אני רוצה לספר לכם על הטעות הכי גדולה שעשיתי אי פעם, והטעות הזו שייכת לאישה המדהימה שאתם רואים בתמונה,
כמו כל סיפור טוב סיפורנו מתחיל לפני שנים רבות, נטע היתה אז מספר תאים בבטן שלי,
אז הייתי פיזיותרפיסטית צעירה ולא כל כך חכמה, וכל זה למה? כי האמנתי שיכולות נגזרות מהגוף, סיפור שהיה כך היה,
חני היא ספורטאית מלידה, אני דיי בטוחה שבבטן של אימא שלה היא עשתה מקצה שחייה חתירה בכל יום,
כאשר אנחנו נפגשנו היא היתה טריאטלוניסטית (למי שלא יודע אלו המשוגעים שמתחרים בריצה, שחיה ואופניים בכל תחרות) בכושר שיא עם פציעה ענקית, קרע מסיבי של שריר ההמסטרינגס. אני לא בטוחה שהיא תרצה שאחשוף פה את פרטי האירוע אני רק אגיד שהיה מעורבים בזה מגב וריצפה מאוד חלקה.
אני בחיים לא ראיתי קרע כל כך גדול, וכשריר שאיננו מחוברת לעצם ואין לו מה שישמור על אורכו ליצירת צלקת, לא האמנתי שהיא תוכל לחזור לרוץ. ואמרתי לה את זה, בעצב, אך לא בחכמה גדולה, נתתי לה את הפרוגנוזה שהיא לא תוכל לחזור לרוץ.
היא הודיעה לי שאם כל הכבוד לאנטומיה והפיזיולוגיה וכל התואר השני שלי, היא תחזור לרוץ ואם אני לא מאמינה בה היא תחפש מטפל אחר, ולמזלי, היא עשתה את זה.
היום, כמעט 12 שנים אחר כך היא רצה, שוחה, רוכבת על אופניים, עושה יוגה, והיא כמובן מאמנת כושר דגולה והגדולה שלה היא בכך שהיא מאמינה, בכל ליבה שהגוף יכול להשיג הכל, גם כאשר על הנייר לפעמים זה נראה בלתי אפשרי.
למזלי, למרות הטעות הגדולה שעשיתי, חוסר האמון שלי בה, ביכולת ההחלמה של הגוף, והפרוגנוזה הלא אחראית שלי... היא עדיין חברה שלי.
אז תכירו, חני פוטר ואני.