חיפוש באתר זה

בצעירותי נהגתי בחיפושית ישנה, היא היתה לבנה חמודה וקטנה, הילוכים, חלונות משולשים קטנים ובלי מזגן, בנו אותה בשביל אירופה ולא ישראל. בכל פעם שהייתי נתקעת עם המצבר כל מה שהיה צריך לעשות זה לבקש ממישהו לדחוף אותה קצת מאחורה וכאשר היא התחילה להתגלגל להכניס להילוך ראשון והיא הניעה את עצמה. נפלאות הרכבים הישנים, אפשר היה לדלג על שרותי ההתנעה על הדרך. לפעמים זה מה שאני עושה בעבודה, אנשים מגיעים ויודעים ולאן הם רוצים להגיע, אבל הם לא יודעים איך מתחילים את הדרך. אני מסבירה להם צעדים ראשונים, תנועה, מחשבה, ושחרור. כלומר איך צריך להכניס להילוך ראשון, מה הצעדים הראשונים שהם עושים לקראת השחרור מכאב ונותנת להם דחיפה קטנה מאחור. והם מתגלגלים להם לחיים שהם חלמו עליהם. לפעמים אנשים יודעים להניע אבל לא יודעים לאן להגיע, אז אנחנו יושבים ומדברים על ערכים, מטרות, ומה הם רוצים להשיג, אחרי השיחה הם משלבים לראשון ואני דוחפת קדימה. והם מתגלגלים להם לחיים שהם בחרו מחדש. לפעמים אנשים לוחצים חזק על הדוושה מבלי להכניס להילוך, עוברים מבדיקה לבדיקה, מטיפול לטיפול, קונים מוצרים חדשים ותרופות ואז אנחנו מנסים להבין ביחד איך להחזיר את השליטה אליהם ובוחרים את הצעדים הראשונים ומכניסים להילוך ואני דוחפת קדימה. והם מתגלגלים בכיוון חדש שהם לא חשבו שקיים לפני כן. ולפעמים הכל כבר קיים, הצעדים, הכיוון, חסרה רק המוטיבציה, וכל מה שנותר לי זה רק לתת דחיפה קלה. והם זזים.

אתם זוכרים את 24, סדרת הטלוויזיה? אתם זוכרים איך ג'ק באואר שניסה להציל את העולם והיו לו רק 24 שעות, כל פרק בסדרה היתה שעה מתוך היממה הזו. איזה מתח!! אני הייתי מחכה בכל שבוע בכדי לדעת מה היה הצעד הבא שלו, אני אוהבת סרטי פעולה ומתח, כילדה קראתי את כל ספרי הבלשים שיש השלישיות, רביעיות, חמישיות, שישיות והשביעייה הסודית והכלב. וסרטי דרמה עצובים... אני יכולה לבכות שעות אחר כך. אני מתאהבת בכל אחד מהגיבורים, כאשר הם נפרדים זה כאילו מישהו שבר לי את הלב. אני כל כך אוהבת רומנים, כילדה קראתי את כל הרומנים האפשריים. אני אוהבת לשקוע לתוך העולם הזה של מי אוהב את מי. הלב שלי מתמלא בהתרגשות בכל פעם מחדש. אבל אני שונאת סרטי אימה, אוהבת את המתח והדרמה, ושונאת את הפחד. בסרטי אימה אני ממש אומללה, הדופק המהיר והנשימה, הידיים שלי רועדות ואני עוצמת את העיניים בכל הקטעים הממש מפחידים (למרות שהפסקול עושה חלק ניכר מהעבודה, אני מפחדת רק ממנו). אף אחד בעולם לא יכול לפתות אותי לראות סרט אימה, בעד שום הון בעולם, אתם יכולים לנסות לשכנע אותי – זה רק סרט, זה קטשופ, אלו שחקנים וכולם בחיים, למה את מתנהגת כמו ילדה קטנה? זה לא משנה כי החוויה היא כל כך עוצמתית בגוף שלי שזה פשוט סבל. סיוט. אז כאשר אנשים עם כאב כרוני אומרים לי "זה אמיתי" אני יודעת, וכאשר אני אומרת שהמקור של הכאב הוא במוח זה לא אומר שהוא לא אמיתי, זה רק אומר שלפעמים המוח יכול להגיב ל"סרט" פנימי, ואני יודעת קשה להאמין לי, אבל תחשבו על הפעם האחרונה שטעיתם ודאגתם סתם, ילד שלא ענה לטלפון – המוח שלכם מיד החליט שהוא בטח נפגע בתאונת דרכים הזמנה לשיחה אצל הבוס – המוח שלכם מיד החליט שמפטרים אתכם היא/הוא אמרו את המשלט "אנחנו צריכים לדבר" – והייתם בטוחים שנפרדים ממכם. כמה פעמים המוח שלכם טעה בחיים שלכם? אולי הוא טועה בעוד כמה דברים... תחשבו על זה.

היא: יש לי בעיית דיסק אני: איזו בעיית דיסק היא: כל כמה שנים יש לי התקף גב בגלל הדיסק שלי אני: יש לי בעיית שפעת היא: מה? אני: יש לי בעיית שפעת, כל שנה יש לי שפעת היא: מה הקשר? אני: מה זאת אומרת? כל שנה יש לי שפעת זאת אומרת שיש לי בעיית שפעת היא: אבל כל שנה זו שפעת אחרת אני: מאיפה את יודעת? היא: כי ככה זה אני: כל פעם שכואב לך הגב זה משהו אחר היא: לא, כל פעם זה באותו מקום אני: גם כל פעם שפעת נראת בדיוק אותו דבר, אני אומרת לך יש לי בעיית שפעת היא: אבל יש לי דיסק ב MRI אני: מה קורה לדיסק הזה בין התקף להתקף? הוא גם נמצא שם ועדיין לא כואב לך, איך את יודעת שהסיבה לכאב גב זה הדיסק? אם הדיסק הוא הסיבה אז למה הכאב נעלם והוא נשאר? היא: .... אני: כואב לך הגב, אני לא מתווכחת עם העובדה הזו, אני רק מספרת לך שהדיסק שלך הוא לא הגורם, אין לך בעיה מתמשכת אלא התקף של כאב גב נקודתי שמגיע כל כמה שנים. היא: אז למה כואב לי? אני: אני לא יודעת, אבל בואי ספרי לי מה קורה ונברר ביחד

זוכרים את תום קרוז בצבע הכסף? מתח באוויר, מכוון ופוגע בכדור שנוגע בקיר שפוגע בכדור אחר שנוגע גם בקיר שנוגע בכדור אחר, כך הלאה עד שהכדור הנכון נכנס לכיס. אומנות! לפעמים אפילו לפגוע את הכדור בקיר הנגדי יוצר תנועה של הכדורים על הלוח שמובילה שהכדור הנכון יכנס לכיס. ולא חייבים ללכת לביליארד. לכל אחד מאיתנו יש את הדבר הזה, האירוע הזה בחיים שיצר כדור שלג ששינה לנו לגמרי את החיים. ממש כמו כדור ביליארד. אירוע כזה לא חייב להיות אירוע ענק כמו זכייה בלוטו כדי שהחיים שלך יתגלגלו לכיוון שונה לגמרי. זה יכול להיות כמו מפגש מקרי בין אנשים שגרם לשנוי כיוון. וכולנו יכולים להבין בדיעבד מה היה אותו אירוע מכונן, או אירועים שהשפיעו לנו כל כך על החיים. אבל האם אנחנו יכולים לחזות קדימה אירועים כאלו? אנחנו לא תום קרוז ב"צבע הכסף" אנחנו לא משחקים בחיים מאה פעם ומשכללים את האחיזה במקל ומדייקים זריקת כדורים כל כך הרבה פעמים שאנחנו יודעים מבעוד מועד איפה לפגוע על מנת להצליח לעשות שינוי בכיוון הנכון בחיים. אנחנו חיים רק פעם אחת, יש לנו רק סיבוב אחד לשחק, ואי אפשר להתחיל מהתחלה. אז ... איך בוחרים כיוון נכון להתחיל בו? הרי יש כל כך הרבה אפשרויות! מסתבר שזה יותר פשוט ממה שהמוח שלנו מנסה למכור לנו. שתנועה לכיוון מסוים, גם אם הוא נראה לא קשור בכלל לתקיעות שאנחנו מרגישים יכול להוביל לשינוי שיוביל לשינוי שיוביל לכיוון הנכון. פעילות גופנית. המחקר לא הצליח להבין למה, איך וכמה. אבל מה שמצאו הוא שכאשר אנשים מתחילים לעסוק בפעילות גופנית באופן קבוע דברים מתחילים להשתנות. אנשים שהיו תקועים במשך שנים מתחילים לקרות להם דברים, מתחתנים, מתגרשים, עוזבים עבודות, מתחילים לימודים ועוד. אולי זה בגלל שפעילות גופנית מעלה את הכימיקלים הטובים במוח. אולי זה בגלל שפעילות גופנית מחמצנת את המוח. אולי זה בגלל שפעילות גופנית מפנה זמן לחשיבה. אולי זה בגלל שפעילות גופנית מעלה את הביטחון העצמי. מי יודע?? לי אין מושג. אם אתם מרגישים תקועים, תתחילו פעילות גופנית, תכו בכדור שלכם בקיר, תנסו להכות בכדור שלכם תראו מה יקרה היום, מחר, בעוד שנה אני לא יודעת להגיד לכם, אבל משהו יקרה.

איך מדברים עם ילדים על כאב? אני רוצה להציג לכם את דעתי האישית, כאב הוא תוצר של המוח וככזה הוא מושפע מהסביבה באותה מידה, אם לא יותר, מהגירוי הפנימי. למשל ההתנהגות של ילד שנפל מהאופניים תלויה מאוד בתגובה של המבוגרים סביבו, היא תשפיע מאוד על אם הוא ימנע או ימשיך לרכוב. במחקר שבדקו את הסיבה להתפתחות כאב כרוני אצל ילדים לאחר ניתוח עמוד שדרה מצאו קשר חזק בין תגובות ההורים להתפתחות כאב כרוני אצל הילד אז איך מלמדים ילד כאב? משפטים כמו "שום דבר לא קרה" או "זה כלום, אתה סתם מתבכיין" מבטלים את התחושות של הילד ומייצרים אצלו את התחושה שלא רואים את הקושי ולא נותנים מענה לתחושה שהוא מרגיש מה שעלול להגביר את הכאב (לכל מי שלא קרא "דרקון אין דבר כזה" ממליצה בחום) מצד שני כאשר ילד סובל מכאב ונותנים לכאב יותר מידי תשומת לב כמו "אוי ואבוי, זה נורא, מסכן" או "בוא נלך מיד לרופא לבדוק" מייצרים אצלו קשר בין כאב לתחושה שהגוף שברירי וצריך לפחד ממנו. אז מה עושים? נשארים בכאן ובעכשיו ומאפשרים להחזיק את שני הקצוות, כאשר הילד אומר שכואב לו שואלים אותו "איפה?" , בטון, על מנת לקרקע אותו ולתת לו את האפשרות להתחבר לגוף שלו ולהבין מאיפה מגיעה המצוקה. אם הוא ענה בבטן לשאול איפה בבטן, שיצביע על האזור. אפשר לשאול אותו שאלות נוספות כמו מה הגודל של הכאב? איזה צבע הוא היה נותן לכאב? על מנת להחזיר את השליטה לידיים שלו והוא עוסק בהבנה של הגירוי. אחר כך לברר את הצרכים שלו "איך אני יכול/ה לעזור לך?" או "יש משהו שאני יוכל/ה לעשות כדי לעזור?" וכך להעביר את הכוח אליו להחליט על הגוף שלו ולהראות לו שאנחנו גם סומכים עליו שידע מה הוא צריך. הרבה פעמים התשובה תיהיה: פלסטר, נשימה, חיבוק, קרח, וכדומה, התשובה הזו תגיד לנו שהוא שולט בעניינים ולא לחוץ מהכאב. התשובה יכולה להיות גם לא ללכת לגן או לבית ספר ואז נדע שיש משהו סביב היציאה מהבית שאנחנו צריכים לחקור. התשובה יכולה להיות גם ללכת לרופא ואז אפשר לברר מה הילד היה רוצה לשמוע מהרופא. אז מה המטרה בשיח על כאב? ללמד את הילד שכאב זה דבר נורמלי ויש לו את היכולת להיות המסביר והמחליט על הכאב שלו.

איזו טיפוס אתם בתגובות ללחץ? קחו למשל את הקורונה, בשבועות הראשונים, איך הגבתם? האם הגבתם ב fight? כלומר התעצבנתם, התקשרתם לכל העולם לברר מה קורה, יצאתם להפגנות, חיפושים באינטרנט מה אומרים מומחים, אספתם כל פיסת מידע אפשרית. או הגבתם ב flight? הקשבתם לכל ההנחיות, לא הורדתם את המסכה בחוץ, שטפתם את הידיים מאה פעמים ביום, נשארתם בבית, התכנסתם בתוך עצמכם. אז באיזה סגנון הגבתם לסכנה שהייתה סביבכם? הסגנון בו הגבתם הוא התגובה המותנת הראשונה שלכם, אולי היא קשורה לגנטיקה אולי ללמידה חברתית, אבל היא ברירת המחדל של מערכת העצבים שלכם במצוקה. כאשר המצוקה הראשונית ירדה חזרתם לתפקד כרגיל, מי שעשה יותר מידי ירד בתגובתיות שלו, ומי שנמנע התחיל לחשב איפה הוא יכול לחזור לשגרה. זו התנהגות בסיסית, חייתית, למה חשוב להכיר אותה? כי כאב הוא סוג של סכנה, אם סכנה מוציאה מאיתנו לוחם שיוצא לקרב אנחנו תוך שבוע נלך ל9 רופאים, נקבע תור אצל 20 מטפלים, ונדע את כל מה שצריך לדעת מחיפוש בגוגל תוך 24 שעות. אבל להיות לוחם זו לא הדרך הנכונה, החיפוש באינטרנט רק יגביר את המצוקה, בדיקה אצל כמה רופאים רק יגביר את התסכול כי לכל רופא דעה אחרת וזה מבלבל. להיות מטופל בכמה שיטות שונות במקביל זה לא יעיל, אי אפשר לדעת אם הטיפול עוזר או מחמיר, וזה מבלי לקחת בחשבון שגם להם תיהינה אבחנות נוספות. במרבית הפעמים הכאב ישתחרר מעצמו ואין סיבה לראות רופא או ללכת לטיפול כל כך מהר. אם סכנה מוציאה מאיתנו הימנעות/בריחה, כאשר הכאב יופיע אנחנו נחליט להפסיק את מה שעשינו (ספורט, ישיבה, עמידה, וכדומה), אנחנו נימנע מכל גירוי שמחמיר או עלול להחמיר את הכאב, אולי אפילו נכנס למיטה ונמנע מתנועה בכלל כדי לא לגרות את המקום. אבל לקפוא ולברוח מהכאב זו לא דרך התמודדות טובה, תנועתיות חשובה לריפוי הטבעי של הגוף, חוסר תנועתיות מייצרת חוסר שימוש נלמד ובעצם מחלישה קשרים במוח החשובים לתפקוד שלנו. כניסה למיטה מלמדת את המוח שלנו שמשהו ממש רע קרה ומעודדת אותו להגביר את הכאב. אז מה עושים עם המידע הזה? התפקוד הנכון הוא איפה שהוא באמצע, בין הלוחם לבורח, לשמור על תנועה יחסית, אחרי כמה זמן להגיע להיבדק אצל רופא משפחה שיחליט אם יש סיבה להמשך ברור או שזה כאב שריר שלד שיחלוף מעצמו. איך עושים את זה? אם אתם לוחמים, כאשר יגיע כאב עצרו, קחו אוויר עמוק, אולי אפילו תבקשו מחבר או בן משפחה שיזכיר לכם שאתם לוחמים ובקשו ממנו לעצור מבעדכם להתחיל את הקרב על הכאב ולחכות עד שהמוח ירגע ועד שהגוף ירגע. אם אתם בורחים, כאשר יגיע כאב המשיכו לזוז, אולי אפילו בקשו מחבר או בן משפחה שיזכיר לכם שאתם בורחים ובקשו ממנו שישמור עליכם בתנועה, שידאג שלא תכנסו למיטה ותמשיכו לתפקד רגיל עד שהמוח ירגע והגוף ישתף פעולה. זה לא משנה אם אתם לוחמים או בורחים, יש לכם עדיין את האפשרות להבחין בתגובה לבחור לשנות אותה, לקבל החלטות באמצע, בין הלוחם לבורח.

סוף השבוע הזה היה סוף שבוע של שכרון חושים, לא, לא הייתי ביוון, ולא, לא פגשתי אף אחד, הייתי בבית, לבד מול המחשב, וצאו מהראש הכחול שלכם. הייתי San Diego Pain Summit שזה כנס כאב ענק, שלושה ימים של הרצאות מרתקות על כאב ולמדתי ה מ ו ן. אני עוד אכתוב על זה בעתיד אבל ה-הרצאה שהכי השפיעה עלי הייתה ההרצאה על כאב ובושה. שמתם לב שכאשר כאב הוא אקוטי הוא מתקבל חברתית באהדה, למשל, אם מישהו נופל ושובר את הרגל יש התגייסות קהילתית סביבו. אך כאשר הכאב הוא כרוני, ההפך הוא הנכון, אדם הסובל מכאב כרוני בדרך כלל מקבל דחייה חברתית, תגובות של חוסר אמון בתלונות שלו, אנשי מקצוע מעבירים אותו מאחד לשני אם הסטיגמה של בעייתי, בקופת חולים למזכירה כבר נמאס ממנו, המשפחה והחברים מתרחקים ממנו, ובעצם הוא נשאר לבד. תחושת בדידות בתוך הכאב מביאה חוסר וודאות וחוסר אונים המגבירים את הכאב. הוא מקבל מסרים של: תתגבר על הכאב, תתעלם ממנו, תפסיק להתבכיין. מסרים מאוד כווצים, מקטינים שמגבירים את הסבל. הוא מואשם במצבו: בגלל שלא עשית את מה שאמרתי... לו עשית את התרגילים... למה אתה לא... וזה גורם לו לפקפק בעצמו. כל אלו מייצרים בושה על כך שהוא לא מצליח להשתלב בחברה כמו כולם ולהיות מה שמצפים ממנו. מעט מאוד אמפטיה בדיוק לאדם שצריך להכי הרבה. השבוע הגיעה אלי מטופלת שסיפרה לי שהחוויה הכי קשה שלה ב"טיול" בין מטפלים הייתה שכולם אמרו לה שהמקרה שלה מאוד מסובך, מיוחד. בכל מיני צורות הדגישו לה שהיא לא כמו כולם, שהיא מוזרה, והיא הרגישה שמשהו לא בסדר אצלה. והיה לי עצוב לשמוע, ועכשיו אחרי ההרצאה אני מבינה יותר את תחושת הרווחה שלה כאשר אמרתי לה שראיתי כבר מקרים דומים כמו שלה. היא רק רצתה להמשיך להרגיש שייכת, להיות כמו כולם. יש לי מסר למטפלים, מאמנים, חברים, בני משפחה, אולי הדבר הכי חשוב שאני אוכל להגיד לכם, האנשים שמלווים לדרך של אנשים כאובים, תנו להם להרגיש רגילים, אל תתנשאו בעצות, אל תתמקדו בהאשמות, תנו להם לכוון, ופשוט תיהיו חברים לדרך.

האם אתם מהאנשים האלה שכל הזמן עייפים אבל לא מצליחים להירדם? ואני לא מדברת פה על האנשים עם הפרעות שינה מאובחנות, אני מדברת על האנשים שלמרות שהם ישנים הם קמים עייפים. איך יכול להיות שאנחנו עייפים גם לאחר שינה? אז נתחיל מזה שיש שני מצבים שבעברית קוראים להם עייפות (שוב העברית מעגלת פינות) sleepy עייפות, ו fatigue שהוא גם עייפות אך הם שני דברים שונים לגמרי. קחו למשל עייפות שהיא sleepiness התחושה הזו שעוד שנייה העיניים שלכם נסגרות, אתם מפהקים ללא הכרה, והראש שלכם צונח כל שנייה. לעומת זאת עייפות שהיא fatigue היא התחושה שאין לכם כוח, הגוף כבד, כל דבר מעצבן אתכם, אין לכם מצב רוח עייפות זו היא למעשה תחושה שאין לנו כוח לכלום. אין לנו אנרגיה להתמודד. וחשוב מאוד ההבדל בניהם, כי שינה היא פתרון רק sleepiness , למה שינה לא עוזרת ל fatigue ? אז התשובה היא – שאנחנו לא בטרייה. אנחנו לא מתחברים לחשמל בכל לילה ומתעוררים מלאי אנרגיה בכל בוקר. מחסור בשעות שינה בהחלט יכול להשפיע על העדר אנרגיה אבל לכל מי שהיה בצבא וסיים מסלול יכול להיזכר במסע האחרון שהוא עשה, איך היה קשה לגרור את הרגליים מרוב עייפות אבל כאשר קו הסיום נראה באופק פתאום הגוף התמלא באנרגיה חדשה והמצב רוח היה בשמיים. אז מאיפה מגיעה לנו כל האנרגיה? אני רוצה שתדמיינו לעצמכם את הפעם האחרונה שהרגשתם מלאי אנרגיה, באילו סיטואציות הרגשתם היש לכם כוח להקיף את העולם. איך הרגשתם אחרי מופע המוזיקלי האחרון שראיתם איך הרגשתם בחתונה של החברה הכי טובה איך הרגשתם כאשר התאהבתם נכון הייתם מלאים באנרגיה? יכולתם לרקוד עד אור הבוקר או לדבר בטלפון עד השעות הקטנות של הלילה ועוד היה לכם קשה להירדם אחר כך. לעומת זאת אני רוצה שתדמיינו מצבים שהייתם בהם חסרי אנרגיה איך הרגשתם בהרצאה משעממת בזום, איך הרגשתם בתור בקופת חולים, איך הרגשתם בפקק תנועה, נכון הרגשתם כאילו הסהרונים ינקו לכם את הנשמה מהגוף? אז כאשר אתם עייפים אני רוצה שתבדקו, האם אתם מפהקים או מתוסכלים, האם העיניים שלכם נעצמות או אין לכם כוח לעשות כלום. אם גיליתם שאתם חסרי אנרגיה ולא חסרי שינה, הגיע הזמן לשלב פעילויות מעלות אנרגיה בחיים. (ולא, קפה זו לא התשובה) עשו לכם רשימה של כל הדברים שמעלים אנרגיה, איך אתם יודעים מה הדברים האלה? אז יש להם כמה מרכיבים: 1. אם תחשבו על הפעילות הזו תחייכו 2. כאשר תעשו את הפעילות לא תשימו לב שהזמן עובר 3. כאשר הפעילות מסתיימת אתם תתבאסו, מיד תחשבו על הפעם הבאה ונכון, הקורונה מאוד מאתגרת אותנו מבחינת היכולת להנות בחיים, ונכון, הקורונה גם מורידה לנו את מצב הרוח ומרוקנת אותנו מאנרגיה. זו בדיוק הסיבה למה דווקא עכשיו אנחנו צריכים להיות יותר יצירתיים בשמירה על הבריאות הרגשית שלנו. אז אני אתם לכם כמה רעיונות. אם אתם אוהבים הופעות חיות, צפו בהופעה מוקלטת וריקדו איתה. אם יש לכם חוג ציור שאתם אוהבים, מצאו שיעור און ליין להצטרף אליו. אם אתם אוהבים קריאה ואין לכם זמן לקרוא, הורידו ספר לשמיעה והקשיבו תוך כדי מטלות הבית. אם אתם אוהבים לצפות בכדור רגל, לכו שחקו עם אנשים בשכונה. אם אתם אוהבים לשבת בבית קפה, קחו את הקפה שלכם לספסל ברחוב. לא משנה מה מופיע ברשימה שלכם, החלקה על הקרח, מצאו דרך להתאים את זה למציאות החדשה שלנו כי אנחנו לא יכולים לדעת מתי היא תסתיים ואנחנו גם לא יכולים להסתובב מותשים כל הזמן. בהצלחה!

אני רוצה לספר לכם על הטעות הכי גדולה שעשיתי אי פעם, והטעות הזו שייכת לאישה המדהימה שאתם רואים בתמונה, כמו כל סיפור טוב סיפורנו מתחיל לפני שנים רבות, נטע היתה אז מספר תאים בבטן שלי, אז הייתי פיזיותרפיסטית צעירה ולא כל כך חכמה, וכל זה למה? כי האמנתי שיכולות נגזרות מהגוף, סיפור שהיה כך היה, חני היא ספורטאית מלידה, אני דיי בטוחה שבבטן של אימא שלה היא עשתה מקצה שחייה חתירה בכל יום, כאשר אנחנו נפגשנו היא היתה טריאטלוניסטית (למי שלא יודע אלו המשוגעים שמתחרים בריצה, שחיה ואופניים בכל תחרות) בכושר שיא עם פציעה ענקית, קרע מסיבי של שריר ההמסטרינגס. אני לא בטוחה שהיא תרצה שאחשוף פה את פרטי האירוע אני רק אגיד שהיה מעורבים בזה מגב וריצפה מאוד חלקה. אני בחיים לא ראיתי קרע כל כך גדול, וכשריר שאיננו מחוברת לעצם ואין לו מה שישמור על אורכו ליצירת צלקת, לא האמנתי שהיא תוכל לחזור לרוץ. ואמרתי לה את זה, בעצב, אך לא בחכמה גדולה, נתתי לה את הפרוגנוזה שהיא לא תוכל לחזור לרוץ. היא הודיעה לי שאם כל הכבוד לאנטומיה והפיזיולוגיה וכל התואר השני שלי, היא תחזור לרוץ ואם אני לא מאמינה בה היא תחפש מטפל אחר, ולמזלי, היא עשתה את זה. היום, כמעט 12 שנים אחר כך היא רצה, שוחה, רוכבת על אופניים, עושה יוגה, והיא כמובן מאמנת כושר דגולה והגדולה שלה היא בכך שהיא מאמינה, בכל ליבה שהגוף יכול להשיג הכל, גם כאשר על הנייר לפעמים זה נראה בלתי אפשרי. למזלי, למרות הטעות הגדולה שעשיתי, חוסר האמון שלי בה, ביכולת ההחלמה של הגוף, והפרוגנוזה הלא אחראית שלי... היא עדיין חברה שלי. אז תכירו, חני פוטר ואני.

אני רוצה לספר לכם על הנעליים שלי, תכירו: נעלי הספורט שלי כאשר קניתי אותן הן היו לי נוחות בחנות אך כאשר הלכתי איתן בפעם הראשונה בטיול הן כאבו לי ברמה שהייתי חיבת לחלוץ אותן ולסיים את הטיול יחפה, הלכתי והן שרפו לי ברמות שמעולם לא הכרתי, אז כאשר זה הפריע לי כבר לצעוד, חלצתי אותן, ואז היתה בידי הדילמה, לזרוק אותן או לא לזרוק אותן? ואני החלטתי שאנחנו נתרגל אחת לשנייה, אז התחלתי ללכת איתן ובהדרגה ומה שקרה הן התרגלו אלי ואני אליהן, הן נקרעו במקומות שהיה לחץ מצד הרגל שלי וכף הרגל שלי למדה להתאים את עצמה אליהן. התוצאה היא שהיום אני רצה איתן ללא בעיה, למה אני מספרת לכם את כל זה? כי אני חושבת שאיבדנו את היכולת להתמודד עם חוסר נוחות או כאב, בכל פעם שמשהו לא נוח לנו אנחנו רצים להחליף אותו או לתקן אותו, לפנק את עצמנו, להסתיר את המצוקה. הפכנו לאנשים שלא באמת זוכרים מה זה להתמודד עם קושי כי אנחנו מרפדים את עצמנו ב"נעים" כל הזמן. אבל, קושי נמצא שם, וחוסר נוחות היא חלק מהחיים, גם הכאב. ולהתחמק ממנו זה להתחמק מהחיים עצמם. לפעמים זה בלתי אפשרי לעבור שיקום מבלי שיכאב, לפעמים להזיז אזור שלא זז הרבה זמן כואב רק בגלל החוסר תנועה, לפעמים לחזק שריר שכבר הרבה זמן כואב רק בגלל שהוא לא עבד, לפעמים הסוד הוא שצריך לעבור דרך הכאב כדי שהכאב יעבור.

אני רוצה לדבר היום על דורבן, אני בטוחה שכל מי שקורא את הפוסט הזה או שהיה לו דורבן או שהוא מכיר מישהו שסבל מדורבן, עד כדי כך זה נפוץ. דורבן הוא שם ארכאי לבעיה שהיא בעצם כאב בעקב, בעבר חשבו שהסיבה לכאב בעקב הוא בליטה כמו קוץ שיוצאת מעצם העקב אך היום יודעים שיש את אותה בליטה לכ10% מהאוכלוסייה ואין קשר בינה לבין הכאב. הכאב בעקב שמתייחסים אליו כ"דורבן" הוא כאב בעקב המופיע בבוקר או לאחר מנוחה כמו ישיבה ממושכת. הוא כואב במהלך הצעדים הראשונים ועובר אחרי שהרגל "מתחממת" (זה התאור הקבוע). לרוב מופיע אחרי גיל 40, אם מופיע מוקדם יותר צריך לחשוב על משהו אחר. האבחנה היא בעיקר קלינית, כלומר התלונות של הסובל יובילו לאבחנה, כי בבדיקות הדמייה יתכן שלא ימצאו משהו מעניין למעט התעבות של רצועה בכף הרגל (הפלנטר פאציה) המתחברת לעצם העקב. התאוריה הישנה שסיבה לכאב הוא דלקת של הרצועה, תאוריה זו הופרכה לחלוטין במחקרים שבדקו את הרצועה והדלקת לא נמצאה. נכון להיום אנחנו לא באמת יודעים מה הסיבה לכאב בעקב ורוב החוקרים עדיין "מאשימים" את הפלנטר פאציה בסיבה לכאבים אך יש כמה חורים בתאוריה הזו: א. כאשר בניתוח מנתקים את הרצועה הזו לא תמיד הכאב נעלם. ב. כאשר מזריקים לתוך הפאציה סטרואידים לא תמיד הכאב נעלם ג. השינויים הניווניים ברצועה שרואים בבדיקות הדמייה, ההתעבות שלה, ניתן לראות גם אצל אנשים לא כאובים. במרבית המקרים הכאב יעלם בתווך של שנה, אין טיפול מוכח לכאב זה בעקב, אני בטוחה שאתם מכירים אנשים שהשתמשו במלחים מיוחדים, שמנים, מדרסים, תרגילים, מתיחות וכדומה שעזרו להם, ואתם בעיקר מכירים אנשים שניסו מלא דברים עד שמשהו עזר, ואני אתן לכם רמז, כנראה שהזמן עזר. הטיפול ש"עוזר" ביותר (אך לא תמיד) הוא לשים כרית סיליקון מתחת לעקב, הסיבה שאני כותבת במרכאות היא שזה לא באמת טיפול זה פשוט מגע רך יותר לאזור הכואב. מיתוס חסר היגיון שאני חייבת לנפץ פה הוא שאי אפשר למתוח את הפאציה הזו (או פאציה בכלל), מתיחות לכף הרגל אולי מרגישות נעימות אך אין ביכולת למתוח את הפלנטר פאציה. במחקרים שנעשו על מתיחה של פאציה מראים שצריך כוח הדומה ל900 קילו על מנת לשנות אורך של פאציה ב 1%. אז מה אני מנסה להגיד לכם? שיודעים הרבה פחות ממה שאתם חושבים, שגם פה אין קסמים ואם הגעתם למישהו שמבטיח לכם מאה אחוז הצלחה, תחפשו מישהו אחר.

אני רוצה לספר לכם על אוסטאוארטריטיס או מה שנקרא בשמו העממי "שחיקת סחוסים" אוסטאו (אקרא לו בשמו המקוצר כי זה ארוך לכתוב כל פעם את כל השם) הוא ממצא בבדיקות הדמייה בו רואים שינויים במבנה של המפרק כולו, ולא רק הסחוס. זה הממצא הנפוץ ביותר שניתן למצוא בבדיקות הדמייה, יש אותה ל10% מהאוכלוסייה (למרות שזה נשמע מעט - זה המון). מכל האנשים שימצאו אצלם שינויים במבנה של המפרק, כלומר אוסטאו', רק חצי יתלוננו על כאבים. החצי השני יסתובב בעולם מבלי לסבול ולפעמים אפילו לא לדעת... המקום הכי נפוץ להימצאות אוסטאו' הוא... בכפות הידיים. המקום שהכי יתלוננו עליו הוא... הברך. השינויים האלו שרואים במפרק הם תוצר של עשרות שנים, כלומר, השינויים מתחילים מזעריים בגיל צעיר והולכים ומתפתחים עם הזמן (כ30 שנה). לכל אחד יש קצב התקדמות שינויים אחרת וניתן להשפיע עליו. הגורמים שתורמים הכי הרבה להתקדמות השינויים במהלך השנים הוא – הזמן כמובן, משקל עודף, וטראומה למפרק (כמו שבר במפרק). הגורמים שנמצאו שומרים על התקדמות אוסטאו' הם – שמירה על משקל תקין ופעילות גופנית. נכון להיום הטיפול הטוב ביותר להתקדמות השינויים במפרק הוא שינוי באורחות חיים, הטיפולים שנמצאו כלא טובים (כלומר נחקרו ונמצאו כלא עוזרים) הם התוספי תזונה למיניהם לשיפור הסחוסים (גלוקוזאמין וחבריו), הזרקות למפרק של משפרי סחוסים, וניתוחים ארטרוסקופים למפרק. אנשים שכואב להם המפרק ומבצעים שינויי באורחות חייהם ל 90% מהם נעלמים הכאבים למרות שלא חל שינוי בתוצאות בצילומים. הטיפול הרפואי היחידי שנימצא "עוזר" במקרים שיש אוסטאו והוא גם כואב והוא גם מפריע לתפקוד הוא החלפת מפרק. הסיבה שכתבתי "עוזר" במרכאות הוא שאין פה טיפול במפרק אלא הוצאה שלו ונכון להיום לא הישוו את הניתוח הזה לפלסבו ולכן לא ניתן לדעת אם השיפור הוא כתוצאה מהשיקום האינטנסיבי לאחר הניתוח או הניתוח עצמו. מה אני מנסה להגיד? באופן לא מפתיע שמירה על אורך חיים בריא יכול לשמור עלנו גם אם אנחנו שייכים ל10% מהאוכלוסייה שיש לה או תפתח בעתיד שינויים במבנה של המפרק. אני מצרפת בתגובות הרצאה שניתנה לקהל הרחב בנושא על ידי אחד מהמומחים הגדולים באוסטאוארטריטיס.