מה זה אומר שהמוח גמיש? ומה הקשר גמישות לבין כאב? אז נניח שאתם נרשמת לחוג צרפתית, פעם בשבוע אתם מגיעים לשיעור והמורה מדברת אתכם צרפתית ומשבוע לשבוע אתם משתפרים. אתם יושבים בבית ומתרגלים, עוברים על השיעור ומכינים שעורי בית. חולמים על הטיול הבא שתעשו בפריז ואיך תוכלו להזמין את כל המנות שאתם רוצים במסעדה בצרפתית מושלמת. אתם יכולים ללמוד צרפתית גם אם תחליטו לעבור לצרפת, אמנם לא תלכו לשיעור מסודר אבל מיום ליום אתם תקלטו עוד ועוד מילים. המוכר במכולת יסביר לכם משהו, הפקיד בחנות, עד שאחרי כמה זמן תוכלו להזמין את כל המנות שאתם רוצים במסעדה בצרפתית מושלמת. בכל צורה שלא תרצו, כאשר המוח חשוף למידע חדש, אם אתם רוצים או לא, הוא לומד. הוא יכול ללמוד מהר, הוא יכול ללמוד לאט, אבל הוא עדיין לומד. ומה זה אומר שהמוח לומד? הוא עושה את אותה פעולה "טוב" יותר, הוא יותר יעיל, הוא מסוגל לעשות קישורים טובים יותר. למשל, אילו למדתם צרפתית הוא ישלוף מילים מהר יותר, הוא יזהה מילים במבטא שונה, הוא ידע להשתמש בהטיות במקום הנכון. הוא יהיה טוב יותר בצרפתית. והמוח לומד הכל, ה-כ-ל, אם לא הדגשתי את זה מספיק אגיד זאת שוב ה – כ – ל. כל דבר שהוא נחשף אליו טוב או רע הוא לומד. וכאשר המול נחשף לכאב הוא לומד כאב, הוא משכלל, נעשה יעיל יותר, טוב יותר, בכאב. גמישותו של המוח להשתנות וללמוד היא תכונה נהדרת ללמוד צרפתית ופחות טובה ללימודי כאב. אבל היא עדיין קיימת. המוח לומד להיות טוב יותר בכאב – הכאב חזק יותר. המוח לומד להיות יעל יותר בכאב – הכאב מגיע מהר יותר. המוח לומד להיות משוכלל יותר בכאב – הכאב מופיע ביותר מצבים. אי אפשר לא לדעת צרפתית אם לומדים צרפתית, אבל אפשר ללמוד שפה חדשה ולא להשתמש בצרפתית כדי שהמוח לא ישתמש בצרפתית. אי אפשר לגור בפריז ולא להשתמש בצרפתית. אם אתם רוצים להשתחרר מכאב כרוני אתם צריכים ללמוד להשתמש בשפה אחרת... ללמד את המוח לדבר בשפה אחרת, והכי חשוב לצאת מהעולם של הכאב. אנשים אומרים שקודם הכאב יעבור ואז הם יתחילו לחיות, אבל זה הפוך, קודם אתם צריכים קודם לצאת מפריז ורק אחר כך להפסיק להשתמש בשפה.

האם זה קרה כאשר רדף אחריכם כלב מאיים? כאשר ראיתם את הילד שלכם רץ לכיוון הכביש? כאשר צפיתם בסרט אימה? מתי בפעם האחרונה פחדתם והרגשתם את הדופק עולה, את הנשימה מתקצרת, הרגשתם זיעה קרה, והראש שלכם צעק "לאאאאאא" לכלב, לילד או לדמות שרצה בכיוון ההפוך בסרט. נכון פחד הוא פחד? כאילו לא משנה מה מביא אותו אתם יודעים שאתם מרגישים פחד כי התגובה של הגוף שווה. זה לא משנה אם משהו קורה לכם, למישהו אהוב או אפילו לדמות על המסך. פחד הוא פחד. הגוף מגיב בדיוק באותה צורה למחשבה שמופיעה בראש, אם היא שלנו, או של מישהו אחר. הידעתם שכאב הוא מדבק? אתם יכולים להרגיש כאב כאשר קורה משהו לכם, גם אם כואב למישהו קרוב אליכם, ואפילו כאשר למישהו כואב על המסך. מטורף נכון? כאשר הזמינו אנשים להשתתף במחקר על כאב ונתנו להם לצפות בניסוי של הנבדק לפניהם שהיה שחקן, הגיבו בדיוק כמו השחקן למרות שלא היתה סיבה לכאב. זה היה פלסבו. הצפייה נעשתה גם על אדם זר שישב איתם בחדר וגם על סרטון וידאו שהם צפו בו. אם פחד מורגש גם כאשר אין סכנה לעצמנו, מדוע כאב איננו יכול להיות מורגש גם כאשר אין סכנה לגוף שלנו? תחשבו על זה... ותחזרו לזוז.

האם אתם יודעים שיש קשר הפוך בין גודל בעל החיים לבין קצב הלב שלו? ככל שבעל החיים גדול יותר כך קצב הלב נמוך יותר. וזה נכון בכל ממלכת החיות. קצב הלב של תינוק מהיר יותר מאדם מבוגר, קצת הלב של עכבר מהיר יותר מפיל. מגניב נכון? שיש כזה קשר יש לזה הסבר כמובן, זה קשור לשמירה על חום הגוף והיחס לשטח הפנים של בעל החיים. ככל ששטח הפנים (במקרה שלנו העור) הוא גדול יותר בהשוואה לנפח מאבדים חום מהר יותר. חיה קטנה מאבדת חום מהר יותר מיחה גדולה. זו הסיבה למשל בגללה אנחנו מתלבשים יותר ארוך בחורף - לשמור על חום הגוף. פשוט נכון? אנחנו לא חושבים שנייה על איזה קצב לב צריך להיות לנו בכדי לחיות ולשמור על חום הגוף. הגוף שלנו יודע, או האבולוציה, הכל מסתדר מבלי שנבקש עזרה חיצונית. אף אחד לא ירים טלפון לרופא לשאול מה צריך להיות קצב הלב שלו, או יחפש בגוגל או בפורומים איך הוא צריך להתאים את קצב הלב שלו לחורף. זה פשוט קורה. פשוט מופלא. אז למה צריך להתייעץ לגבי תנועה? למה צריך לחפש באינטרנט מהי ישיבה נכונה, או תנוחת שינה נכונה, או הליכה נכונה. אף חתול, כלב, אריה, טיגריס, או ג'ירפה לא צריכים לחפש בפורום מומחים מהי ריצה נכונה, למה אנחנו כן? אנשים, שחררו כבר את הלחץ, הגוף עושה את מה שהוא מסוגל לעשות, ויכול. אתם לא מחפשים בגוגל איך לעוף כי אתם יודעים שזה לא אפשרי. אין לכם כנפיים. אבל יש לכם רגליים? רוצו, יש לכם ישבן? שבו, יש לכם ידיים? תקלידו תפסיקו כבר לחפש את מה שלא קיים, הוראות נכונות לתנועה. מה שאתם מסוגלים לעשות הוא נכון.

לפעמים המוח שלנו יוצא לפרסומות, אני אסביר למה אני מתכוונת, אנחנו חיים את החיים שלנו וחושבים מחשבות מועילות ופתאום המוח יוצא לפרסומות "אל תעשה את זה כי משהו נורא יקרה" או "היזהר, משהו ממש גרוע עומד לקרות" או אפילו "כדאי לך להפסיק לזוז כי משהו ממש טוב יקרה אחר כך" הפרסומות מנסות למכור לנו משהו שאנחנו לא צריכים. אנחנו חיים את החיים שלנו והמוח מנסה להזיז אותנו מהמסלול בעזרת הבטחות שווא. כמו פרסומות של חברות ביטוח שאנחנו חייבים לעשות ביטוח דירה כי תיהיה לנו הצפה, או אנחנו חייבם לקנות רכב חדש כי הישן כבר לא שווה כלום. בגלל שהפרסומות אצלנו בתוך הראש ולא על מסך הטלוויזיה אז יש לנו את התחושה שהן נכונות, כי הן אצלנו בראש. אבל, זה לא נכון. אלו רק פרסומות של פחדים שליוו אותנו במשך שנים. ותחשבו על זה ככה, המון פעמים המוח שלכם משדר פרסומות, אתם למשל עומדים לעלות על הבמה להעביר הרצאה והמוח שלכם "אתה תשכח הכל! כולם יצחקו עליך! יפטרו אותך מהחברה!" ואנחנו מתעלמים מהפרסומות ועושים את מה שבאנו לעשות, מעבירים הרצאה. אחרי ההרצאה אנחנו חושבים על הרגע הזה שהמוח אמר לנו שאנחנו לא מסוגלים ומרגישים תחושת הישג שהצלחנו, למרות הפרסומות. בכל פעם שאנחנו מתכננים לעשות משהו, שחשוב לנו, שאנחנו רוצים לעשות, והמוח מתנגד, הוא בסך הכל יוצא לפרסומות. אם תסתכלו על המחשבות האלה כפרסומות שמציגות את הפחדים הכי גדולים שלכם ולא כאמת... תוכלו לשים אותם בצד ולהמשיך לעשות את מה שחשוב לכם.

עירית שדות פסיכולוגית ואני מדברות על הסתכלות רגשית על כאב, אם מעניין אתכם להקשיב, הקישור הוא כאן: https://www.iritsadot.com/podcast/episode/bb2d45af/44-

עירית פיזיותרפיסטית ותיקה ואני ישבנו לשיחה על כאב, רוצים לראות?

איך אני יכול לדעת שיש לי כאב כרוני? בניגוד למה שאנשים חושבים התשובה לשאלה הזו דיי פשוטה. אם כואב לך יותר ככל שעובר לך הזמן – זה כאב כרוני. אם האזור של הכאב הולך וגדל או משתנה עם הזמן – זה כאב כרוני. אתם בטח מרימים גבה על מה שכתבתי עכשיו, אבל תחשבו על כל התנסויות החייםש לכם עד לרגע זה. כאשר חתכתם את האצבע בהתחלה כאב יותר ואז כאב פחות. כאשר שברתם את היד בהתחלה כאב יותר ואז כאב פחות. כאשר נכוותם ממים רותחים בתחלה כאב יותר ואז כאב פחות. כאשר נקעתם את הרגל בהתחלה כאב יותר וכל כף הרגל ואז כאב פחות רק בצד. כאשר נפלתם במדרגות כל הגב כאב לכם יותר ואז כאב לכם פחות רק אזור הישבן. כאב כאשר הוא מתנהג בצורה "רגילה" הוא בהתחלה גדול, גם בעוצמה וגם בשטח, ואז הוא קטן. המחשבה הבאה שלכם היא בטח – ברור שהוא קטן כי הוא מחלים, ואתם צודקים הרקמה מחלימה. אך הכאב יורד לפני השרקמה החלימה. פלסטר, קרח, גבס, נשיקה של אימא מורידים את הכאב הרבה לפני שהרקמה מחלימה. מה קורה בכאב כרוני? בכאב כרוני משהו מתחיל להשתנות בעיבוד המידע בגוף, משהו משתנה במערכת העצבים, בדרך שבה המוח אוסף את המידע והתוצאה היא הגדלה של הכאב ושינוי של אזור הכאב. אז אם הכאב שלכם גדל או זז, או עולה בעוצמתו. יש לכם כאב כרוני והוא צריך להיות מטופל אחרת.

איך הופכים אותי למאושרת? דיי בקלות, מראים לי את הפסגות שאתם כובשים כאשר שחררתם את הכאב והפחדים. חשבתי שמיותר לציין איפה כאב לו, וכמה כאב, וכמה זמן הוא סבל, כי הכל נמצא בעבר ואותו אי אפשר לשנות, אפשר רק לעבוד עם ההווה ומה שהוא רצה שהוא יהיה. הוא רצה לטפס על ההרים ולסחוב תיקים כבדים, ולישון על אבנים. זה ההווה שלו עכשיו.

כאב זה כמו ציור של פיקאסו. יכול להיות שכאשר הוא יגיע אליכם אתם תיהיו שקועים בו, תסתכלו רק עליו תתרכזו רק בו. תוקסמו מיופיו של הציור. ואז תתחילו לדאוג שאולי מישהו יגנוב לכם אותו ולהתקין מערכת אזעקה בבית, ואז לחשוש שאולי היא לא מסתפיק טובה ולשדרג אותה. תשבו כל היום בחדר עם הפיאקסו ולדאוג אולי מישהו בכל זאת יצליח ולתחליטו לעבור לגור בסלון כך אף אחד לא יצליח לגנוב אותו. תזמינו אנשים לבוא לראות את הפיקאסו אבל לא תתנו להם להתקרב קרוב מידי כדי שלא יהרסו אותו. תזמינו מסגרת מיוחדת מזכוכית חוסמת כדי שלא יוכלו לגעת בו. תשבו ותסתכלו עליו כל הזמן. תיהיו כל כך שקועים ש"זכיתם" בפיקאסו ותתרחקו מהחיים לאט לאט. החיים שלכם יהפכו להיות מסגרת קטנה מאוד. יכול להיות שכאשר הציור יגיע אליכם תתלו אותו על הקיר, ותסתכלו עליו בכל פעם שתכנסו לסלון, לפעמים אפילו תתישבו ותתפעלו מיופיו אבל רוב הזמן לא. הוא יהיה רק ציור על הקיר. אמנם יקר. אמנם מיוחד. אבל ציור. ותמשיכו לחיות את החיים כאשר הציור של פיקאסו תלוי על הקיר, ואולי יום אחד אפילו תשכחו שהוא קיים, והוא יעלה אבק, ואולי תעבירו אותו לחדר אחר פחות מרכזי בבית. כי הוא ציור. ולכם יש חיים לחיות.

דאגה הוא מנגנון הישרדות, תחשבו על האדם הקדמון) הוא קם בבוקר ונתקל בבעיה – נניח שירד גשם בלילה או שבא לבקר אריה, כדי לפתור את הבעיה צריך לדאוג לגביה, היה צריך להיות איזה שהוא כוח של חוסר נוחות פנימי שיגרום לו לעשות משהו. אם האדם הקדמון היה "נו.. שטויות, הכל יהיה בסדר" אז הוא לא היה מגיע לשלב בו הוא ממציא את האינטרנט וצוקי את הפייסבוק (או מטה היום...). כלומר דאגות הם היו מנגנון הגנה קיומי חשוב, כאשר האדם הקדמון דאג הוא יכל ללכת לחברים לשאול אותם מה לעשות, ללמוד מניסיון של אחרים, או לנסות כל מיני דרכים לפתור את הבעיה, וללמוד מהניסיון עצמי. בשני המקרים דאגה הניעה לחיפוש פתרונות. אבל, האיומים על חיינו הם כבר לא אריות או גשם. הימנו מנגנון ההגנה – הדאגה הופך להיות בעיה עצמה. פתאום חיפוש הפתרון לא מסתכם בין החברים שלנו הוא בכל העולם דרך המנוע החיפוש הקטן שנקראה – גוגל. שם אין סינון על איכות המידע יש רק כמות. וגם האפשרויות לניסוי עצמי הן אין סופיות, יש אין ספור הצעות להתמודדות עם תחושה של האיום. הרגלים כמו אכילה רגשית, עישון, אלכוהול, ודחיינות כל אלו לא היו אופציה קיימת לאדם הקדמון. כדי לאכול הוא היה חייב לצאת לצוד, עישון ואלכוהול ... אין טעם להסביר, ואם בחרת להיות בדחיינות פשוט היית מת מרעב. אז מנגנון ההגנה הזה שדחף את האדם הקדמון למצוא פתרון דוחף גם אותנו למצוא פתרונות הבעיה היא שאצלנו אנחנו יכולים למצוא את הפתרון ברשת AMPM מתחת לבית ובעוד מהאדם הקדמון הם דרשו מאמץ גדול. הכוח המניע למאמץ נשאר אותו כוח גדול... אך היום המאמץ קטן. עכשיו כבני אדם אנחנו מנסים להילחם בכוח הזה, כלומר מתנגדים למנגנון הטבעי הזה כדי להפחית אכילה רגשית, להפחית צריכה מוגברת של עישון אלכוהול וכמובן מנסים להילחם דחיינות. כדי לפתור את זה צריך לנקוט בשיטה של האדם הקדמון, בעצם להוסיף זמן, לעצור ולייצר רווח בין הצורך... לבין הפתרון. במקום לתת מענה מיידי, לעצור, לחכות חצי שעה, האוכל יהיה שם גם אחר כך, כך גם העישון, והאלכוהול, אך אם נייצר הפסקה הכוח שמניע יירגע והצורך יעלם. אם יש לכם קושי, תייצרו רווח בין הקושי לפתרון, שם נמצא הרוגע.

"זה לא בריא לנו להרים דברים", ככה היא אמרה, "זה לא טוב לגב" בואו נדבר על זה. בואו נחשוב שנייה על האבולוציה, לפני הרבה שנים נפרדנו מאחינו הקופים והתרוממנו על שתי רגליים מה ששיחרר לנו את הידיים. במקום להשתמש בידיים על מנת לטפס על העצים, הידיים התחילו לעשות דברים אחרים. המחשבה הפופולרית היא שהידיים התחילו לבנות כלים, אבל אם תחשבו על זה שנייה עברו הרבה מאוד שנים מהרגע שהיינו קצת פחות קוף ועד לרגע שהיה לנו בינה מספיקה בעזרתה חישלנו חניתות. ובכל זאת הגענו לרגע הזה. איך שרדנו? שהרי היינו הרבה פחות איטיים כנעים על שתיים, היינו הרבה פחות טובים בלברוח מטורפים, אפילו היינו טרף קל יותר כי טיפסנו פחות מהר על העצים. הידיים איפשרו לנו לזרוק דברים, יכולנו להגן על עצמנו כך. גם היינו בעל חיים שנע בקבוצה, כבעל חיים חלש באופן יחסי היינו חייבים את הקבוצה כדי לשרוד, לא היה לנו סיכוי כנגד כמעט אף טורף בלי עזרה. כקבוצה הידיים איפשרו לנו לעזור לבנות, לסחוב, להרים. אם נסתכל על בעל חיים אחר שהולך על שתיים, במקרה זה קופץ, הקנגרו, הידיים שלו מאוד חלשות וכמעט לא אפקטיביות להרמה או סחיבה, הוא לא צריך... יש לו המון כוח בזנב. הרמה היא לא רק טיבעית היא היתה הכרחית להתפתחות האבולוציונית שלנו. כל מי שחושב שהרבה היא לא בריאה צריך להסתכל טוב טוב על האבולוציה כדי להבין שהתפתחנו על מנת להרים דברים כדי לשרוד.

אני מעולה בעצות, באמת, אני גם מאוד אוהבת לתת אותם, כי יש לי מלא רעיונות איך לעשות הכל יותר טוב, למשל אני יכולה לייעץ לכם איך להתחיל לעשות ספורט, איזה ספורט יהיה לכם טוב, איך לסדר את הארון, או מתי לקום בבוקר, אני יכולה גם לייעץ לכם מה יהיה לכם כיף לעשות, ואיך כדי לכם לשנות את החיים שלכם כדי שהם תיהיו יותר מאושרים. אני בטוחה שגם אתם טובים בלתת לאחרים עצות, פתרונות, רעיונות איך לשפר לעצמכם את החיים. אבל מתי בפעם האחרונה קיבלתם עצה ועשיתם אותה, לא ליום יומיים... לכל החיים. מתי בפעם האחרונה מישהו אמר לכם משהו ונדלקה לכם נורה בראש ואמרתם "הא! מעכשיו אני עושה דברים אחרת" וגם עשיתם דברים אחרת... 10 טיפים לירידה במשקל, 3 דרכים להכניס את הבטן, 5 העצות שישפרו את מצבכם הכלכלי, עשה ואל תעשה בדייטים, מה הדרך הטובה ביותר למצוא זוגיות, האם אי פעם פגשתם מישהו שבאמת הצליח לעשות שינוי בחיים בעקבות עצות? אם עצות לא עובדות.... איך אנשים משתנים, משתפרים, מגיעים לאן שהם רוצים? אני מאמינה שסבל דוחף אנשים לגדול, כאשר קשה מספיק נאגרת מספיק אנרגיה לייצר מוטיבציה לשינוי ואז ברוב המקרים השינוי מתחיל בקטן, זרע של מחשבה שניטע בראש, שככל שהסבל גדל סביב האדם הוא משקה את הזרע שגדל ממחשבה לאפשרויות לביצוע, ומשם אם האנרגיה מספיקה גם להתחלת שינוי. וכאשר השינוי יוצא לדרך, הצעד האחד קטן מוביל לצעד נוסף וכאשר התוצאות מתחילות הצמוח נוצרת אנרגיה אחרת שאין בה סבל שיש בה כוח להמשיך. סבל הוא לא האויב שלנו, הוא לא מה שעוצר אותנו, לפעמים, הוא מה שדוחף אותנו לעשות שינוי במקומות שדורשים אותם. בדיוק כמו בספורט, השרירים החלשים הם אלה שיכאבו לנו בסוף אימון, אך הם ישתפרו עם הזמן ויבנו אותנו חזקים יותר וטובים יותר.