נישאלתי השבוע למה אני כזאת "מתירנית"? אני מניחה שיש לפחות עוד אחד ששואל את עצמו את זה. למה לעזאזל אני שולחת את כולם לזוז ולא דואגת שאולי מישהו יפגע מההמלצה הזו. העניין הוא שיש בי מעט פחד, וחשש מסביב ליכולות של הגוף. ראיתי אנשים שמתאוששים ממחלות קשות, תאונות, מצבים קשים, בעזרת תנועה. מעולם לא פגשתי סיפור שמתחיל ב" החלטתי להפסיק לעשות הכל ואז מצבי השתפר פלאים ומאז אני לא זז" כאשר אני חושבת על ההבדל בין בני אדם, למה אדם החלים ומרגיש טוב ואחר מסתובב עם כאב כבר שנים אני מנסה לחזור למקורות, לפיזיולוגיה של הגוף שלנו. כי אם אני ואתם בנויים מאותם חומרים, ומבנה התאים שלנו הוא בדיוק אותו דבר, אז יכולת ההתאוששות שלנו דומה. נכון, יש שונות גנטית, אבל היא ממש קטנה בבני האדם. תחשבו על זה השונות בנינו לבין השפימפנזים זה רק 1.23%. אז מה אתם חושבים שיהיה ההבדל בנינו, או בין אדם שהתאושש מהר לאחר שסוחב כאב שנים? למה שאני אוכל להתכופף ומישהו אחר לא? למה שאני אוכל ללמוד להרים משאות כבדים ומישהו אחר לא? למה שאני אוכל לרוץ, לקפוץ, לעשות עמידת ראש... ושאני אהיה בסדר ומישהו אחר הדומה לי במבנה הגנטי ביותר מ 99.9% לא.... אז יש משהו אחר, לא מבני, משהו שהוא לא שייך לרקמה. כי שם אנחנו ממש דומים. אני בוטחת ביכולות של הגוף שלנו, אני אוהבת את גוף האדם, אני מעריצה את החכמה שלו. ויש לי אמון גדול מאוד ביכולת שלו להתאושש כאשר נותנים לו את התנאים המתאימים. כנראה שהמקום בו רואים קושי של הגוף להתאושש זה לא קושי של הרקמה אלא קושי של המחשבה. ומחשבה אפשר לשנות.
