מה שאני אכתוב עליו היום לא קשור לכאב, לפחות לא באופן ישיר, הוא קשור לתפקיד שאנחנו לוקחים על עצמנו. הצריך לעומת הרוצה. אני לא יודעת אם שמתם לב אבל אנשים לוקחים לעצמם תפקידים, יש את המצחיק, את החכם, זה שתמיד מתלונן, כל אחד יש לו איזה שהוא "תפקיד". מספיק לראות "חברים" או "המפץ הגדול" כדי לשים לב להתנהלות הזו של אנשים. התפקיד הזה שאנחנו לוקחים על עצמנו, זה לא מי שאנחנו, זה מה שהתרגלנו להיות. ולפעמים הדבר הזה שהיינו במשך השנים לא מתאים יותר, כמו חליפה שכבר לא מתאימה והיא לוחצת בכל מקום אפשרי. וזה לא נוח. זה לא מאפשר לנו להיות ולעשות את מה שאנחנו באמת, המידה החדשה שלנו, הבן אדם שאנחנו רוצים להיות. החליפה הלא נוחה הזו נשארת גם בגלל הסביבה שלא מאפשרת לנו להשתחרר מהתפקיד הקודם שלנו. מחכים לבדיחה, למשפט החכם, או לתלונה. וזה לא מי שאנחנו. כבר. ולפעמים אנחנו נאלצים להמשיך להסתובב שנים בדמות שבה אנחנו עושים את מה שמצפים מאיתנו ולא את מה שאנחנו רוצים. עושים את מה שצריך ולא את מה שאנחנו רוצים. אנחנו מרצים (מלשון ריצוי) את הסובבים אותנו, ולא את עצמנו. אבל זה לא עובד, זה לא מחזיק מעמד לתקופה ארוכה. כי חליפה לא נוחה בסוף נקרעת במקומות שבהן היא לוחצת. אל תנסו להתאים את עצמכם לאחרים, זה אף פעם לא יספיק, תתאימו את עצמכם לעצמכם, למה שחשוב לכם, למה שאתם רוצים להיות. ואולי תאבדו אנשים בדרך אבל תרווויחו את עצמכם.
ואולי אפילו תתנו אומץ לעוד אנשים להשיל מעצמם את "הצריך" וללבוש את "הרוצה".
