגש אחר. לא משנה כמה הוא נשאר הוא בסוף נגמר.
כאשר אנחנו לא מנסים לדכא רגש או לשלוט בו, הוא מגיע, יכול להיות חזק, הופך אותנו, משקשק אותנו כמו רעשן, ובסוף הוא עוזב. אם אנחנו מנסים לשלוט בו, להימנע ממנו, להילחם בו, לדכא אותו, הוא ממשיך וממשיך ואנחנו שוקעים בו עוד ועוד. בדיוק כמוני באותו אולם מדיטציה באמצע שום מקום.
כמו שלשמחה שלי הייתה סוף, כך גם לעצב יהיה אם נשחרר אותו להיות ולא נלחם בו.
זה לא משנה מה הרגש אותו אנחנו הוא מרגישים, זה לא משנה כמה הוא עמוק, כמה הוא חזק, כמה הוא מזכיר לנו נשכחות, כמה הוא אמיתי ופועם, הוא תמיד יסתיים.
בפעם הבאה שתרגישו שמשהו הוא חזק מכדי לשאת, שבו איתו, זה יהיה הרבה יותר קצר מאשר אם תרוצו ממנו.
