חיפוש באתר זה

היי, גם אתם לחוצים כמוני? גם לכם תחושת חוסר הוודאות מתגבר? גם לי ואתם יודעים מה שמתי לב? שכואב לי בכפות הרגליים, מיכל חברתי היתה אומרת שאני מרגישה שהבסיס שלי מעורער ולכן זה כפות הרגליים, אני חושבת שככה המוח שלי החליט וככה זה יצא. שתי כפות הרגליים, באופן סימטרי, לחץ חזק, יותר באזור העקב. הכאב הזה לא מושפע מכלום, לא מנעליים, לא מהליכה, לא ממנוחה, זה לא משנה מה קורה איתי, הוא שם. זו הדרך של הגוף שלי להתמודד עם המצוקה הקיומית שאני חיה בה, יתכן שאני יודעת הרבה על מדעי הכאב, אבל המוח שלי הוא לא חדש, הוא לא נוצר ב42 שנות חיי, המוח שלי הוא פיתוח אבולוציוני של אלפי שנים (מיליוני שנים למי שמאמין שמקורנו הוא בקופים). הידע שיש לי לא יכול למחוק למידה אבולוציונית שבה תחושת סכנה דורשת תגובה – מלחמה או בריחה. אבל הסכנה ברגע זה לא עומדת מולי בצורה של אריה, היא מופיעה כאיום משמעותי לפרנסה שלי. אז הרגליים שלי רוצות לברוח, והראש שלי יודע שאי אפשר. בתוך הגוף שלי יש גם את הישן, המוח הזוחלי זה שמשאיר אותי בחיים בכל רגע, דואג לנשימה, לקצב הלב, לתפקודים הבסיסיים של ההישרדות, וגם את המוח החדש, האונה הפרונטלית העוסקת בפתרון בעיות מתוחכמות, ביצירתיות, בחשיבה קדימה, בניתוח העבר. אז המוח החדש שלי מעלה בעיה – פרנסה, קורונה, סכנת חיים, והמוח הזוחלי שלי מגיב – מלחמה או בריחה. המוח החדש שלי יודע שאין לאן לברוח, אבל למוח הישן שלי זה לא כל כך אכפת עכשיו, הוא חש בסכנה. אז התוצאה אצלי היא כאב, כל הגוף מתוח מוכן לתגובה. אבל זו לא התגובה היחידה האפשרית, יש אנשים החווים חרדה, אחרים דכאון, קפיאה, שלשולים, עייפות, ועוד כל מיני תסמינים של עוררות מערכת הסכנה – ברח. ואני לא לבד, מטופלים שלי שמתקשרים, גם אצלם הגוף מגיב, אולי גם אצלכם, כאבים ישנים עולים כאבים חדשים מופיעים, בכל רגע שהן מציקות לי, הכפות רגליים, אני מזכירה לעצמי שככה זה אמור להיות, זה לא כיף, זה אולי לא רצוי, אבל זה טבעי לגמרי. אם אתם רוצים עזרה, טיפול מרחוק, תמיכה, אני פה, לשיחת טלפון 0523231177 או zoom שיהיה לכם יום נורמלי ורגוע

בשבוע שעבר פוסט שלי ששותף בדף אחר גרר תגובה שאמרה שכאב לא עובד ככה, שיש דברים שקורים שלא תלויים בנו, ובתגובה נאמר " נכון,זאת גישה ששמה יותר מידי אחריות בידי האדם על גופו, בזמן שכמו שאתה אומר יש הרבה מצבים שאין לאדם יכולת לשנות את המצב" ומאז זה מציק לי, ממש, אז החלטתי לכתוב תגובה בפוסט נפרד ולא תגובה לאדם עצמו, מקווה שהוא לא יכעס, לא משנה מה קורה לנו בחיים, אנחנו הנהג, אנחנו מחליטים לאן לקחת את האוטו ולאן לנסוע, בוודאות, ללא צל של ספק יהיו לנו מהמורות בדרך, חלק מהדרכים תהיינה חסומות, בטוח יהיה לנו פאנצ'ר בגלגל, יתכן ותיהיה לנו תאונה, מישהו לא ישים לב לתמרור עצור ויכנס בנו בכל הכוח, אולי אפילו מישהו יכנס בנו בכוונה, יהיו לנו שריטות, עיקומים בפח, מלא דברים שלא תלויים בנו, אבל אנחנו עדיין הנהג, גם אם האוטו שלנו יעבור טוטאלוס ויאלץ לבלות זמן במוסך, אפילו חודשים, עד כדי החלפת חלקים, אנחנו עדיין הנהג, אנחנו בוחרים לאיזה מוסך להגיע, למרות מה שחברת הביטוח אומרת גם לנו יש דרך להשפיע, אנחנו מחליטים איזה תיקון נעשה לרכב, המוסכניק יכול להמליץ לנו אבל אנחנו נחליט, לשים חלפים חדשים או משומשים, מקוריים או חיקוי, אנחנו קובעים את סוג הגלגלים שנסע איתם, אנחנו עדיין הנהג, יש מלא דברים שקורים לנו בדרך, אבל עדיין יש לנו יכולת להשפיע, אנחנו עדיין הנהג, ומי שחושב שלא, אני תוהה מי הם חושבים שנוהג במקומם? למי הם נותנים את הכוח להחליט לאן החיים שלהם זורמים? כי לא משנה מה קורה לכם בדרך, כמה תאונות, מהמורות, דרכים חסומות, פניות לא נכונות, מכשולים, כל אלו לא תלויים בכם, אתם עדיין הנהג, אתם לא יכולים להשפיע על מה שקורה, אתם יכולים להיות אחראיים על התגובה שלכם למה שקורה, גם אם אתם בוחרים לעצור, לנסוע לאחור, להמשיך לנסוע בדרך עוקפת, לנסוע עם חלקי חילוף או להיגרר על ידי גרר חלק מהדרך, אתם עדיין הנהג, אנחנו עדיין הנהג.

יש לכולנו תפיסה מושרשת על טיפול בבעיות גופניות, הולכים לרופא, הוא מאבחן, נותן תרופה שתתקן אותנו, ואז אנחנו נהיה בסדר, מקסימום יחליפו לנו לטיפול אחר, גישת אני מקולקל ודורש תיקון זה נכון להרבה מאוד בעיות, לפניי שבועיים הייתה לי דלקת עיניים, הגעתי לרופא עיניים, הוא בדק אותי, רשם לי אנטיביוטיקה לשבוע וכבר יומיים אחר כך הרגשתי הרבה יותר טוב, הייתי מקולקלת לכמה ימים ועכשיו אני תקינה. אבל יש תחומים שבהם זה לא עובד, ישנה בעיה גופנית, אך אנחנו לא מקולקלים, ואין מה לתקן. קחו למשל אלרגיה, אנשים שרגישים לגלוטן הם לא מקולקלים, הם פשוט שונים מאיתנו, אנזים שחסר דורש מהם לשנות את התזונה שלהם ובאופן כללי את אורך החיים. אבל אין מה לתקן אצלם. גם כאב כרוני הוא כזה, כאב כרוני הוא עוד יותר "קיצוני" על הסקלה של הקלקולים, אנחנו מרגישים מקולקלים, אך אין בדיקות לכאב, אנחנו רוצים שיתקנו אותנו אבל אין תרופות או ניתוחים טובים לכאב. בכאב כרוני יש לפעמים אין אבחנה, או שהאבחנה מושגת על ידי שלילה של דברים אחרים. אבל זה לא אומר שאין טיפול, רק שהטיפול הוא לא רפואי, כמו באלרגיה הטיפול הוא שינוי אורחות חיים, כי למרות שאנחנו מאוד סובלים, אנחנו לא "מקולקלים" ואין תרופה הנדרשת ל"תקן" אותנו. אם תלכו לרופא עיניים והוא ישאל אתכם על ערכים, על מטרות בחיים, על שביעות רצון ממקום העבודה שלכם, מהזוגיות, נראה לי שאתם תגלגלו עיניים. אבל אם תלכו למטפל המומחה בטיפול בכאב, פיזיותרפיסט, רופא, פסיכולוג רפואי, אחות, או כל מטפל אחר, זה בדיוק השאלות שהם ישאלו אתכם. בכאב כרוני אתם לא מקולקלים, הגוף שלכם מגיב לא טוב להתנהגות היום יומית שלכם. הגוף שלכם חווה את הבחירות חיים שלכם כלא בטוחות. אז השינוי שאתם צריכים לעשות הוא בחיים עצמם, לשפר שינה, תזונה, פעילות גופנית, מקום עבודה, מערכות יחסים, כל דבר שבעצם קורה לכם בחיים. אז כל מי שאומר שאין פתרון לכאב כרוני פשוט מחפש אותו במקום הלא נכון.

סיפור: בהתחלה כאב הגב כאשר הרמתי משקולות, אז הפסקתי, אחר כך כאב הגב כאשר הלכתי יותר מחצי שעה, אז הפסקתי אז הכאב הופיע כאשר התכופפתי, אז הפסקתי, במשך כמה זמן הכל היה בסדר אבל אז הוא הופיע שהלכתי על נעליי עקב, אז הפסקתי, אז הוא הופיע בכל נעל שהיא לא נעל ספורט, אז עברתי לנעלי ספורט זה לא כזה נורא, אז הוא התחיל להופיע כאשר שטפתי כלים, אז עברתי לשטוף רק את הצלחת שלי כולם התרגלו בבית, אז הוא הופיע בהרמת דברים, אז עברתי לתשלום דרך הטלפון ושאר בני הבית הורידו את הזבל, אבל, עכשיו הוא נמצא שם בכל מקום, בכל רגע, אפילו כאשר אני שוכבת במיטה, החיים שלי מוגבלים למשבצת קטנה, אם גבולות מאוד צפופים וברורים אני לא יכולה לחשוב בכלל על לחזור להיות מה שהייתי, אני חיה כמו בתוך קופסה. מכירים את הסיפור הזה? זה נשמע לכם מוכר מהכתף שלכם? הברך? או אולי הצוואר? מה אתם חושבים, אפשר היה לייצר סיום אחר? איפה אפשר היה לעשות twist בעלילה כדי שהוא יסתיים ב happy ending? מה היה קורה אם במשקולות הייתי בוחרת רק להוריד משקל? מה היה קורה אם הייתי דואגת לישון יותר טוב בלילה אחרי אימון? מה היה קורה אם הייתי בודקת אם יש לחץ בחיים שלי שאני צריכה להתמודד איתו? בכל שלב לאורך הסיפור יכולתי לשנות את הסוף שלו, יכולתי לעצור את ההצטמצמות של החיים. הצד השני לא הימנעות הוא לא "לעשות בכוח", הצד השני של הימנעות הוא שינוי, שינוי משהו יכול להיות כל דבר כמו עצימות של אימון, מספר חזרות, משך אימון, שינוי משהו יכול להיות בחינה של גורמים נוספים בחיים שלי כמו שינה, תזונה, עבודה, משפחה, שינוי משהו יכול להיות חרדה או פחד שהופיעו בחיים, אירוע מלחיץ חדש שהופיע בחיים, שינוי בניגוד להימנעות לא מכניס את המוח למעגל הקסמים של הכאב, כואב אז לא עושים, לא עושים ואז כואב, אם תמשיכו לזוז, תשמרו על היכולות שלכם כדברי המשורר If you don’t use it you loose it תשנו ותמשיכו לזוז

אני חושבת שאחת הטעויות הכי נפוצות שאני פוגשת בקליניקה היא האמונה שהמוח שלנו הוא מושלם, היכולת שלנו להמציא דברים ולדמיין ולחשב היא מופלאה, תחושת ההתפעמות הזו לנוכח היכולות שלו נותנת את התחושה של מושלמות, שאם אנחנו לא מצליחים בתרגיל מסוים במתמטיקה אז זה בגלל שלא למדנו מספיק או שאנחנו לא מספיק חכמים ואנחנו לא לוקחים בחשבון שלמוח עצמו יש מגבלות, גדולים. אבל המוח שלנו יכול להיות מאוד טיפש, הוא התפתח אבולוציונית על תגובות מאוד בסיסיות, למשל החיפוש אחר אוכל, כאשר אנחנו נחשפים לריח של אוכל אנחנו נתחיל לרייר, זה היה מעולה כאשר חיינו במערות ואוכל היה מצרך נדיר, אבל היום שבכל פינה יש לנו מאפייה זה לא בדיוק עוזר. או תגובות הגנה, כאשר אנחנו נחשפים לגורם מאיים ואנחנו נגיב בתגובות סטרס, זה היה מעולה כאשר נפגשנו עם אריה בסוואנה וחיינו היו בסכנה, אבל היום איום יכול להופיע בטלוויזיה ובעיתונות, שלא לדבר על פייסבוק... אז אנחנו ממשיכים להאמין למוח שלנו כאילו הוא עושה עבודה נאמנה ונכונה לשמור עלנו, אנחנו מקשיבים לקולות הפנימיים שלנו שמנהלים אותנו ונותנים לנו "תחושת בטן" של רעב, פחד, כעס וכדומה, מבלי לקחת בחשבון, שהמוח הזה, חביב, מופלא ככל שהוא יהיה, הוא גם עתיק, אז מה עושים? אני לא מבקשת מכם לא לפחד כאשר אתם נחשפים לאיום או להפסיק לאכול כאשר אתם מתחילים לרייר. זה בלתי אפשרי. אני כן מציעה לכם לפקפק במחשבות שלכם לפעמים, ואם הן לא עוזרות פשוט להמשיך

קבלו כאב כמו כל רגש, כמו כעס או רעב ניסיתם פעם לא לחשוב על משהו? או הימנע מלהרגיש משהו? זה ברור לנו שזה בלתי אפשרי לא לחשוב על פיל לבן (הוכח כבר מחקרית על ידי וגנר, אבל לא באמת היינו צריכים מחקר בשביל זה) אבל האם זה אפשרי לא להרגיש משהו? למשל אני לא רוצה להיות עצוב, מתוסכל, כועס, או כואב... מנסים למכור לנו את אפשרות השליטה הזו בפרסומות, מוכרים לנו אושר ברכב חדש, בגד, משחק מחשב, לייק בפייסבוק, ואני בטוחה שתוכלו לחשוב על עוד דוגמאות, אך האם זה קיים? האם זה אפשרי לוותר על רגשות או תחושות שליליים? אם אי אפשר לוותר על רגשות, מה כן אפשר לעשות איתם? לקבל אותם, אבל אני לא רוצה לקבל אם הכאב שלי! זה אומר שאני מוותר לו, זה אומר שהוא יישאר, זה אומר שאני פסיבי והרמתי ידיים, אך ההפך הוא הנכון, לנסות להשקיט את המוח זה כמו לבקש מנחל לא לזרום, מחשבות תמיד יהיו לנו, מכל מיני סוגים, אבל אם ננסה לשלוט במחשבות שלנו נגלה שדווקא מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו מופיע שוב ושוב, לקבל את התחושות והמחשבות זה כמו להתבונן בנחל, להבחין במים הזורמים בו ולא לנסות לעצור אותם. קחו לדוגמא תחושות לא נעימות אחרות בגוף – רעב, או עייפות, מה יקרה אם הם יופיעו ואתם תתעסקו בהם כל הזמן? "אני רעב, אוי ואבוי אני רעב, אני לא רוצה להיות רעב, קחו את הרעב הזה ממני עכשיו, זה נורא ואיום שאני רעב, אני שונא להיות רעב, אני אמות אם זה ימשיך, אני חייב לאכול עכשיו!!!!" האם הרעב יתעצם או יעלם? "אני עייף, אני לא מסוגל לפקוח את העיניים, לא ישנתי כל הלילה, אני אמות מעייפות היום, אני לא רוצה להיות עייף, אני שונא להיות עייף, אני לא אצליח לעשות כלום היום, היום הזה שרוף מבחינתי, זה נורא ואיום!!!" האם העייפות תתעצם או תעלם? לעומת זאת, מה יקרה אם תגידו "אוקיי אני רעב, כאשר אתפנה אוכל" או " אוקיי אני עייף, אנסה למצוא זמן נוח באמצע היום"? אין כאן פסיביות, אתם לא נכנעים לרעב או לעייפות, אתם פשוט מקבלים אותם כמו כל רגש טבעי אחר ובוחרים להתייחס אליהם מבלי להוסיף עליהם מאבק. כך גם בכאב, אם לא תוסיפו לכאב התנגדות וניסיון שליטה, מה יקרה? הוא יצטמצם.

בואו נדבר על מוצרים אורתופדיים, כל מיני חפצים שהומלצו על ידי רופאים או פיזיותרפיסטים, ויש עליהם חותמות למיניהן, סוג של תעודת כשרות לבריאות, העניין הוא שזה פשוט לא נכון, ואני בטוחה שאתם יכולים להישבע שהכרית האורתופדית (מזרן/כיסא/שולחן/או כל דבר אחר) שקניתם שיפרה לכם את איכות החיים בוודאות, ואתם צודקים לגמרי, איכות החיים שלכם השתפרה, אבל זה נכון לכם, למה זה לא נכון לכולם? כי בני האדם שונים, גובה, משקל, רוחב, פרופורציות, אנשים שונים במידות שלהם ותכניסו לתוך זה נוחות, לכל אחד מאתנו יש הרגלים שונים, אנחנו רגילים מילדות למרקמים שונים, מידת רכות שונה, לתנוחות שונות, תוסיפו לזה פעילות שונה שאנחנו עושים עם אותו חפץ, מי שמזין נתונים לטבלאות אקסל לא שווה למי שכותב עבודה סמינריון כאשר שניהם משתמשים בעכבר, או מי שישן עם או בלי ילד במיטה משתמש במזרן בצורה שונה אם תצרפו את כל זה ביחד, השונות במבנה האובייקטיבי, בחוויה הסובייקטיבית ובתפקוד שנדרש מכם, תגלו שאי אפשר לייצר מוצר "בריא" וזה לגמרי הגיוני שיתכן שמוצר מסוים עזר לכם, אבל זה נכון לכם ולא לכולם. מה עושים? מתנסים, בודקים, ולא נכנעים לסיסמאות ריקות מתוכן, ואני מזכירה לכם שבדרך כלל מה שעולה יותר גם מרגיש יותר טוב, אז שימו לב לא לפול למלכודת המחיר, אז בפעם הבאה שאתם שוקלים להחליף מוצר ביחרו את מה שנוח לכם ולא מה שנוח לכיס של המפרסם.

יצא לכם לפגוש חבר עם לב שבור? ישבתם אתו והוא סיפר לכם על כמה קשה לו ונתתם לו שורה של עצות איך להתגבר שכללה – צא, תפגוש אנשים חדשים, תעשה דברים שאתה אוהב, בוא נלך לרקוד ביחד, אף אחד מכם לא העלה על דעתו לייעץ לו, "תקשיב, אני חושב שכדאי שתישאר בבית, תשכב במיטה, ובאופן כללי אני חושב שלא כדאי שתחפש בן זוג בעתיד", או אולי פגשתם מישהו שאיבד אדם קרוב, ישבתם אתו ויעצתם לו איך להתגבר על הקושי, סע לטיול לנקות את הראש, תירשם לחוג שתמיד רצית ולא היה לך זמן לעשות, כי החיים קצרים אז בוא ננצל אותם עד תום, לאף אחד מכם לא חשב בכלל להציע לו "תקשיב כדאי שתישאר בבית, אל תפגוש אנשים, שב ותחשוב כל היום על האובדן", או מישהו שנכשל בבחינה, אני לא מכירה אפילו אדם אחד שהעצה שלו תהיה "תקשיב אחי, נראה לי שכל הלימודים האלה לא בשבילך, מה דעתך לעזוב את האוניברסיטה/בית הספר ותלך להיות נהג או משהו", אז תסבירו לי איך זה הגיוני שכאב גורם לכם לקבל את כל עצות אחיתופל האלו, לשכב במיטה, לא לזוז, להימנע מהפעילות שגרמה לכאב, לחשוב כל היום על הכאב, להיזהר ממנו, האסטרטגיות להתאוששות מכל חוויה שלילית שלנו היא להתגבר ולהמשיך למרות הקושי, ולא אחרי שהקושי יעלם. אף אחד לא מחכה עד שהלב שלו יתאחה בכדי לצאת מהבית ולפגוש אנשים חדשים, היציאה מהבית היא זו שגורמת ללב להתאחות, אף אחד לא מחכה שהגעגוע יעלם כאשר מאבדים מישהו קרוב בכדי להמשיך בחיים, המשך החיים עצמם הוא מה שמחזק אותנו, ואף אחד לא מפסיק לחיות רק בגלל כישלון, החיים מלאים כישלונות, הם הבסיס להצלחה של העתיד, בכאב, כמו כל חוויה קשה אחרת, החזרה לחיים היא זו שמביאה את השחרור ממנו.

לכל אחד מאיתנו יש בto do list דברים שהוא לא מצליח לעשות, מחר בבוקר אני קם ועושה ספורט, אחרי הלימודים אני מקדיש שלוש שעות לשעורי בית, להפסיק לעשן, לצאת עם חברים, לא חסר מטרות שאנחנו מציבים לעצמנו שאנחנו לא מגיעים אליהם, אנחנו ממש ממש רוצים, אבל זה לא קורה. אפילו שהמטרות שלנו טובות ראויות ויקדמו אותנו מאוד, זה פשוט לא קורה. איך יתכן שאנחנו רוצים משהו ואנחנו לא מצליחים לעשות אותו? אז יש את התירוצים הרגילים - זמן וכסף, ויש את התירוצים היותר מתוחכמים "אילו היית רוצה באמת אז היית מצליח" או "אין לך מספיק כוח רצון" אבל מסתבר שאף אחד מהתירוצים לא נכון, אנחנו פשוט בנויים לא להצליח בשינויים, מה זאת אומרת? המוח שלנו רוצה שנשאיר את המצב כמו שהוא, שמירה על סטטוס קוו, גם כאשר אנחנו ממש ממש ממש ממש ממש רוצים משהו, המוח שלנו ממש ממש ממש ממש ממש לא רוצה שנשנה כלום, ולמה? שמתם לב שכאשר אנחנו לומדים משהו חדש אנחנו צריכים להתאמץ? כלומר להשקיע ריכוז ותשומת לב בכדי ללמוד? המוח שלנו הוא בטרייה שורפת אנרגיה, הוא האיבר שמשתמש בהכי הרבה קלוריות בגוף, והוא עובד קשה גם ככה, הוא איננו מעוניין בעבודה נוספת, ושינוי הרגלים זו עבודה קשה, זה דורש יצירת קשרים חדשים במוח, בנייה של חלבונים, שריפה של גלוקוז, בקיצור עבודה. והמוח לא אוהב להתאמץ, קחו את העובד הכי עסוק במקום העבודה שלכם, אתם חושבים שהיה רוצה עוד עבודה? אז מה עושים? פרופסור פוג חוקר בתחום ההתנהגות מצא דרך מגניבה להערים על המוח, אם המוח לא אוהב שינויים כי הוא לא רוצה לבזבז אנרגיה, אפשר לעשות שינוי קטן, פצפון שהוא לא ישים לב בכל פעם. למשל, במקום להפסיק לעשן בבת אחת, להוריד סיגריה ביום בכל פעם עד שלא תעשן יותר, במקום לעשות דיאטה מיום ראשון, היום לשנות משהו קטן כמו לא לסיים את הצלחת ולעשות משהו אחר קטן חדש ביום ראשון, במקום לצאת לעשות ספורט מוקדם בבוקר, לעלות קומה בעבודה היום ברגל במקום במעלית, ונכון, אתם מכירים אנשים שקמו בוקר אחד והפסיקו לעשן, החליטו ביום אחד לעשות דיאטה וירדו 20 קילו, קמו בוקר אחד והתחילו לרוץ, אבל, בואו, בנינו, כמה כאלה יש? אז אם אתם כמו רוב בני האדם, תתחכמו ו"תעבדו" על המוח שלכם בשינויים קטנים.

יש לכם חבר שאתם מאוד אוהבים, יש לכם היסטוריה ארוכה ביחד, אתם מכירים מאז הגן, הייתם ביחד באותה כיתה, בצבא באותה פלוגה, ואתם חברים בלב ובנפש, הוא היה השושבין שלכם בחתונה ואתם שלו, אתם אוהבים אותו ומעריכים את דעתו ומרגישים שהוא הנפש התאומה שלכם, אתם מרגישים אהבה, מה צריך לקרות כדי שתשנו את דעתכם? שהוא יתעצבן עליכם? שתראו הודעה בעיתון שהוא מעל בכספים? שהילד שלכם יספר לכם שהוא הטריד אותו מינית? מה צריך לקרות כדי שכבר לא תרגישו את התחושה הזו שהיתה לכם כל השנים – אהבה? יש לכם כאב שמפריע לכם מאוד, יש לכם היסטוריה ארוכה ביחד, אתם מכירים מאז שרצתם עם 25 קילו עליכם בצבא, אתם מכירים אותו הוא מופיע כמה פעמים בשנה וכל פעם הוא משכיב אתכם במיטה למשך כמה ימים, בשנה האחרונה הכאב החמיר, הוא שם כל הזמן ומחמיר בכל מיני פעילויות יום יומיות כמו ישיבה ועמידה. אתם סובלים מכאב, זה מעצבן ומתסכל אתכם ומרגישים שאתם חסרי אונים בניסיון שלכם לפתור אותו, אתם סובלים, מה צריך לקרות כדי שהכאב ישתנה לדעתכם? שתתקנו את הגוף? שתחזקו אותו? שתגמישו אותו? מה צריך לקרות כדי שכבר לא תרגישו את התחושה הזו שהיתה לכם כל השנים – כאב? ולא, הפעם אני לא מתכוונת לסגור את הפוסט במסקנה, אם אתם סובלים תחפשו את התשובה אצלכם, אם אתם עובדים עם אנשים שסובלים תחפשו את התשובה איתם. כי התשובה תשחרר מהסבל, שם נמצאת האמונה.

ביקשו ממני להסביר מה אני עושה, וכרגיל אני מוצאת את זה קשה להסבר, אבל אנסה, אני מורידה את הווליום, וכדי להסביר את זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שמיעה לבין הקשבה? שמיעה יש לכולם, שמיעה הוא חוש, בכל רגע נתון גלים של קול מרעידים לנו את עור התוף באוזן ועצב השמיעה מעביר את המידע הלאה, זה זרם אין סופי של אינפורמציה המגיע למוח בכל שניה. הכל נאסף ונשלח, הרעש של המזגן, הרעש של הגשם, הזמזום של המחשב, השיחה שלידכם, צלצול הטלפון, הכל נאסף ונמסר למוח (כמובן שיש צלילים שלא נשמעים על ידי אדם כי הגירוי שלהם הוא תת ספי ולא מספיק להפעיל את המערכת) את הכל אנחנו שומעים, אבל לא להכל אנחנו מקשיבים, אם אתם שקועים בשיחה חשובה כל רעשי הרקע ייעלמו, אם יש לכם הפרעות קשב רעשי הרקע יסיטו את תשומת ליבכם בקלות, אם אתם מחפשים מישהו בקהל גדול אתם תחדדו את השמיעה לשמוע אותו קורא לכם. הקשבה היא החלק בו המוח בוחר מה חשוב ולכן מגביר לו את הווליום. זה בדיוק מה שקורה בכאב, נוסיספציה הוא חוש לסכנה, ויש אותו לכולם, החוש הזה בכל רגע נתון אוסף מידע מתוך הגוף לגבי סכנות קיימות או פוטנציאליות כמו ירידה בחמצן באזור הישבן או שחרור של חומרי דלקת במקום מסוים בגוף, כל המידע עובר למוח על ידי עצבים נוסיספטורים, את הכל הנוסיספטורים מעבירים, אבל לא הכל הופך להיות כאב, אם הסכנה מעוררת פחד או חרדה, אם הסכנה דומה למשהו שקרה בעבר, אם קראתם על סכנה באינטרנט, אם מישהו אמר לכם שיש לכם משהו מאוד מסוכן אתם תחדדו את חוש הסכנה, אתם "תקשיבו" למידע הזה ביתר תשומת לב, כאב הוא התוצאה של תשומת הלב, המוח בוחר מה חשוב ומגביר לו את הווליום, הכאב מופיע והעוצמה שלו עולה. ומה אני עושה? אני מורידה את הווליום, חוש הסכנה ימשיך לעבוד כרגיל, אבל הפרוש של המידע, הכאב עצמו ירד כי חשיבותו תרד. אז מה אני? כנראה שאני די ג'יי

רוצים לדעת איך אפשר לעצבן אותי ממש בקלות? לעצבן ברמה שיוצא לי עשן מהאוזניים, לא בקטנה, כל מה שעליכם לעשות זה לקבוע עובדות לא נכונות לגבי הגוף שלנו שאין להן הוכחה מחקרית והופ יוצא לי עשן מהאוזניים. ועכשיו לתגובה שלי : לכל מי שטוען שתנועה מסוימת היא לא נכונה, שיציבה כלשהי היא לא בריאה, שפעילות מסוימת היא מזיקה, שיש תבנית נשימה אחת נכונה, הייתי רוצה לדעת – מאיפה הם יודעים? אם גוף האדם מאפשר לנו לשבת מצ'וקמקים בכיסא... איך זה בדיוק יכול להיות לא נכון? אם האבולוציה לא רצתה שנשב מצ'וקמקים היא הייתה יוצרת פחות תנועתיות בעמוד השדרה. אם אנחנו בנויים עם כמה כיוונים, והבטן הוא אחד מהם... למה אסור לישון עליה? אם האבולוציה לא רצתה שנישן על הבטן היא הייתה יוצרת בליטה שהייתה מפריעה לנו לישון עליה. אם אנחנו יכולים להביט למעלה, איך התנועה הזו תהיה לא בריאה לנו? אם האבולוציה לא רצתה שנסתכל לשמיים היא הייתה שמה לנו עיניים מעט יותר גבוהות כדי שנוכל לראות גם קדימה וגם למעלה באותו הזמן. אם יש לנו כמה שרירי נשימה, ויש לנו ראות עם תכולה העולה פי 4 על הנשימה הרגילה, איך יתכן שיש תבנית נשימה אחת נכונה? אם האבולוציה חשבה שרק צורת נשימה אחת היא נכונה היא לא הייתה מבזבזת מקום בבית חזה ושרירים נוספים בכדי לאפשר לנו נשום בכל מיני דרכים. אני חושבת שהמכונה המדהימה הזו שקוראים לה גוף האדם היא מדהימה, ואולי הגיע הזמן שנבטח בה יותר. *** ולמי שתוהה למה אני כועסת כל כך, מה אכפת לי? אז פחד הוא הבסיס של הרבה אנשים עם כאבים כרוניים, כואב לי לראות הפחדה שתוביל עוד אנשים לכאב כרוני.