חיפוש באתר זה

די, נו די, באמת די, מספיק עם סיפורי הסבתא סביב הדיסק. כדי לסגור, פעם אחת ולתמיד, את נושא מותר או אסור סביב דיסק אני רוצה לספר לכם על המחקר התאומים. קשה ממאוד להחליט מה משפיע באמת על עמוד השדרה כי אי להשוות בין שני אנשים שונים, נניח ביני ובינך, הקורא, למה? כי הילדות שלנו היתה שונה, התזונה שלנו שונה, הסביבה שלנו שונה, הגנטיקה שלנו שונה, הפעילות שלנו שונה, אולי מישהו מאיתנו מעשן? לוקח סמים? חולה במחלה מסוימת. אפשר כמובן לחפש אנשים שיהיו דומים בהרבה מאוד מרכיבים, למשל, גיל, משקל, מגדר, אבל המון מרכיבים אחרים נשארים בלתי ידועים. אז חוקרים מכמה מדינות ברחבי העולם החליטו לצמצם כמה שיותר את ההבדלים וחקרו קבוצה גדולה של תאומים זהים, כאלה שהיתה להם ילדות דומה, גנטיקה דומה, סביבה דומה, ובדקו את ההשפעות על עמוד השדרה שלהם. הם בדקו תאומים העוסקים במקצועות מאוד שונים, למשל, עיתונאי וחקלאי, או איש משרד ונגר, מה הם חיפשו? האם הפעילות חוזרנית, בכל יום, במשך שנים תשפיע על מבנה הדיסק, האם עומס קבוע מתנועה מסוימת מסוגל לפגוע בדיסק, ונחשו מה? לא אם קשה לכם לקרוא את הגרף אעזור לכם, הפס הדק האדום למטה, זה שהוא הכי קטן, זו ההשפעה של עומסים על עמוד השדרה על הצורה של הדיסק, הירוק הגדול, זה שתופס את רוב הגרף, זה הגנטיקה. הלבן, זה מה שלא יודעים, אבל זה לא עומסים על עמוד השדרה. אז תפסיקו להפחיד אנשים, תפסיקו לפחד מתנועה, ושחררו את הראש מהאגדות האורבניות על עמוד השדרה.

מתי בפעם האחרונה הקשבת לגוף שלך? למה אני מתכוונת? מתי בפעם האחרונה הלכת לישון כאשר היית עייפה ולא אחרי שנגמרה הסדרה בטלוויזיה או כאשר סיימת את המשימה בעבודה. מתי בפעם האחרונה אכלת כאשר אתה רעב ולא כאשר כולם הזמינו או כאשר היית חייבת הפסקה מהעבודה או מהלימודים. מתי בפעם האחרונה נכנסת להתקלח כאשר הרגשת צורך לשטוף את עצמך ולא בשעות הקבועות למקלחת, בבוקר לפני עבודה או בערב לפני השינה. מתי בפעם האחרונה פשוט יצאת לשאוף אוויר כי היית צריכה הפסקה ולא כדי לרוץ לסידורים. מתי בפעם האחרונה שמת לב מה קורה בתוך הדבר המופלא הזה גוף ולא לקחת אותו כמובן מאליו. מה דעתך קורה כאשר אנחנו לא מקשיבים? מה יקרה אם נלך לישון כאשר אנחנו עייפים? מה יקרה אם נאכל רק כאשר אנחנו רעבים לאוכל? מה יקרה אם נעצור במהלך היום כאשר נצטרך קצת מנוחה? מה דעתכם, פעם ביום, לעצור ולהקשיב לגוף שלך? תעצמו עיניים ותפנו את תשומת הלב לגוף. תרגישו את כפות הרגליים שלכם, השוקיים, הברכיים ולאט תסרקו את כל הגוף. זה לא חייב להיות בסדר מסוים, אין נכון או לא נכון, אין מותר ואסור, הכל הולך כאשר מקשיבים לגוף. אם מופיעה תחושה או רגש להקשיב גם לה ולהמשיך הלאה. כאשר יבוא הקול בראש שיגיד לך אבל "צריך" "אסור" "חייב" תשאפו אוויר עמוק ותנשפו לאט ותמשיכו להקשיב לגוף. תמשיכו להקשיב, וכאשר תרגישו מוכנים לחזור למציאות, פקחו עיניים. מה יקרה בחיים שלכם אם תתחילו להקשיב לגוף שלכם, אפילו פעם אחת ביום?

תחשוב חיובי, כל ספר מוטיבציה בסיסי מבקשים מאיתנו לחשוב חיובי, וזה באמת מעולה לחשוב חיובי, זה אפילו פשוט כאשר אנחנו בטיול בתאילנד, בחוף הים בסיני, בהצגה בווסט אנד בלונדון, או יום אחרי החתונה שלנו. כשטוב מאוד קל לחשוב חיובי. אבל איך חושבים חיובי כאשר רע בחיים? כאשר כל החיים מתמוטטים, פטרו אותך מהעבודה או סגרו את המדינה, הזוגיות הסתיימה, החוזה של הדירה עומד להסתיים ועדיין לא מצאת מקום חדש, נגמר לך הטסט לאוטו ואין לך כסף לעשות חדש, מישהו חולה במשפחה. איך אז חושבים חיובי? הרי אי אפשר להעמיד פנים שהחיים הם דבש, אי אפשר להתעלם מהעובדה שדברים רעים קורים, ואי אפשר להתכחש לתחושות לא נעימות שמרגישים כמו חוסר אונים המופיעים לעיתים קרובות. אם אי אפשר להכריח את המוח לחשוב אחרת, כי מעולם אף אחד לא הצליח לא לחשוב על פיל ורוד, אז מה עושים? עושים. במקום להתעסק במה קורה בתוך הראש, עוסקים במה שכן ניתן לשלוט, בידיים וברגליים שלנו. למשל, עושים פעילות גופנית. למשל, הולכים להתנדב. למשל, הולכים לבקר חברים, יוצאים לטייל, קניות, בישולים, סרטים, ים, ספר, מניקור, כדור-סל, כל דבר. זה לא משנה מה, עושים. לא מתעסקים בשאלה, אם בא לי או לא, פשוט עושים. לא מתעסקים בשאלה האם המחשבות שלי חיוביות או לא, פשוט עושים דברים. את התשובה לשאלה הפשוטה הזו אתם בטוח יודעים: מתי המוח יתעסק במחשבות שאתה לא רוצים, כאשר יושבים בבית או כאשר אתם עסוקים בדברים אחרים? זוזו, ומתי שהוא הראש יצטרף גם.

מתי בפעם האחרונה הלכת לאיבוד? לא ברחוב, לעצמכם מתי בפעם האחרונה הרגשתם שאתם לא עצמכם, שזה לא מי שהייתם רוצים להיות, שאיבדתם משהו ב"אני" הזה שהוא אתם. מטופלים עם כאב כרוני יכולים לאבד משהו כל יום, אם אשאל אתכם מי אתם בטח תענו לי משהו דומה ל "אני עדי, אני פיזיותרפיסטית, אני אימא, אני אוהבת לרוץ, אני שונאת לבשל, אני אדם שקם מוקדם בבוקר" תחשבו כמה מה"אני" הזה אדם הסובל מכאבים יכול לאבד, הוא יכול לאבד את המקצוע שהוא אוהב, לשנות מקצוע או לבחור עבודה רק שיהיה לו יותר "קל" עם הגוף. הוא יכול לאבד את האני ההורה שלו, הוא כבר לא יכול להרים את הילדים כמו שהוא אהב, לשבת על השטיח לשחק איתם, לצאת איתם למגרש משחקים. הוא יכול לאבד את התחביבים שלו, את הדברים שהוא אוהב לעשות, הריקוד, הסריגה, הכדור רגל אחר הצהריים עם החברים, הסאפ בשישי בבוקר, הכיף שלו בחיים. הוא יכול לאבד את התפקיד שלו בזוגיות, החלק שלו בעבודות הבית, היציאות הזוגיות, התמיכה הרגשית, הפעילות המינית, הוא יכול לאבד את הבחירות הבסיסיות שהוא עשה בחיים, אפילו באיזה שעה לקום בבוקר, פתאום הכל נשלט על ידי כדורים וכאבים. כל כך הרבה חלקים בעצמי יכולים להיפגע בעקבות כאב, זה כמו ללכת לאיבוד באמצע החיים. כמטפלים אנחנו צריכים להבין שלהשתחרר מכאבים זה לא רק להיפרד מהכאב, זה גם ללמד אנשים לקבל את עצמם בחזרה.

בטוח שמתם לב לאופנות, כלומר, התנהגות שמאומצת על ידי קהל גדול של אנשים, למשל, כאשר הייתי קטנה נהגתי ללכת עם חולצות קורעות, ממש קרועות, זה היה מאוד אופנתי אז, היום כאשר אני מסתכלת בתמונות זה נראה נורא, מזעזע, אני זוכרת שהיה לי קר אבל זה לא הפריע לחוש האופנתי המיוחד שלי - להראות כמו כולם. הצורך הזה להיות כמו אחרים הוא הרבה יותר מחיקוי חברתי, הוא דרך למידה שלנו על העולם. תינוק לא יתחיל ללכת מבלי לחקות מישהו אחר סביבו. לכל אחד מאיתנו במוח יש קבוצה של עצבים הנקראים נוירוני מראה. העצבים האלו עושים אצלנו בראש מה שאנחנו רואים מישהו אחר עושה. למשל עם מישהו בוכה נוירוני המראה שלנו בראש עושים את פעולת הבכי, אם מישהו קופץ, יש לנו עצבים שעושים את פעולת הקפיצה בראש. ההתפתחות האבולוציונית הגאונית הזו מאפשרת לנו לקצר תהליכים, אנחנו לא צריכים לשים את היד באש, מספיק שראינו מישהו אחר שם את היד באש ונפגע. אנחנו יכולים לצפות במישהו אחר עושה פעולה, כמו משחיז אבן על מנת ליצור סכין חדה ונוכל לחזור בדיוק על אותה פעולה בקלות ולזכות באותה סכין לצייד. אנחנו לומדים כל הזמן ממי שנמצא סביבנו, גוגל בסה"כ הבינה את אחד המרכיבים החשובים התפתחות בני האדם – חיפוש מידע על מנת לחקות. גם חברות אחרות למדו את הצורך הזה, פרסום על ידי סלבריאטים מבוסס על הצורך הזה בחיקוי. זה גדול מאיתנו, זה אחד מהכלים המרכזיים שעזרו לנו להתפתח אבולוציונית. אבל. זה לא תמיד נכון, לא בגלל שאופנות לא מתאימות לכולם, אלא בגלל שהנטייה שלנו להסתכל על האחר ולנסות לעשות כמוהו כדי להשיג את אותם תוצאות מפספס את הפרט מידע החשוב מאוד – אנחנו לא שווים, אנחנו אמנם דומים מבחוץ, אבל לא שווים. לא שווים בגנטיקה שלנו, לא שווים בהיסטוריה החברתית שלנו, לא שווים באוכלוסייה החיידקים שמלווה אותנו, לא שווים במבנה האישיות שלנו. אנחנו רק דומים, בעלי ידיים, רגליים, ראש ושתי אוזניים. אז כאשר מישהו מצליח באיזו שהיא צורה ואנחנו מנסים לחכות אותה... ואנחנו לא מצליחים נדמה לנו שאנחנו מקולקלים, או חסרי מוטיבציה, או לא השקענו מספיק, או, או, או, או... אך אנחנו פשוט שונים. אז אם חברה עשתה דיאטה שממש עזרה לה הסיכוי שאותה דיאטה תעזור לנו נעה בין 0 ל 100%. ואם חברה התאמנה בתוכנית אימונים והצליחה לרוץ מרוץ בשנה הסיכוי שאותה תוכנית לעבוד לנו נעה בין 0 ל 100%. ואם חברה קיבלה טיפול והוא עזר לה מעולה תוך שבוע, הסיכוי שבדיוק אותה התערבות תעזור לנו נע בין 0 ל 100%. או אנחנו שווים לה, או שאנחנו ממש הפוכים לה מבפנים. תפקידו של איש המקצוע – הדיאטן, המאמן, או המטפל, להתאים לך בדיוק את התוכנית ולהמשיך לעשות בה שינויים עד שההתאמה תהיה מרבית. כי אמנם אנחנו מאוד דומים מבחוץ, אבל אנחנו שונים מבפנים. אם אתם רוצים לטפל בכאב שלכם, מבפנים, בתוכנית שתהיה מדויקת לכם, דברו איתי. 0548920940.

להילחם במלחמה זו קל, המהלכים ידועים, גם האמצעים, הגבולות ברורים, מה טוב ומה רע. אפשר מידי פעם לעגל פינות, אבל המטרה היא ברורה. זה או אנחנו או הם. דווקא עתות שלום הן הקשות, אין מטרה, כל אחד לנפשו, ואז צריך להחליט על דברים חשובים וגדולים, דברים שבמלחמה ניתן להתחמק מהם שנים. מה אני רוצה לעשות? אני רוצה ללמוד? מה אני רוצה ללמוד? איזה זוגיות אני רוצה? האם אני רוצה להיות הורה? איפה אני אגור? מה אעשה שם? כאשר נמצאים במלחמה אפשר לבלות שנים בלי חיים אמיתיים, כי היא זו המכתיבה את המהלכים. המסלול בין הרופאים, ידוע, המעבר בין מטפלים, ברור, ארגון החיים סביב המאבק הקבוע בכאב, נהיר. כאשר עוזבים את המלחמה בכאב, יתכן והכאב קיים, אבל מקבלים בחזרה את החיים.

מטופלת שאלה אותי "מה? את לא מתכוונת ללחוץ עלי? או למתוח אותי?" אני: "לא" היא "למה?" אני: "איך זה יעזור?" היא: "אני לא יודעת, אבל זה מה שעושים" אני: "זה עזר עד עכשיו?" היא: "כן" אני: "אז למה הגעת אלי?" היא: "כי כואב לי" אני: "אבל אם זה עזר לך שלחצו עליך ומתחו אותך, איך זה שעדיין כואב לך?" היא: "כי זה עזר לזמן קצר" אני: "אין לי קסם בידיים, אני לא באמת יודעת ללחוץ או למתוח בצורה יותר טובה מכל אחד אחר, למה לי לעשות מה שעשו עד עכשיו ולא עבד?" היא: "אבל לשלוח אותי הביתה בלי כלום? מה עשית בכלל?" אני: "אני לא שולחת אותך בלי כלום. אני שולחת אותך עם תוכנית פעולה. את הגעת אלי, אחרי שנים של כאבים, שטיפולים אחרים לא עזרו, כאשר שאלתי אותך מה את חושבת שהבעיה אמרת לי שאת פשוט עייפה ואין לך כוח, ואני מסכימה איתך, את באמת עייפה, ובאמת אין לך כוח, את לא ישנה כבר יותר מעשור, מה יעזור לך שאני אלחץ עליך או אמתח אותך אם את לא תשני כמו שצריך ותעשי פעילות גופנית?" היא: "אבל זה לא טיפול" אני: "יש לי שאלה, את עייפה כל הזמן?" היא: "כן" אני: "ומה יקרה אם תשני שבוע שינה טובה ומלאה" היא: "אני ארגיש הרבה יותר טוב, רעננה" אני: "אז למה לי להביא אותך ללחוץ עליך ולמתוח אותך אם את יכולה לעשות שינוי בחיים שלך, אצלך בבית, בכדי להרגיש יותר טוב?" היא: "אז זה הטיפול שלך? לדבר איתי על השינה שלי? להגיד לי לעשות פעילות גופנית?" אני: "זה הפתרון לכאב שלך, זה הטיפול שלך, את לא מגיעה לפה כדי שאני ארוויח יותר כסף מללחוץ עליך, את באת לפה בכדי להרגיש יותר טוב ואם הפתרון הוא אצלך... אז הוא אצלך" היא: "ומה אם עדיין יהיה לי כאב?" אני: "אז תוכלי להתקשר ולהגיד לי 'אמרתי לך' ושאני הפיזיותרפיסטית גרועה"

אני מניחה שכולכם מכירים את האגדה האינדיאנית העתיקה על שני הזאבים, האגדה מספרת על אינדיאני זקן שמלמד את בנו שכל אדם נולד עם שני זאבים הנלחמים בניהם כל הזמן, הזאב השחור שהוא הפחדים, הכעסים, הקנאה, כל השלילי, וזאב לבן שהוא השמחה, ההתרגשות, האומץ, כל החיובי. הבן שאל אותו איזה זאב מנצח, והאב החכם ענה "הזאב שאתה מאכיל" האגדה העתיקה הזו מייצגת חוק בסיסי הגוף, if you use it you won't lose it, כל דבר שתשתמשו בו שוב ושוב יעשה יותר "חזק". אם תשמשו בשריר הוא יגדל, אם תשתמשו בעצם היא תתחזק, ואם תלמדו אלגברה תעשו יותר טובים באלגברה. כל מעגל במוח שתשתמשו בו שוב ושוב יעשה טוב יותר, יעיל יותר. מי שלומד מוזיקה למשל הופך להיות בעל אוזן רגישה יותר לצלילים, מי שלומד ציור הופך להיות רגיש יותר לצבעים, מי שלומד יינות הופך להיות בעל טעם וריח רגישים יותר, מי שלומד קריאת ברייל הופך להיות בעל מישוש רגיש יותר. המוח משתנה כתוצאה מחשיפה חוזרת שוב ושוב לאותו "תרגול" אזור השמיעה הופך להיות משמעותי יותר, אזור המבדיל בצבעים, אזור הטעם, הריח, האצבעות במוח. המוח הוא לא תוכנה עם אלגוריתם קבוע, הוא משתנה ומתאים את עצמו לגירויים אליהם הוא נחשף. זה נכון גם בכאב, מי שמתרגל כאב, מחשבות על כאב (אני מפחד שהכאב יגיע), תחושות שליליות על כאב (אני שונאת את הכאב הזה), המוח הופך להיות יותר רגיש לכאב. זה נכון את הסיטואציה בה אתם חיים אתם לא יכולים לשנות, יש לכם כאב, אבל יש לכם את האפשרות לא להאכיל את הזאב, לשחרר מחשבות ותחושות שליליים כלפי הכאב. אילו זה היה קל לא היינו מנהלים את הדיון הזה עכשיו, אבל גם אם זה לא קל, ככה המוח עובד, מה שתאכיל יותר יהיה יותר.

למה הגוף שלנו נשחק? אז הגוף שלנו לא נשחק, הוא מתבגר... בכל רגע ושנייה יש מוות ולידה של תאים ברחבי הגוף, חייו של תא דם אדום למשל הוא 120 יום, חייו של תא עור הוא בין 2-4, למשל תאים של מערכת העיכול חיים כ6 ימים. עזבו בכל דקה מתים כ 300 מיליון תאים בגוף. וזה נכון גם כאשר אנחנו צעירים וגם כאשר אנחנו מבוגרים. במקום התאים המתים נוצרים תאים חדשים, בכל רגע תאים מתחלקים בגוף ומחדשים את הרקמות בגוף כך שהם יהיו "צעירים" כל הזמן. יש גם תאים שלא מתחדשים על ידי מוות והולדה מחדש, למשל תאי עצב, הם מתחדשים על ידי שינוי של כל המרכיבים שלהם. תא עצב בנוי מחלבונים ובכל כמה ימים החלבונים שלו מתחלפים ולמעשה הוא עצב חדש. אני אשתמש באנלוגיה של בית, עצב הוא כמו בית, שנשאר באותה צורה אבל בכל כמה ימים כל הלבנים הבונים את הבית מתחלפים, מתחדשים. תא עור הוא כמו בית שבכל כמה זמן הורסים אותו ובונים אחר במקומו. אז אתם מבינים? הגוף שלנו לא נשחק, הוא כל הזמן בונה את עצמו, ההבדל הוא שקצב הבנייה יורד עם הזמן. והכי קל לראות את זה בעור שלנו, אם ילד קטן נופל מקבל שפשוף בברך בבוקר, השפשוף נעלם עד הערב, אם אדם מבוגר נופל ומשפשף את הברך לוקח לו כמה ימים, אם קשיש נופל ומשפשף את הדרך זה יכול לקחת יותר משבוע. אז אנחנו מתפרקים ובונים את עצמנו עד הרגע האחרון, ואנחנו יכולים לעזור לגוף שלנו לבנות יותר טוב, תזונה טובה - תתן לגוף חומרי בניין טובים, שינה טובה - תתן לגוף זמן מספיק כדי לבנות, ופעילות גופנית – תתן לגוף סיבה לבנות. אין לנו דרך לנצח את הזמן, אבל אנחנו בהחלט יכולים להשפיע על קצב השפעה שלו, שינה, תזונה ופעילות גופנית.

"תיזהר לא ליפול, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה רק תיזהר לא ליפול, שים לב, יש שם מהמורה בדרך, כן, אני יודע ששמת לב, רק רצתי להדגיש לך היי, אל תתרחק יותר מידי, תיזהר לא להעלם, יופי, אתה משחק נהדר, רק אל תלכלך את הידיים, תמשיך, אני לא רוצה להפריע לך, רק שים לב שלא תלך לאיבוד" מה דעתכם? איך זה להיות הילד? איך זה מרגיש לכם בגוף כאשר בכל הזמן מבקשים מכם להיזהר? אתם לא הורים כאלו, אני בטוחה, אבל... האם אתם בטוחים? "תיזהר, ישיבה זה לא בריא, אתה יכול לשבת רק כאשר הגב צמוד למשענת, שים לב, הדבר הזה שהתכוונת להרים, הוא כבד מידי, שים לב להרים אותו נכון, היי, תישאר זקוף, גב כפוף זה מסוכן, יופי, התקדמת מעולה כל היום ושמרת על הגב, רק אל תשכח את התמיכה לגב תמשיך, אני לא רוצה להפריע לך, רק תשים לב לא לשבת יותר מידי זמן" מה דעתך? איך זה להיות הגוף הזה? איך זה מרגיש לכם בגוף כאשר כל הזמן אתם נדרשים להיזהר? זה לא צריך להפתיע אתכם שאם אתם מסתובבים כל היום בתחושה שהסביבה מסוכנת לגוף שלכם בסוף היום הגוף שלכם ירגיש הרבה יותר מתוח, תפוס ואולי אפילו כאוב. העולם הוא לא מסוכן, הגוף הוא חזק ועמיד, תאמינו בו, הוא צריך שתסמכו עליו.

אתם מכירים את ההתלבטות הזו, יש לכם קול מעודד אותכם לעשות משהו חדש אבל יש לכם קול כזה שאומר לכם לא לעשות אותו. "יללא, קצת אומץ, תתחיל עם הבחורה הזו היא נראת ממש חמודה" ובאותו הזמן יש גם את הקול שאומר לכם "עזוב, אין לך שום סיכוי, אתה לא בליגה שלה" "יללא, קדימה הגיע הזמן להתחיל ללמוד!" ובאותו הזמן יש גם את הקול ההפוך "יש לך את כל החיים ללמוד, זה הזמן לצאת, לטייל, להנות" "יללא, זה הזמן להתחיל להתאמן, אתה יודע כמה זה בריא ועושה לך טוב" וכמובן הוא מגיע עם "אוף, עבדתי עד מאחור היום ואין לי כוח, מחר אני אתחיל להתאמן, היום אני אשאר מול הספה" לכל אחד יש את הקולות האלו על כל מה שאנחנו מתלבטים לגביו, שהרי אם הקול הנגדי לא היה קיים... היינו כבר זזים ועושים. הרי אף אחד בבוקר לא קם ומתלבט אם לצחצח שיניים או להתלבש. יש דברים שהם "ברורים מאליהם" ויש דברים שמכילים להם שני קולות ומשאירים אותנו על הגדר, שאנחנו רוצים ולא רוצים בהם. וחשבתם פעם מה היה הדבר הזה שגרם לכם לעשות שינוי? לעזור אומץ, להירשם ללימודים או להתחיל להתאמן, להטות את הכף לכיוון אחד? בדרך כלל השינוי קורה כאשר קול אחד נעשה חזק יותר, ואיך קול יכול להיעשות חזק יותר? למשל כאשר משהו או מישהו חיצוני מצטרף לקול, חברים שמעודדים אותך להתחיל עם בחורות, הורים שמעודדים אותך להתחיל לימודים, אוסרט מעורר השראה על מישהו שאימון גופני שינה לו את החיים. הקול המעודד מקבל יותר במה ומתחזק. ולפעמים הקולות החיצוניים לא מצליחים לעזור, ולא מצליחים להתגבר על ה"רעש" שעושים הפחדים, החששות, העייפות, כי המוח שלנו לא אוהב שינויים, ומה שאתם מבקשים ממנו הוא – לעשות שינוי. אז איך עושים את השינוי למרות שהקול הנגדי כל כך חזק בחיים שלנו? לפעמים פשוט עושים, את הקול החלוש הזה שדורש מאיתנו אומץ, ולעשות כנגד הקול שמחזיק אותנו אחורה, לשמוע אותו לוחש לנו "למרות מה שאתה מרגיש, חוסר האמון בעצמך, והפחד שלך להיכשל, אתה יכול!"

בשבועות הראשונים שלי בתואר באוסטרליה לא הצלחתי להבין מילה, אני זוכרת שעמדתי מול מוכר בחנות שניסיתי לקנות בה משהו וביקשתי ממנו שיחזור על מה שהוא אמר כמה פעמים ובסוף הוא פשוט סימן לי ללכת אחריו כי לא הבנתי מילה. ובשיעורים זה היה עוד יותר גרוע לכו תבינו מילים לטיניות במבטא אוסטרלי, הכי גרוע היה פרופסור ביל וינצנזינו, שהוא בעל מבטא מאוד כבר, פספסתי כל כך הרבה עד שהצלחתי להבין אותו. אבל אחרי כמה זמן המוח שלי למד לפרש את האותות שבעבר היו ג'יבריש, בדיוק כמו שילד לומד שפה חדשה ו"אוסטרלית" הפכה להיות שפה שאני שולטת בה ולא מבדילה בינה לבין אנגלית אחרת. גם בתוך הגוף שלנו, למרות שאנחנו חיים אתו דיי הרבה זמן, אנחנו יכולים להתקשות להבין את האותות שלו, השפה של הגוף. תחשבו על תינוק שבוכה, אצלו אנחנו רואים רק את הבכי אבל אנחנו יודעים שהמצוקה שלו יכולה להיות המון דברים- הוא עיי, הוא רעב, החיתול שלו לא נקי, כואבת לו הבטן ועוד מיליון אפשרויות. גם אצלנו אני רעב יכול להיות גם אני עייף, אני משועמם, אני עצוב, או אני פגוע. אני עייף יכול להיות גם אני משועמם, אני לא רוצה להיות כאן, אני מרגיש שלא רואים אותי, או אני לא מקדיש מספיק זמן לעצמי. זה נכון גם לכאב, אני כואב יכול להיות גם אני מפחד שמשהו יקרה לי, אני לא זז מספיק, אני שמעתי שזה מסוכן, או אני תקוע בחיים וצריך סיבה מספיק טובה לעשות שינוי. לא כל אני רעב אומר ללכת למקרר, ולא כל אני עייף אומר להיכנס למיטה, כך גם לא כל אני כואב אומר – אני עושה לעצמי נזק. ללמוד את הזהות ולהבין את הניואנסים של כאב זה חלק מהעבודה בשחרור מכאב. לפעמים בהתחלה צריך עזרה חיצונית לדעת לפרש נכון את התחושות, מתי כאב אומר להפסיק, מתי כאב אומר להמשיך, מתי כאב אומר אני מפחד, ומתי הוא אומר פשוט תזוז קצת בכיסא. ובהמשך, כמו בכל שפה חדשה, אפשר ללמוד להבין אותה שוטף.