בצעירותי נהגתי בחיפושית ישנה, היא היתה לבנה חמודה וקטנה, הילוכים, חלונות משולשים קטנים ובלי מזגן, בנו אותה בשביל אירופה ולא ישראל.
בכל פעם שהייתי נתקעת עם המצבר כל מה שהיה צריך לעשות זה לבקש ממישהו לדחוף אותה קצת מאחורה וכאשר היא התחילה להתגלגל להכניס להילוך ראשון והיא הניעה את עצמה.
נפלאות הרכבים הישנים, אפשר היה לדלג על שרותי ההתנעה על הדרך.
לפעמים זה מה שאני עושה בעבודה, אנשים מגיעים ויודעים ולאן הם רוצים להגיע, אבל הם לא יודעים איך מתחילים את הדרך. אני מסבירה להם צעדים ראשונים, תנועה, מחשבה, ושחרור. כלומר איך צריך להכניס להילוך ראשון, מה הצעדים הראשונים שהם עושים לקראת השחרור מכאב ונותנת להם דחיפה קטנה מאחור.
והם מתגלגלים להם לחיים שהם חלמו עליהם.
לפעמים אנשים יודעים להניע אבל לא יודעים לאן להגיע, אז אנחנו יושבים ומדברים על ערכים, מטרות, ומה הם רוצים להשיג, אחרי השיחה הם משלבים לראשון ואני דוחפת קדימה.
והם מתגלגלים להם לחיים שהם בחרו מחדש.
לפעמים אנשים לוחצים חזק על הדוושה מבלי להכניס להילוך, עוברים מבדיקה לבדיקה, מטיפול לטיפול, קונים מוצרים חדשים ותרופות ואז אנחנו מנסים להבין ביחד איך להחזיר את השליטה אליהם ובוחרים את הצעדים הראשונים ומכניסים להילוך ואני דוחפת קדימה.
והם מתגלגלים בכיוון חדש שהם לא חשבו שקיים לפני כן.
ולפעמים הכל כבר קיים, הצעדים, הכיוון, חסרה רק המוטיבציה, וכל מה שנותר לי זה רק לתת דחיפה קלה.
והם זזים.
