חיפוש באתר זה

מה אם... מה שאתה חושב שלא אפשרי תוכל להשיג? שמתם לב שהמוח לא רק פותר בעיות הוא גם מייצר אותן? נניח ואתם רוצים ממשהו, למשל קידום בעבודה, אתם מתחילים לחלום על אותו קידום והתפקיד החדש שתשיגו ואז המוח מתחיל לייצר בעיות "אין לך שום סיכוי יש יותר ותיקים ממך/מנוסים ממך/טובים ממך" אתה לא תצליח כי..." "אין לי מספיק פרוטקציה" "הבוסית לא אוהבת אותך" ועוד ועוד ועוד. ופתאום החלום נראה כמו משהו שאי אפשר להשיג. אצלכם בראש. כל הבעיות שהעלתם הן "הגיוניות" לחלוטין, יתכן שכל אחת מהן היא לוגית לגמרי. אבל מה קרה אם אתם טועים? האם לא קרה אף פעם בחיים שההערכה שלכם לגבי משהו שקורה היתה לא נכונה? מה יקרה אם מה שאתם חושבים שלא אפשרי... אפשרי? ונניח וכואב לכם, ואתם יודעים מניסיון שאסור לך X (X= להתכופף, לשבת, לרוץ, להרים דברים כבדים, לעלות מדרגות, לתלות כביסה, לטוס בטיסות ארוכות, לטפס על האוורסט), וברגע שאתם חולמים על משהו המוח מידי מייצר לכם בעיות מה יקרה כאשר תצטרך X (ראה X למעלה). ופתאום החלום נראה כמו משהו שאי אפשר להשיג. אצלכם בראש. כל הX האלה יתכן והיו נכונים מתי שהוא בחיים שלכם, יתכן שהן מבוססים ניסיון אמיתי וכואב. אבל מה יקרה אם אתם טועים? האם קרה לכם פעם בחיים שהערכתם את עצמכם פחות ממה שאתם יכולים לעשות? היכולת לזוז היא אינהרנטית לגוף שלנו, הוא חלק ממה ומי שאנחנו, אנחנו בעלי חיים! ואנחנו שונים מהצומח והדומה בזכות יכולת התנועה שלנו. אולי המוח שלכם אומר לכם שאתם לא יכולים, ויתכן מאוד שהוא מתעקש על זה בכל הכוח, אבל הגוף נועד לתנועה... אם אתם לא מצליחים לעשות משהו עכשיו זה לא אומר שלא תוכלו לעשות אותו בעתיד. אבל אני יכולה להבטיח לכם שאם לא תנסו לעשות הסיכוי שתצליחו נמוך.

שמתם לב שכאשר יש לכם מצב רוח טוב, קיבלתם את הקידום שרציתם, סיימתם דייט מעולה, בדיוק יצא הסרט שחיכיתם לו כל כך... הראש שלכם מלא במחשבות חיוביות. פתאום כל העולם ורוד, ומי שעוקף אתכם בכביש ממש ממהר ולא מעצבן אתכם בכלל, והמלצר שלא פונה אליכם בבית הקפה בכלל לא מזיז לכם. כאשר קורים דברים טובים הכלללל טוב. וכאשר משהו רע קורה.... הכל מעצבן, הכבישים, החברים, התור בסופר, הדרך שבה הקולגה שלך שותה קפה בעבודה, והמהירות בה הרוח נושבת, או שלא. כאשר קורים דברים רעים הכללל רע. חשבתם פעם למה? למה אותה סיטואציה תחת נסיבות אחרות נותנת תוצאות אחרות לגמרי? זה כאילו ברור מאליו כי זו חוויה חברתית משותפת שברורה כל כך עד שלא פקפקתם בה או תיהתם לגביה מעולם. אז למה? תארו לכם ארנב מקפץ לו בשימחה בטבע, הוא בדויק זכה במקבילה הארנבית ללוטו, גזר ירוק עסיסי וגדול. אין מאושר ממנו בעולם. ופתאום, אריה גדול ורשע מופיע מולו ושוקל להפוך אותו לארוחת הצהריים שלו. בבת אחת העולם של הארנב משתנה, הגזר חסר משמעות, כל דבר סביבו נבדק ונחקר ואויב, הסלע שעקף אותו בשמחה וקדם הופך להיות מכשול בבריחה, השמש שחיממה אותו קודם הופכת להיות אויב המדינה כי היא חושפת אותו לעיניי האריה. כל מה שמסביבו הופך להיות ברגע לגורם התורם לאיום וכל החושים שלו מחודדים לדבר אחד בלבד. הישרדות. בעולם ההישרדות אין יצירתיות, אין חמלה, אין אוויר לנשימה, אין רוגע, אין שמחה. הכל רע. כאשר רע לכם בחיים, ואתם לא רואים שום דבר חיובי, תחפשו באיזה תחום בחיים אתם מרגישים איום שהמוח שלכם צמצם את הקיום שלו לסכנות בלבד. זה לא מפתיע שבימים אלו של מגפה יותר אנשים נמצאים על הקצה.

לחשוב כמו ספורטאי, איך ספורטאי חושב: יש לי משימה (מרתון, טריאטלון, מרוץ וכדומה) ואני צריך להתאמן לקראתו. אני אקח מאמן או אחפש תוכנית אימון באפליקציה. תוכנית האימון תציג לי התקדמות הדרגתית בפעילות הגופנית שאני אעשה. בכל יום אני אעשה קצת יותר עד שאצליח. איך אדם הסובל מכאב כרוני חושב: יש לי משימה (שלא יכאב לי) אני אעשה הכל כדי לא להרגיז את הכאב, אני אלך למומחה לשיקום. אתאמן בצורה הרכה שתציג לי התקדמות הדרגתית בפעילות שאני עושה. בכל יום אני אעשה קצת יותר עד שאצליח. שניהם עושים בדיוק את אותו הדבר, שניהם מתקדמים בתנועה בהדרגה. אבל אחד חושב על מטרה תנועתית (מרתון לדוגמא) והשני חושב על מטרה תחושתית (שלא יכאב לי). המטרות השונות מעצבות את דרך התרגול שלהם, הראשון מוכן לקחת סיכונים השני לא, הספורטאי מבין שלאורך הדרך יתכנו "נפילות" הכאוב רואה בנפילות כישלון, הראשון מתחיל לחלום על המטרה הבאה והשני.... רק רוצה לשרוד. זה נשמע הגיוני לרצות לחיות ללא כאב, מתקבל על הדעת, רק ש... זה מסרס, זה מקטין, זה מצמצם את האפשרויות. מכווץ את החיים במקום שמרחיב אותם. שניהם עושים את אותו הדבר בדיוק, שניהם מתקדמים בהדרגה רק שהספורטאי עולה למעלה והכאוב רק מפחד לא ליפול. תחשבו כמו ספורטאי, תעשו בדיוק מה שאתם רוצים בתנועה אך תגדלו בתוכה, תחלמו רחוק, תראו בנפילות חלק מהדרך ולא כשלונות, תראו בכאב חלק מהתהליך ולא רק תקלה. תחשבו כמו ספורטאי.

אצל חלק מהאנשים, ואני מדגישה חלק, הצורך בתשובות בכאב משתלט עליהם, כמו עקיצה שאי אפשר להפסיק לגרד, הבעיה הוא לא בכאב עצמו אלא בהתנהגות שמופיעה סביבו, התנהגות שמחמירה את המצב, ממש כמו העקיצה שהופכת לפצע בגלל שאי אפשר להפסיק לגרד אותה. זה מתחיל ברופא שאין לו תשובות, ואז הם עוברים לעוד רופא, ועוד רופא, ועוד בדיקה, ובדיקה נוספת ואת אותה בדיקה שוב ושוב, וכאשר אין הסבר מספק שם הם עוברים לאינטרנט, מאמר אחרי מאמר, פורומים, שאלות בקבוצות, דיונים, ושוב מאמרים, ושוב פוסטים מלאי שאלות, ומנסים טיפולים מכל הסוגים, מהמוזרים ביותר עד ההגיוניים ביותר, שזה נשמע ממש הגיוני רק שהם מחפשים תשובות.... שאין ואז שוב רופאים, ושוב בדיקות ושוב מאמרים, ושוב שיחות ושוב ושוב ושוב כמה שנים אחרי כך הם מבינים כבר שזה לא עובד, אחרי עשר שנים וכל הרופאים כולל התייעצות און ליים עם מומחים בחו"ל הם רואים שאין פתרון, ועדיין הם ממשיכים לגרד, לקרוא עוד מאמר, עוד ספר, עוד פורום, אחר הפעם. והם ממשיכים לגרד, כי ככה זה המוח שלנו כל הזמן מחפש היגיון וכאשר הוא לא מוצא כזה הוא ממשיך וממשיך לחפש אותו. הם מחפשים היגיון לכאב, למיקום, לפעולות שמחמירות אותו, להופעה שלו לפני שנים, ולמרות שהם לא מוצאים המוח שלנו לא יפסיק לחפש תבניות, בדיוק כמו שנסתכל על עננים ונחפש צורות מוכרות או קהל של אנשים ונחפש פנים מוכרות, ככה זה המוח בלי שום היגיון אפילו שהם יודעים שזה מחמיר את מצבם... הם ממשיכים לחפש היגיון. לא לכל שאלה יש תשובה, ולפעמים צריך לקבל את המצב הקיים ולהתרכז במה שיש ולא במה שאין.

יצא לכם לפגוש חרדת בחינות? זה מתחיל יום אחד, הרי אנחנו לא נולדים עם זה, יום אחד מגיעים לבחינה ופתאום שום דבר לא יוצא, המוח נתקע, יתכן שזה יקרה במסדרון לפני הבחינה, יתכן שזה יקרה מול הדף, אבל פתאום ללא שום אזהרה הדופק עולה, כפות הידיים מזיעות, הנשימה מתקצרת, והעיפרון מרגיש כמו הדבר הכי כבד בעולם. והפעם הבאה הכי יותר גרועה, המחשבות מה יקרה במבחן הבא, האם גם הוא ידפק, האם גם אז אחנק, האם שוב הגוף שלי יבגוד בי והעיפרון לא יצליח לזוז. הדופק המהיר כבר יופיע לפני, כאשר יודיעו על המועד הבא, כפות הידיים המזיעות והנשימה הקצרה גם יהיו שם. ומבחן הבא כל יותר גרוע, הדופק יותר חזק, הנשימה יותר קצרה וכל הגוף מזיע, הפחד מכשלון כל כך חזק שהוא כבר מרגיש כמו סימן קריאה ולא סימן שאלה. ואז זה יכול להופיע סתם פתאום, בלי קשר לכלום, בלי הודעה על מבחן או ישיבה בכיתה, רק ממחשבה על לימודים עתידיים, או סתם כי מתרגשים פתאום. כאב מתנהג בדיוק באותה צורה, תנועה, כאב, תגובה גופנית, ותגובת מחשבה של פחד לקראת התנועה הבאה. הפחד מהתנועה גורם לתנועה להיות פחות חופשית, יותר מהוססת, פחות טבעית ואם יופיע כאב הפעם הבאה תיהיה יותר גרועה. כמו שכל מבחן בוא קופאים ולא מצליחים לתפקד הופך את המבחן הבא ליותר קשה. כדי להתמודד עם חרדת בחינות צריך ללכת לכל בחינה ולעשות את מה שניתן בה. כדי להתמודד עם כאב צריך לזוז בכל הזדמנות ולעשות את מה שניתן כדי להמשיך. זה בטח לא מפתיע שתנועה מזיזה אותנו קדימה, בכל אספקט.

אני רוצה לדבר על ההבדל בין לעשות תרגיל לא נכון לבין לעשות משהו לא נכון, זה נשמע ממש ממש דומה, אבל זה לא. נניח ויש תרגיל מסוים שצריך לעשות אותו בצורה מסוימת, deadlift, squat, roll down וכדומה. לכל אחד מהם יש טכניקה, כלומר דרך מסומימת שבה עושים את התרגיל. אם תעשו את התרגיל "לא נכון", כלומר לא על פי ההוראות המדוייקות שלו זה לא אומר שעשיתם משהו לא נכון, זה רק אומר שאת התרגיל עשיתם אחרת "לא נכון". שוב, נשמע דומה אבל זה ממש לא. כל אחד מהתרגילים מיועד לגייס קבוצה מאוד ספציפית של שרירים, למשל ב deadlift שרירי הרגל האחוריים. אם תעשו את התרגיל לא על פי ההוראות המדוייקות לא תגייסו את אותם השרירים בצורה הספציפית כמו שתוכנן התרגיל אך עדיין השרירים יתגייסו ולא תעשו שום נזק. זה שעשיתם תרגיל אחרת זה לא אומר שעשיתם משהו לא נכון שיפגע בגוף, זה רק אומר שתגייסו שרירים אחרת. ומי אמר שיש רק דרך אחת לגייס שרירים? או שרק דרך אחת היא "נכונה"? אז לעשות תרגיל לא נכון לא טומן בחובו הרס רקמה, זה לא אומר שעשיתם משהו לא נכון, זו רק עבודה אחרת. אם הצלחתם לעשות את התרגיל הרי שרירים עבדו, שהרי שום דבר לא היה קורה... אני אישית לא רואה סיבה להיות מדויקים אבל אם חשוב לכם תרגישו חופשי להתאמן עד שתצליחו. אבל שיהיה ברור. אתם לא פוגעים בגוף אם אתם לא מדייקים. אתם רק עובדים אחרת. אז מספיק לפחד ולהתחיל לזוז.

מה הדרך הכי טובה ללכת על סף צוק? אתה יכול להסתכל למטה על הוואדי מתחתיך ולדאוג שתפול או להסתכל ישר קדימה ולהאמין שהכל יהיה בסדר. אם תסתכל למטה תראה את כל מה שעלול לקרות, תדאג מכל אבן רופפת, ותרגיש בטוח ששום דבר לא יקרה אבל תאלץ ללכת ממש לאט, והסיכוי שתגיע לצד השני הוא נמוך. כאב הוא בדיוק אותו הדבר. גם בכאב אם כל הזמן תדאג ל"מה יהיה?", תהסס על כל תנועה, תימנע מלקחת סיכונים תשאר בתוך הכאב הרבה מאוד זמן. אם תסתכל ישר קדימה, תאמין שאתה יכול, תאמין שהגוף מסוגל, תאמין שיש לך את כל מה שצריך כדי לעבור תאפשר לגוף לרפא את כצמו מבלי להפריע לו, תחזק אותו בכל הטווחים, תניע אותו בכל האופציות האפשריות ותלך על סף הצוק עד הסוף. זה מאוד מפחיד ללכת על סף צוק, יש הרבה דברים שעלולים לקרות, הרבה אבנים רופפות, הרבה מקומות צרים, הרבה מקומות שניתן ליפול בהם. ועדיין, הדרך הטובה ביותר להגיע לצד השני היא להסתכל ישר קדימה. אתם עשיתם את זה כבר בעבר, כשלמדת לרכב על אופניים, אי אפשר להסתכל על הגלגלים ולהצליח לרכב, גם אם האופציה ליפול קיימת כל הזמן חייבים להסתכל קדימה. כי להסתכל קדימה, לכיוון אליו אנחנו רוצים להגיע, היא הדרך היחידה שבה מתקדמים. אני לא אומרת שזה קל, אני רק אומרת שזו הדרך הכי מהירה, להאמין שזה אפשרי, שהגוף בריא, שהתנועה חשובה, כי כאב זה לא רק המרכיב הגופני, זה גם המרכיב החשיבתי והרגשי. כולם ביחד תורמים לשחרור מהכאב.

חשבתם פעם על דאגות? המוח שלנו הוא הרי מכונה לייצור מחשבות, בדיוק כמו שהכליות מייצרות שתן והקיבה מעכלת מזון, המוח מייצר מחשבות. אצל פעוטות המחשבות הם "מה זה?" או "פרח!" אצל מבוגרים הם יותר לכיוון "אוי שחכתי" או "לא לשכוח" במילים אחרות דאגות. דאגות למשהו שעלול לקרות בעתיד או דאגות למשהו שהיה בעבר ואנחנו קוברים את עצמנו במחשבות ומתעסקים במעגלי חשיבה אין סופים מסביב לשעון שוב ושוב ושוב. העניין הוא שבדאגות אין טעם. הרי מה שהיה בעבר אי אפשר לשנות, גם אם נחשוב עליו עוד מיליון פעם העבר לא ישתנה. גם אם נחפור בו עד שיצא עשן התוצאות יהיו אותן תוצאות ואם אנחנו רוצים ללמוד מטעויות אין סיבה ליותר ממחשבה אחת בנושא. העתיד לעומת זאת עדיין לא כאן, גם אם נתכנן עד לפרטי פרטים משהו שעלול לקרות בעתיד אין לנו מושג קלוש מה יקרה, גם אם נחשוב על כל אופצייה אפשרית משהו שלא חשבנו עליו יכול להופיע (קורונה!) אז גם לעתיד אין טעם לשקוע בדאגות. אבל אי אפשר להילחם במחשבות! הן באות לבד! אנחנו לא יכולים לעצור הופעת מחשבה.... אבל אנחנו כן יכולים לא לרוץ אחריה. לחיות כאן ועכשיו מבלי לרוץ אחורה או לרוץ קדימה זה להראות שיש מחשבה שהופיעה ולחזור להיות כאן ועכשיו. אם מופיעה בעיה לפתור אותה עכשיו ואם היא לא ניתנת לפתור עכשיו, לפתור אותה כאשר העתיד יגיע. כי הרגע היחידי שקיים לנו הוא ה"עכשיו". לחיות כאן ועכשיו זה אומר שכאשר נוסעים ברכב רק לנסוע, וכאשר מחשקים עם הילדים להיות איתם, וכאשר נמצאים בטלפון להיות בו. המחשבות על עתיד ועבר ויופיעו ולחזור לרכב, לחזור לילדים או לטלפון. לחזור למה שקורה בעולם האמיתי ולא למה שקורה בראש שלנו. זה מיינדפולנס, אני יכולה לספר לכם על מחקרים שאומרים שזה אחת הדרכים הטובות שיש לשפר איכות חיים בלי שזה יעלה לכם שקל אחד. ואני יכולה שפוט להזמין אתכם לחיות ברגע הזה ולראות מה קורה כאשר אתם יוצאים מהמוח שלכם וחוזרים לחיים.

אתמול הייתי בכנס של רופאי משפחה, העברתי סדנה על כאב ודיברנו על הקשיים בעבודה מול אנשים כאובים, ורציתי לשתף אתכם בקושי הכי גדול שלהם. המלחמה על בדיקות ההדמייה. הרופאים שיתפו שאנשים כאובים מגיעים בדרישות לבדיקות כמו MRI או CT או US ועוד, וכאשר הרופא מסרב כי הוא יודע שזו לא בדיקה נדרשת המטופל כועס ש"חוסכים עליהם" או "הקופה/הרופא מתקמצנים" כאשר למעשה הרופאים שומרים עליהם. הם הביעו תסכול רב שמטופלים לא סומכים עליהם לעשות את הבחירה הטובה ביותר. חשוב להבין כי לבדיקות הדמייה יש חסרונות העולים על היתרונות כאשר אין בהם צורך. ולא, אני לא מדברת על הקרינה. אני מדברת על החרפת הכאבים. אתם בטח שואלים "איך אפשר לבדוק דבר כזה?" וזה דווקא היה פשוט, לקחו אנשים שסבלו מכאב גב תחתון וחילקו אותם לשתי קבוצות, לקבוצה אחת עשו רק את הבדיקות הנדרשות, ולקבוצה השנייה עשו את כל הבדיקות שיש. ממש "חלומו" של כל מטופל בדקו ה- כ- ל בכל בדיקה אפשרית גם כאשר לא היה צורך. התוצאה היתה שהאנשים שהיו בקבוצת הבדיקות מצבם היה הרבה פחות טוב כמה חודשים אחר כך. רופאים לא מנסים לחסוך עליכם או לחסוך לקופה או להתקמצן, הם שומרים עליכם מהתדרדרות הכאבים. אני בטוחה ששמעתם על האחד הזה שהבדיקה הצילה אותו או האחת שבזכות בדיקה מצבה הרבה יותר טוב, רופאים יודעים לזהות את האחד/אחת הזו בעזרת סימנים נוספים ויודעים לשלוח אותם לבדיקות כאשר נדרש. עד אז תסמכו עליהם שהם ממש רוצים בטובתכם כי אף אחד לא קם בבוקר וחושב איך אני אעשה יותר רע למטופלים שלי, כולם רוצים להיטיב. ובקשה קטנה שלי, תשתפו את הפוסט הזה כדי שעוד אנשים שסובלים מכאבים ידעו, יותר בדיקות לא אומר יותר טוב, לרוב אומר ההפך.

על מי אתם סומכים כאשר אתם מקבלים החלטות? חבר? בן זוג? משפחה? בפוסט האחרון שלי עצבנתי כמה אנשים וכמה תגובות עסקו בכך שאי אפשר לסמוך על רופאים ושיש לקופת החולים מניע לחסוך בהוצאות. אז אני רוצה לדבר על מי סומכים. יש סיפור מאוד מפורסם על כך שלפני כמה שנים נשאלה השאלה כמה שוקל שור והמון אנשים ענו תשובות לא נכונות אך הממוצע של העונים נתנה את התשובה המדוייקת. מה שנקרא אחר כך חכמת ההמונים. אם תשאלו מספיק אנשים ותקחו בחשבון את כל התשובות תקבלו את התשובה הנכונה. אבל זה נכון רק לקבוצות גדולות והומוגניות. כלומר אם תשאלו רק את תושבי יפו מה החומוס הכי טוב בישראל תקבלו תשובות שונות מאוד מאשר אם תשאלו את תושבי ירושלים. אלו לא קבוצות הומוגניות. למשל קבוצות בפייסבוק הן לא הומוגניות ולא תקבלו את התשובה הנכונה. קחו למשל קבוצה של האנשים שסובלים מכאב גב. שם נמצאים רק האנשים שעדיין כואב להם הגב, כל אלו שמרגישים טוב כבר לא נמצאים שם. לשאול את כל מי שלא מרגיש טוב מה עושה טוב זו שאלה שהתשובה שלה תיהיה מוטה בהכרח. אולי כדי לשאול את האינטרנט? כלומר לעשות חיפוש ומנוע החיפוש יתן לנו את התשובה לשאלה. הרי על גוגל אנחנו יכולים לסמוך. אבל האלגוריתם של מנועי החיפוש מנוהל כך שדפים שלוחצים עליהם נשמרים בזיכרון, דף החיפוש שלכם לא יראה כמו שלי כי ההעדפות שלי בעבר השפיעו על מה גוגל תחשוף אותי בחיפוש הבא. כלומר ההטייה האישית שלכם תשפיע על מנוע החיפוש שלכם ולא תקבלו את התשובה הנכונה תקבלו את התשובה שגוגל חושבת שתרצו לקרוא על סמך ההיסטוריה שלכם. אולי כדי לשאול קרובים, משפחה וחברים, ואסוף מידע מכל הסובבים אתכם עליהם אתם יכולים לסמוך. זה נכון, אתם יכולים לסמוך עליהם לתת את התשובה הכי כנה אבל לא בטוח את התשובה הנכונה כי הידע שיש להם מוגבל. אז על מי סומכים? אתם צודקים במאה אחוז זה קשה לדעת, לכל אדם או מקור מידע יש חסרונות ויתרונות. אין לי תשובה עם סימן קריאה לתת לכם. אבל אני רוצה להציג לכם נקודת מבט אחרת של קופות החולים. כאשר אתם אומרים שקופות החולים רוצות לחסוך אליכם אתם שוכחים שקופת החולים רוצה לחסוך לא עליכם, אלא לחסוך לעצמה כסף. אם רופא עושה טעות באבחון ומצבו של המטופל נעשה יותר גרוע בגלל זה כמות הכסף שקופת החולים צריכה להשקיע כדי לתקן את הטעות עולה בהרבה על בדיקת MRI או CT. ימי אישפוז וניתוחים עולים עשרות אלפי שקלים בניגוד לבדיקה שעולה סביב האלף. אז לא, קופת החולים לא מעדיפה לעשות פחות בדיקות הדמייה כי זה עולה כסף, היא מעדיפה לעשות פחות בדיקות כי הן לא טובות בכל הקשור בכאב. הן מחמירות את הבעיה. אני לא יכולה להגיד לכם על מי לסמוך, או לייעץ לכם במי להתייעץ, רק רציתי לתת לכם נקודה למחשבה.

בשביל מה יש לנו רגשות? חשבתם על זה פעם? שהרי רגשות זה משהו שאנחנו חולקים עם עוד בעלי חיים, כלומר זו לא המצאה מיוחדת לבני האדם. ראינו מספיק סרטי טבע עם אריות כועסים כדי לשעת איך זה נראה, השיניים החשופות, השיער הסומר, תנוחת המתקפה. הכעס הזה קיים כי לקחו לאריה את הטרף. גם אנחנו כועסים כאשר לקחו לנו משהו שחשוב לנו, גם אם זה משהו חומרי וגם אם זה משהו מנטלי. לכל הרגשות יש תפקיד, הם אומרים לנו משהו, מצביעים לנו על משהו חשוב. עצב למשל מצביע לנו שמשהו חשוב לנו, אם איבדנו אותו כמו תפקיד בעבודה או הוא חסר לנו כמו מערכת יחסים. שמחה ללמשל אומרת לנו שהשגנו משהו שרצינו, קנאה שיש למישהו אחר משהו שאנחנו גם רוצים, גועל שיש משהו שאנחנו צריכים להתרחק ממנו, אהבה שיש משהו שאנחנו רוצים להישאר אותו, פחד שיש משהו שאנחנו צריכים להיזהר ממנו. הרגשות שלנו הם לא טעות אבולוציונית, הם האש מתחתנו שדוחפת אותנו להשיג את מה שאנחנו צריכים או להתרחק ממה שלא מתאים לנו. כאשר אנחנו מדחיקים רגשות או בוחרים להראות רק את ה"טובים" או יותר נכון רצויים מבניהם, אנחנו בעצם אומרים שזה לא בסדר להיות אנושי. זה כמו להגיד שרק החצי הימני של הגוף שלנו הוא לגיטימי ואילו השמאלי... לא מתאים. זה כמו להגיד שרק חלק מהצלילים שיוצאים לנו מהפה הם נכונים והאחרים הם פשוט לא רצויים. אי אפשר להיות שלם מבלי להרגיש הכל, כי לכל הרגשות יש תפקיד. אין אף רגש שאנחנו יכולים להגיד "היי, עליו אפשר לוותר" להיות, להרגיש, לחוות, להראות את כל קשר הרגשות זה להיות אמיתי שלם, מושלם. רוצים להיות מושלמים? תהיו מלאים ברגשות מכל הגוונים והצורות.

בואו נדבר על האשליה שיש לנו מאחורי השאלה למה ברפואה אפלו במחלות ידועות, למשל סכרת נעורים, בסכרת יש הפסקה של יצור אינסולין והתוצאה היא שיש לקחת אינסולין באופן קבוע לכל החיים. כאשר אומרים לכם שיש לכם סכרת זה ברור לכם מה הבעיה, חסר אינסולין, לשאלה למה חסר אינסולין יענו לכם שהלבלב הפסיק לייצר, ואם תשאלו למה הפסיק לייצר התשובה תיהיה כי יש לכם סכרת ואם תשאלו למה יש סכרת יענו לכם כי הלבלב הפסיק לייצר אינסולין וכן הלאה... מעיין דיון מעגלי כזה. חסר איסולין כי יש לכם סכרת ויש לכם סכרת כי חסר אינסולין. חשבתם על זה פעם? לשאלה למה זה קרה, למה הלבלב הפסיק לייצר אינסולין אין תשובה, יש כל מיני רעיונות, גנטי, סטרס, תזונה, אבל אין תשובה וודאית. תחושת הביטחון שיש לנו סביב בעיות ידועות היא אשלייה כי את הרוב לא יודעים. הרפואה נושאת בתוכה הרבה פחות סימני קריאה ממה שאתם חושבים. מה שאנחנו כן יודעים בסרכת נעורים למשל זה את התשובה לשאלה, מה קרה? מה קרה בסכרת נעורים? הלבלב הספיק לייצר אינסולין ולכן הטיפול הוא מתן אינסולין. שזה ממש כל מה שאנחנו צריכים. טיפול. אבל הרבה אבחנות הן אבחנות מעגליות כי אנחנו לא תמיד יודעים אפילו מה קרה, כמו למשל בדיכאון, למה למישהו יש דיכאון כי הוא עומד על רשימה של קריטריונים ולמה הוא עונה על רשימה של קריטריונים? כי הוא בדיכאון. רואים את המעגליות פה? בכאב זה בדיוק אותו הדבר, כאשר אומרים לכם שיש לכם מרפק טניס, או אפילו מגרנה נתנו לכם אבחנה אבל בדיוק כמו סכרת נעורים לשאלה של למה הראש התחיל לכאוב, או למה המרפק/ברך/גב התחילו לכאוב אין תשובה, יש כל מיני רעיונות, גנטי, סטרס, תזונה, אין תשובה וודאית. לפעמים ה"אבחנה" נותנת כיוון פעולה כמו טיפול תרופתי במגרנה, ולפעמים לא... זה לא שהרופאים לא טובים ואתם צריכים למצוא את הרופא האחד הזה שיצליח, זה לא שהמקרה שלכם מסובך במיוחד ואתם צריכים למצוא את המומחה בנושא, זה בגלל שלרפואה אין תשובות עם סימן קריאה. אני ממליצה, ממש מכל הלב, להפסיק לעבור בין רופאים בכדי לקבל אבחנה, ולהתחיל להתרכז בטיפול, בשינוי שאתם צריכים לעשות בחיים בכדי להרגיש יותר טוב. אני ממליצה להתחיל בתנועה.