חיפוש באתר זה

כאב הוא כמו אימא פולנייה, "היזהר" אם תלך יחף תכנס לך זכוכית לרגל "היזהר" אם תצא בלי סוודר תהיה חולה "היזהר" אם תשב על רצפה קרה תהיה לך דלקת בדרכי השתן "היזהר" אם תטפס על הגדר תיפול "היזהר" אם תכנס לעמוקים אתה עלול לטבוע המוח שלנו מתוכנת להגן עלנו לפני שאנחנו עושים משהו, אם נלך יחפים (ואנחנו לא רגילים) יכאבו לנו כפות הרגליים גם מבלי שתכנס זכוכית, מבלי שיקרה כלום. וזה למה? כי המוח שלנו פולני, לא משנה מאיפה באמת הגענו, המוח הוא אמא פולניה המנסה להגן עלנו. המוח הפולני יצעק לנו כאב כי הוא מפחד שמשהו יקרה ולא תמיד בגלל משהו שבאמת קרה. וזה למה? כי זו דרך ההישרדות הטובה ביותר, בעלי חיים הנשמרים מפני סכנות שורדים יותר בטבע. אם כואב לנו בכפות הרגליים כאשר אנחנו הולכים יחפים אנחנו נחפש פתרונות איך ללכת לא יחפים כמו נעליים וכך נמנע את הסיכוי אחד למיליון שאכן נפגוש זכוכית. הבעיה עם התכונה הזו היא כי אנחנו יכולים ללכת יחפים, לצאת בלי סוודר, לשבת על רצפה קרה, לטפס על הגדר, להיכנס למים עמוקים. ולהישאר שלמים ובריאים. אז מה עושים? בוחרים, האם אני מקשיב לאותו קול האומר לי שזה מסוכן או ממשיך בשלי, וכמו שאני יכולה להתרגל ללכת יחפה בחוץ ולא יכאב לי אני יכולה להרגיל את האימא הפולניה בראש שלי ששום דבר לא יקרה אם אני אמשיך בשלי. ונכון, יתכן שהיא תמשיך להעיר לי ולהגיד לי שזה מסוכן (יש אימהות שימשיכו גם כאשר תהיו הורים בעצמכם) אבל אתם תעשו מה שאתם רוצים. ואם אתם מתלבטים, ואני בטוחה שחלק מכם יתלבטו, האם יש באמת זכוכית שצריך להיזהר ממנה, לכו למטפל שיוכל לחזור לכם להחליט האם להקשיב לאמא הפולנייה, או לא. כי בתכלס, לא באמת כדאי שמישהו אחר ינהל לכם את החיים.

אחת מהשאלות הכי בסיסיות ששואלים אותי בטיפול היא "למה?" ול"למה" יש המון גוונים: למה זה קרה לי? למה דווקא אני? למה כואב לי? למה דווקא עכשיו? למה רק בצד ימין? למה פה ולא שם? ול"למה?" אין תשובה, אם אתם מאמינים בגורל או אלוהים לשאלת ה"למה?" יש תשובה מאוד ברורה, כי ככה היה צריך לקרות, אם אתם אתאיסטים שאלת ה"למה?" נשארת ללא מענה, בכל אחד מהמקרים, ואני יודעת שהעובדה שאין תשובה היא מאוד מלחיצה, כי זה אומר שאני לא יכולה למנוע את הסבל הבא, אני רוצה לדעת למה זה קרה לי עכשיו כדי לדאוג שזה לא יקרה שוב בעתיד, אני אלך לחדר כושר ואתחזק כדי שלא יכאב לי יותר הגב, אני אעזוב את העבודה שלי כדי שלא יהיה לי יותר לחץ, אני אפסיק לרוץ כדי לא לשחוק את הברכיים. אבל אין תשובה ל"למה?", יש רק השערות, המון השערות, כי כאב זה דבר מורכב, {אם תיקחו את הרשימה הזו ותכילו אותה על כל משבר אחר בחיים כמו "למה הוא עזב אותי?" "למה פיטרו אותי?" "למה הוא היה צריך למות?" אתם תגלו שלא רק בכאב אין לנו תשובות, רק השערות, המון השערות} לפעמים ההשערות יכולות לקדם אותנו, לתת לנו תובנות חדשות, לחזק אותנו לקראת העתיד, ולפעמים ההשערות יכולות לעכב אותנו, לייצר לנו אמונות מגבילות, לצמצם את תחושת המסוגלות שלנו, אז מה עושים? משאירים את השאלה הזו בצד, זה קשה אני יודעת, משחררים את הצורך לקבל את ה-תשובה ה-נכונה. מבינים שאם קבלתם 3 השערות שונות מ3 מטפלים שונים אם תראו מטפל נוסף תקבלו רק עוד השערות ולא באמת תשובות. ובמקום לשאול "למה?" לשאול "מה?" מה אני יכול לעשות כדי לעזור לעצמי? מה יקדם אותי? מה אני עושה שתורם למקום שאני נמצא בו? מה אני צריך לעשות אחרת כדי לנוע קדימה?

אני רוצה שנעשה ביחד תרגיל, זה יקח 60 שניות, בסדר? אני אכתוב לכם מילה, אתם תחשבו עליה ותכתבו את זרם המחשבות המופיע אחריה, המילה שאני בוחרת היא בוקר טוב, עכשיו קחו דף ועט, או פתחו פתק בטלפון וכתבו את זרם המחשבות שמופיע לכם אחרי שחשבתם בוקר טוב . . . . . . זרם המחשבות שהיה לי הוא: בוקר טוב, שכחתי להדליק את הדוד, שיט יהיה לי מים קרים, אני אספיק לאכול ארוחת בוקר? מקסימום אני אקח איתי פרכיות, יש לי פרכיות באוטו איזה מזל שקניתי ברביעי, שכחתי לקנות פתוח אדמה אני לא אוכל להכין מרק היום, אני לא באמת רוצה לעמוד במטבח, אני צריכה לסיים את המצגת, אולי אני אכניס את החלק של המחשבה, אולי אני אוסיף סרטון למצגת, שכחתי לקחת מגבת חדשה... איך נראה זרם המחשבות שלכם? מאוד שונה משלי, נכון? ולא רק משלי מכל אדם אחר בכדור הארץ, יתכן שאתם ועוד מיליון אנשים קמים בבוקר מהמיטה מתלבשים ומכינים קפה כדי להתאפס על היום, יתכן שקיים עוד אדם אחד בעולם שמתנהג בדיוק כמוכם, ובדיוק בקצב שלכם, אבל אף אחד לא חושב כמוכם. אם תתבוננו בזרם המחשבות שלכם לאף אחת מהן אין משקל יותר גדול מהשנייה, מחלקן אפילו תתעלמו. יתכן וחלק מהמחשבות יגרמו לכם לתחושה בגוף, נעימה או לא, חלקן יגרמו לכם לפעולה כמו להוסיף פריט לרשימת המשימות של היום, או להדליק את הדוד, אבל אף אחת מהן היא לא יותר חשובה ממחשבה אחרת עד שלא החלטנו לתת לה את החשיבות הזו. אפילו מחשבה שעוברת לנו בראש הרבה פעמים היא לא יותר חשובה מאחרות, עד שלא הפכנו אותה לכזאת. למשל אני יכולה לבקש מכם לחזור על המילה בוקר בראש מאה פעמים, החזרה עצמה לא הפכה את הבוקר לזמן החשוב ביותר ביום. לעומת זאת, אם אני חושבת על מבחן, ואני מפחדת ממבחנים המחשבה הזו מקבלת משמעות גדולה יותר. כלומר המשמעות היא מה שהופכת את המחשבה להיות חשובה. וביחד עם זאת היא רק מחשבה. מה היה קורה אילו היינו מתבוננים במחשבות כמו שהן, מחשבות עם משקל שווה? מה היה קורה אילו היינו לומדים לתת לכולן את אותה חשיבות? והיינו בוחרים באילו מחשבות להשתמש ובאילו לא. זה כמו שיש לכם מלא בגדים בארון, כולם שלכם, חלקם מחמיאים לכם וחלקם לא, אבל הם עדיין בגדים, בכל יום הבגדים עדיין בארון, אבל אתם יכולים לבחור באילו אתם משתמשים ובאילו לא. הייתם תופרים לעצמכם את מה שמתאים לכם לאותו הרגע מבלי לתת יותר חשיבות לבגד כלשהו? מה דעתכם לקחת על עצמכם משימה לשארית היום, להתבונן במחשבות כמו צופה סקרן ותבדקו איך שינוי עמדת ההתבוננות שינתה את התחושה שלכם היום.

אני מניחה שכשאתם קוראים את הפוסט הזה אתם כבר לבושים, אולי אפילו אחרי כוס קפה של בוקר, ואחרי שהתלבשתם לא חשבתם על המכנסיים עד שלא דיברתי על זה, כמו בכל יום לבשתם מכנסיים וכמה דקות אחר כך שכחתם שהם קיימים, יש אנשים שלא שוכחים, יש אנשים שהמכנסיים כואבים להם, והכוונה היא לא שהלבישה עצמה כואבת, ביצוע התנועה, הכוונה היא למגע של המכנסיים. יש אנשים שיעדיפו ללבוש מכנסיים קצרים גם כאשר גשם בחוץ כי המגע עצמו כל כך כואב להם שהם מעדיפים שלא. מה קורא אצלנו במוח כאשר אנחנו לובשים מכנסיים, המגע הראשוני הוא חדש, מעורר את העצבים של המגע והם מוסרים מידע למוח "הי מוח, משהו נגע בי" המוח מצדו אוסף נתונים ואומר "אהההה, אלו המכנסיים, אין סיבה להתרגש מהם, אני מכיר אותם, אפשר לא להתעסק בהם" אז אחרי תחושה ראשונית אנחנו כבר לא מרגישים, זה לא אומר שהמידע לא קיים, זה רק אומר שהוא לא מקבל את החשיבות הדרושה כדי להגיע להכרה. אנחנו מכירים את התופעה הזו בהרבה מאוד חושים, אנחנו מתרגלים לרעש של המזגן אחרי כמה דקות, אנחנו מתרגלים לריח של הבישולים בבית אחרי כמה דקות, אנחנו מתרגלים לטמפ' ברחוב אחרי כמה דקות, ועוד. מה קורה כאשר אנחנו לא מתרגלים? או עוד יותר מוזר, מה קורה שמגע עדין של בד הופך לכאב? מגע עדין לא יכול להיות שווה לכאב, אלא אם כן יש בעיה באיסוף ועיבוד נתונים במערכת העצבים. לתופעה הזו קוראים אלודניה. באלודניה, מסר שאמור להיות מגע משתבש איפה שהוא לאורך הדרך, או שהמידע מועבר לא נכון בחוט השדרה, או שהוא מעובד לא נכון במוח והתוצאה היא שהמוח חווה מגע כסכנה והתוצאה היא כאב. ולמה אין התרגלות? כי אנחנו לא בנויים להתרגל לסכנות פנימיות. תחושת סכנה חיצונית כמו לקפוץ בנג'י מייצר תחושה של סכנה אבל היא סכנה ידועה ורצויה וחיצונית, סכנה כזו לא תעורר כאב, ואם נקפוץ בנג'י מספיק פעמים נתרגל. לעומת זאת סכנה פנימית לא בנויה להתרגלות של המוח, המוח לא יחווה התקף לב ואחרי כמה דקות יגיד "הא, אני מכיר את הגירוי הזה, זה חוסר חמצן לשריר הלב אז אני יכול להרגיע את האזעקה כי כבר שמעתי אותה" המוח לא יסגור את מערכת האזעקה, הכאב, עד שלא "תיפתר" הבעיה. אז מה קורה שהבעיה היא לא באמת בעיה? כמו לבישת מכנסיים שהבעיה היא במידע בלבד ולא בגוף? מלמדים את המוח לאסוף מידע אחרת. מלמדים מחדש מגע.

הנסיך הקטן ברך בנימוס את מדליק הפנסים. "בוקר טוב. מדוע כיבית את הפנס?" "אלה ההוראות", השיב מדליק הפנסים, "בוקר טוב". "מה הן ההוראות?" "ההוראות הן שעלי לכבות את הפנס. ערב טוב". והוא שב והדליק את הפנס. "אבל למה כרגע שבת והדלקת אותו?" "אלה ההוראות", השיב מדליק הפנסים. "אינני מבין", אמר הנסיך הקטן. "אין מה להבין" אמר מדליק הפנסים, "הוראות הן הוראות. בוקר טוב." והוא כיבה את הפנס שלו. אז מחה את מצחו בממחטה בדוגמת ריבועים אדומים. "יש לי עבודה מפרכת. בימים עברו המלאכה היתה קלה יותר, בבוקר כיביתי את הפנס ובערב הדלקתי אותו. במשך היום יכולתי לנוח מעט, ובלילה ישנתי." "ההוראות שונו מאז?" "ההוראות לא שונו," ענה מדליק הפנסים, "זו הבעיה. משנה לשנה הפלנטה מסתובבת במהירות גדולה יותר, וההוראות לא שונו!" "ואם כך?" שאל הנסיך הקטן. "אם כך עכשיו הפלנטה משלימה סיבוב תוך דקה אחת, ולא נותרה לי אפילו שניה לנוח. פעם דקה עלי או להדליק את הפנס או לכבותו!" "זה מצחיק! הימים אצלך נמשכים דקה אחת!" "זה לא מצחיק כלל!" אמר מדליק הפנסים, "בזמן ששוחחנו חלף חודש שלם." "חודש?" "כן, חודש - שלושים דקות, שלושים ימים! ערב טוב." והוא הדליק את הפנס. הנסיך הקטן התבונן במדליק הפנסים וחש חיבה אל האיש הדבק בנאמנות כה רבה בהוראות שניתנו לו. (הנסיך הקטן פרק 14) העולם השתנה סביבנו, דברים חדשים התגלו, אמונות ישנות נופצו, כמה מהמחשבה שלנו היא תוצר של העבר וכמה היא מבוססת על כאן ועכשיו. "ככה זה" זו תשובה שקיבלתי ממטופל על הכאב שלו, אמונה שהוא מחזיק מגיל 12 כי ככה הרופא אמר, ביקשתי ממנו לבחון את אותו "ככה" והוא גילה, שזה לא באמת זה, מי יודע מה תגלו אם תבחנו מחדש את החוקים לפיהם את חיים, היום, הרגע, ובכל רגע, יכול לקרות משהו אחר, "ככה זה" לא קיים מחוץ לגבולות של החשיבה שלנו.

מתי בפעם האחרונה הייתם אמיצים? מתי עשיתם משהו שלא עשיתם לאחרונה או שלא עשיתם אף פעם? מתי בפעם האחרונה הפתעתם את עצמכם? בכל יום אנחנו חוזרים על רוטינות חשיבה והרגלי תנועה, הולכים לאותם מקומות, פוגשים את אותם אנשים, עושים את אותם דברים, בזמן הזה המוח שלנו, עובד על אוטומט, אנחנו לא בני שנה הלומדים איך ללכת, אנחנו יודעים איך ללכת, לעמוד, לשבת, לעלות מדרגות, לכתוב, לצחצח שיניים, לשטוף כלים, לנהוג, אנחנו נמצאים כל הזמן בתחום הרגיל והידוע של הפעילות המוחית שלנו, אבל מה קורה כאשר בתור הרוטינה שלנו יש הרגל שאנחנו לא רוצים? מה קורה אם אנחנו רוצים להפסיק לעשן? לאכול אחרת? להתחיל פעילות גופנית? ללכת לישון יותר מוקדם? אנחנו שבויים בתוך אותם הרגלים שסיגלנו לעצמנו במשך שנים, אנחנו תוצר של אלפי חזרות על אותם תבניות, אז איך נצליח לשנות? נהיה אמיצים נעשה משהו שאנחנו מפחדים לעשות ולמרות הפחד נעשה אותו, זה לא צריך להיות צניחה חופשית, זה רק צריך להיות משהו שלא עשינו עד עכשיו שיגרום לנו להרגיש לא נוח. למה לא נוח? כי אנחנו רוצים להכריח את המוח שלנו לעשות דברים אחרת. נקיים את השיחה שחששנו ממנה, נתחיל עם מישהו בבית קפה, נלבש משהו שלא העזנו ללבוש, נעשה משהו קטן שיכריח אותנו לצאת מאזור הנוחות, ובכל יום נעשה משהו קטן נוסף. ואחרי כמה זמן, אתם תראו, דברים יתחילו לזוז, כי כאשר מכריחים את המוח לעשות הערכה מחדש, הוא מאפשר לנו לבדוק תחומים נוספים ולעשות שינוי.

אחרי הסרט טופ גאן הייתה עליה מטורפת במכירות של משקפיי רייבאן, אני לא יודעת אם זו הייתה הכוונה המשורר אבל זו הייתה התוצאה, קים קארדשיין לובשת משהו ופתאום בכל העולם יש עלייה במכירות של אותו מוצר, במקרה שלה אנחנו יודעים שזו כוונת המשורר, הקשר שלה בין חשיפת מוצרים לבין תשלום על כך ידוע, ועדיין, התגובה קיימת, יתכן שאנחנו תורמים למגמה, ואולי אנחנו מהמבקרים אותה אבל חשוב להבין שהיא לא רק קיימת באופנה, היא קיימת גם בבריאות, חשיפה של בעיות רפואיות במדיה, גורמת לשינוי תודעת הקהל בקשר לאותה בעיה, קחו לדוגמא איידס, היה שינוי משמעותי בהתייחסות לחולים במחלה כאשר היא פורסמה כסמל למין בין גברים במדיה, והיה צריך לצאת מסע פרסום מכוון לשינוי דעת הקהל שהיא יכולה להגיע גם לנשים ולכל שכבות האוכלוסייה. שינוי תודעה יכול להוביל לשינוי התנהגות חברתית, היכול להיות שלילי, קחו למשל פציעות של ספורטאים, הן מאוד מתוקשרות, כאשר ספורטאי עובר ניתוח השיקום שלו מלווה בכתבות וסקירת התקדמות תחת זכוכית מגדלת. ואז, מגיע אלי מטופל לקליניקה ורוצה לעשות ניתוח כמו לספורטאי מפורסם, נניח X , כי לשניהם יש את אותה פציעה, וגם הוא יכול להשתקם כמו X. אבל, יתכן כי ההחלטה לניתוח של X הייתה מבוססת על העתיד המקצועי שלו, למשל, על העובדה שהוא עלול לאבד זמן מגרש שישפיע על המשך הקריירה, או שזו העונה האחרונה שלו אז הוא במצב שאין לו מה להפסיד, או שמנהלי הקבוצה רמזו לו שבלי ניתוח הוא לא יקבל חוזה לשנה הבאה. כאשר מישהו כמוני וכמוכם עומד בפני החלטה לניתוח, האחרון שאנחנו צריכים לקבל ממנו רעיונות הוא ספורטאי. לא רק קבלת ההחלטה על הניתוח הוא שונה, גם החשיבה על שיקום היא שונה. שיקום של ספורטאי שונה לחלוטין משיקום של אדם רגיל. רובנו עובדים רוב הזמן ונוכל להשקיע בשיקום שלנו כמה שעות בשבוע, ספורטאי שיקום זו העובדה שלו, הוא יעבוד בחדר כושר מסביב לשעון, עם מאמנים, פיזיותרפיסטים, מעסים, ספורט תרפיסטים, רופא, מסביב לשעון. להגיד לי אני רוצה לעשות ניתוח כמו X זה לחשוב שיש מקבילה בניך לבין X, ואין. בריאות זה לא מוצר מדף, פרסום לא עושה לו טוב, אז פעם הבאה שאתם מנסים להגיע להחלטה עשו אותה עם הרופא ולא עם העיתונים

שששש.... אני רוצה לספר לכם סוד, אבל אל תספרו לאף אחד כולם יודעים את הסוד הזה בעולם הרפואה, אבל זה לא מסופר לאנשים כי ההילה שמקיפה את הרפואה תעלם, אז אני מגלה לכם את הסוד הזה ואני מבקשת שתשמרו אותו אצלכם ואצל כל מי שאתם מכירים, אז תקשיבו טוב, אני אגיד את זה בלחש לרוב אנחנו לא יודעים ברוב המקרים אנחנו לא יודעים למה דברים מתקלקלים בגוף, יש השערות, יום אחד נדע, זה לא היום הזה, יש דברים שאנחנו "יודעים", למשל עישון לא בריא, אבל יש אנשים שחיים עד גיל מאה מעשנים, צריך לנקות עם חוט דנטלי כדי שהשיניים תשארנה בריאות, אבל יש אנשים בעלי חיוך מושלם ללא החוט, שחשיפה לשמש מסוכנת, אבל יש אנשים שיעבדו עד סוף ימי חייהם בשדה ללא בעיה, ויש דברים שאנחנו לא מבינים, למשל אנשים שנרפאים ממחלות חשוכות מרפא בעזרת מדיטציה, תזונה, שינוי באורך חיים ועוד, למרות שיש מלא דברים שאנחנו לא יודעים, אנחנו יודעים הרבה יותר משידענו לפני 100 שנה, למשל, אנחנו יודעים לשטוף ידיים כדי לא להעביר מחלות, אנחנו יודעים להרתיח מים במקומות לא נקיים, או, אנחנו יודעים מה לא עובד, הקזת דם זה לא עוזרת, עלוקות לא באמת מרפאות, השתלת אלמוגים לא בונה סחוס, ולייזר לא מרפא דלקת, היום יש לנו יותר שאלות מאשר תשובות, אך זה רק בגלל שאנחנו יודעים לשאול שאלות, לחקור אותן ולהגיע למסקנות. ונכון, לא הכל נחקר כמו שצריך, לא הכל מושלם, אבל זה הרבה יותר טוב מלפני מאה שנה, אז אם מישהו אומר לכם שיש לו את ה-תשובה, קחו זאת בערבון מוגבל, כי אולי יש לו תשובה, לשאלה אחת מיני רבות, ואולי לא לשאלה שהיא אתם, אז אם אתם רוצים ללכת לטיפול תדאגו לפגוש את מי שמוכן לשאול שאלות ולא רק את מי שיש לו תשובות.

למה כואב לי? למה זה התחיל? זו שאלה שנשאלת אצלי בכל פעם, אני לא חושבת שאני יכולה להיזכר במטופל אחד שלא שאל אותי את החידה הגדולה – למה? אבל בכאבים כרוניים, הלמה? לא חשוב ברור שיש איזה שהוא למה, הרי משהו התחיל את הכל. אבל מה הרלוונטיות של אותו למה שהיה נכון לפני 5 שנים? איך זה משנה מה התחיל את הכל לפני 20 שנה? ואני מבינה, אני יודעת שה-"למה?" הוא דרך אחרת להגיד לי – בבקשה תספרי לי מה גרם לזה כדי שאני לא אעשה את אותה טעות שוב, תגידי לי איך אני יכול להימנע מהחזרה של הכאב. אבל כל תשובה שתעלה על דעתי, כל רעיון, כל השערה תהיה בדיוק זה, השערה בלבד. אין שום דרך לדעת את התשובה הנכונה. כי גם אם ההשערה היא פריצת דיסק, יש אנשים אחרים שמסתובבים עם פריצת דיסק ללא כאב, מה ההבדל ביניכם לבינם? גם אם ההשערה היא תאונת דרכים, יש אנשים שעברו תאונת דרכים ומסתובבים ללא כאב, מה ההבדל? ולא, אין שום דבר מקולקל אצלכם, פשוט, לפעמים אין תשובות, רק השערות, והשערות הן... רק השערות. אז איך פותרים כאב ללא "הסיבה"? כאשר לא מחפשים את הגורם שהתחיל את הבעיה לפני 20 שנה אלא את הגורם ששומר עליה היום, מוצאים את תחילת העבודה. כי יש לנו התנהגויות שתורמת לכאב היום, אולי אנחנו לא זזים, אולי אנחנו עובדים יותר מידי, אולי אנחנו מפחדים, אולי... לכל אחד יש את הסיבה שתורמת לכאב היום. ואת זה אנחנו משנים. נכון, יש תחושה פנימית מאוד בסיסית שרוצה להבין, לדעת מה הסיבה, אבל להסתכל אחורה על הסיבה לכאב הוא כמו לנסות להבין למה יש לנו פנצ'ר בגלגל, כאשר מה שצריך לעשות הוא להחליף גלגל ולהמשיך לנסוע. מה הבעיה היום? מה עוצר אתכם היום מלחזור לחיים מלאי משמעות, כאשר תענו על השאלה הזו תפתח בפניכם הדרך להתחיל לנוע, וכאב הוא לא חלק מהתשובה הזו.

זה לא חדש, לא לכם ולא לי, שלמילים יש חשיבות, שלדרך בה אנחנו מנסחים או מפרשים דברים, גם אם זה בתוך הראש שלנו, יש תפקיד. קחו למשל את התגובה הגופנית הבאה – עליה בלחץ דם, הרחבה של כלי דם חיצוניים (גורם להסמקה), הזעה, דופק גבוה, נשימה קצרה ושטחית, רעד בשרירים. ועכשיו שאתם קוראים את זה אני רוצה שתדמיינו אתכם מגיבים בתגובה הגופנית הזו ותגידו לי, מה המחשבות שעוברות לכם בראש? אל תמשיכו לקרוא מיד, כדי להבין על מה אני מדברת אני רוצה שתשקיעו שנייה להרהר ותגידו לי, מה אומרת התגובה הגופנית הזו בשבילכם? אין תשובה נכונה או לא נכונה לשאלה, זו בדיוק הפואנטה, התשובה שלכם תלויה במחשבה שלכם ולא המחשבה שלכם היא זו היוצרת את התגובה הגופנית. יש אנשים שיענו את התגובה הגיונית הזו כלחץ, אולי חרדה, אחרים כהתרגשות, יש כאלה שיגידו שזה מבוכה ואחרים שיחשבו שזו עוררות מינית. כל כך הרבה דרכים לתת פרוש לאותה תגובה גופנית שאתם מרגישים/חשים/מגיבים בגוף. מה זה אומר? אני רוצה לשתף אתכם במחשבה שמטרידה אותי כבר כמה זמן, אולי אנחנו לומדים באיזה שהוא שלב בחיים לפרש תגובה גופנית עם המחשבה או הרגש הלא נכון, אולי שכאשר אנחנו מרגישים עליה בחלץ דם, דופק מהיר, רעד בשרירים, ונשימה קצרה, אנחנו בעצם מתרגשים ולא חרדים. ואם תחשבו על זה לרגע, כמה פעמים פגשתם פעוט הבוכה כי הוא לא קבל סוכרייה? כאשר אתם יודעים שהוא בעצם בוכה כי הוא עייף. הוא הרגיש מצוקה בגוף ופרש אותה כצורך לסוכרייה. אולי גם אנחנו כאלה... רק עיוורים מידי להבין זאת, אולי העובדה שאין אדם מבוגר לידנו שיגיד לנו "מתוק שלי, אולי אתה עייף? אתה רוצה ללכת לנוח קצת?" כי אם תחשבו על הפעם האחרונה שהתפרצתם על מישהו בכביש, האם באמת כעסתם עליו או היה שם רגש אחר שהתבטא בכעס? האם בכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו כועסים אנחנו באמת כועסים? אולי בחלק מהפעמים אנחנו מאוכזבים, אולי עייפים, או תשושים, אולי מתוסכלים. אולי אם היינו לומדים מקרא יותר נכון לתחושות שלנו היה לנו יותר קל בחיים. ומה אם לפעמים, לא תמיד, כאב הוא מחשבה המביעה תגובה גופנית שאנחנו לא מפרשים נכון.

בקיץ עשיתי קורס בפסיכולוגיה חיובית שקצת עצבן אותי, אמנם היה בו שיעור אחד על הקשיים, אך אחריו היו הרבה מאוד הרצאות שעסקו ב – תחשוב חיובי ויהיה חיובי, ולפעמים נדמה לי שזה מה שאנשים חושבים על הדברים שאני אומרת, אז רק בכדי ליישר קו, אני לא חושבת ככה, אני אכן חושבת שדבר ראשון צריך לחשוב חיובי כי לחשוב שלילי לא יוביל לשום מקום, אך השלב הבא הוא להתחיל לעבוד, קשה, כדי להשיג את מה שאתם רוצים, לפעמים לאכול חצץ בכדי להשיג את היעדים שלכם, להיתקל בכל הקשיים בדרך, להתמודד, כי זה מה שאתם רוצים לעשות, להגיע לאן שהוא. מה מחקרים אומרים על זה? מחקרים מראים שכאשר חושבים חיובי ומדמיינים את עצמכם משיגים את אותם מטרות הסיכוי להשיג אותן נמוך יותר, מטורף, נכון? אבל זה לא באמת מטורף אם זוכרים שהמוח יכול להאמין במציאות מדומיינת. אם אתם שוכבים במיטה ומדמיינים שזכיתם באולימפיאדה, המוח שלכם משחרר חומרים שגורמים לכם לתחושת אופוריה והתוצאה היא – שהמוח חושב שכבר השגתם את התוצאות ואין לו המוטיבציה לעשות את העבודה הקשה. מחקרים גם מציעים לא להצהיר על כוונות שינוי או הצלחה בפני כולם. כאשר אתם עושים זאת וכל הסובבים אתכם מוחאים לכם כפיים על המטרה שבחרתם. המוח מצדו בכל מפגש עם אנשים בשמחים בשמחתכם משחרר לכם כל כך הרבה חומרים שגורמים לתחושת טובה... שפשוט לא תצאו לדרך. וגם, אם אתם כן נעים לכיוון היעד שלכם, אך לא לקחתם בחשבון את הקשיים בדרך אלא רק את ההצלחה. כאשר יופיע קושי הוא יחווה הרבה יותר קשה ומשמעותי ובחלק גדול מהמקרים יעצור את תהליך השגת המטרה. ובכאב, אני לא חושבת ששחרור מכאב הוא תהליך קל, אני כן חושבת שהוא יכול להיות תהליך קצר של עבודה קשה. זה קצת כמו להתחיל לרוץ, ריצה כשלעצמה הוא לא משהו מאוד קשה, הקושי הגופני יסתיים אחרי שבועיים בערך, הקושי האמיתי הוא לקום מהספה או לצאת מוקדם מהעבודה בכדי לרוץ. הקושי נמצא במלחמה שקיימת בתוך הראש שלנו, ההתנגדויות שמגיעות מתוכנו, והקשיים שההרגלים שלנו מערימים עלנו. כך בדיוק גם הכאב, ברגע שעשינו מעשה, יצאנו להליכה, הכנו ארוחת ערב, הלכנו לסרט, זה כבר קל. אבל לפני כן יש את המלחמה בראש – מה אם אני מזיק לעצמי? מה אם אחר כך יכאב יותר? לחשוב חיובי על הכאב – זה כמו לחשוב חיובי על סלט טעים, הוא לא מופיע מהאוויר. אם לא קונים ירקות, שוטפים אותם, קוצצים אותם, מוסיפים להם תבלינים, הסלט פשוט לא קורה. ונכון אפשר ללכת לקנות סלט, אבל גם שם, עבדתם בכדי להרוויח את הכסף לקנייה. איך עושים את זה? נניח והחלטתם להתחיל לעשות ספורט, אתם מדמיינים את עצמכם הולכים בקלילות שלא הייתה לכם כבר שנים, המטרה הקצרת מועד -ללכת בכל ערב רבע שעה, ולמטרה תוסיפו תוכניות מגרה לסיטואציות בהן תצוץ מגבלה – מה יקרה אם ירד גשם? תצעדו בקניון, מה יקרה אם תחזרו מאוחר מהעבודה בגלל פקקים? תחנו רחוק ותצעדו הביתה, מה יקרה אם תחזרו הביתה ותתקעו מול הטלוויזיה? תבקשו מאדם נוסף שיוציא אתכם להליכה, הצלחה לא נופלת משמיים, מאחוריה יש עבודה קשה. אז תחשבו חיובי, ותתחילו לעבוד.

אתמול לפני 24 שנה עמדתי באוהל הסגל בצבא, זה היה מוצ"ש בו נשארתי עם החיילים בבסיס, וכרגיל היינו אחרי יום שמירות ומעט פעילות. כסגל התכנסנו לקראת השבוע החדש לסגור עדכונים, מישהו נכנס לאוהל ואמר "ירו ברבין", כמובן כולנו ידענו על העצרת שנערכה בתל אביב, והשמועה עברה בבסיס כמו אש בשדה קוצים. ירו ברבין, זמן מה אחר כך השמועה הפכה לרבין נרצח. אני זוכרת שבכיתי, אני זוכרת שרעדו לי הידיים בזמן שניסיתי לברר את הפרטים וניסיתי להבין האם זו אמת או אגדה. כל אחד זוכר את הרגע הזה שהוא שמע שרבין נרצח, אנשים זוכרים איפה הם ישבו, מה הם אכלו, מי ישב לידם, ומה הם אמרו. אנחנו זוכרים את הרגע לפרטי פרטים. אבל למה? כי ככה זה המוח, שומר פרטי מידע חשובים, וטראומה לאומית הוא פריט מידע חשוב, אך האמנם? האמנם מוות של אדם שלא הכרנו באופן אישי הוא אכן פריט מידע החשוב למוח שלנו? מה הופך את רצח רבין, נפילת התאומים, את הסרט הכי מפחיד שראינו, את הסיפור הכי עצוב ששמענו, את הרגע הכי מרגש שקרה לחבר שלנו לכל כך בלתי נשכחים. הרגש, ובניגוד לחיות אחרות שהרגש שלהם קשור לחיים שלהם (אף כלב לא יתרגש כי הוא שמע שבתאילנד היה צונאמי) אנחנו מסוגלים להתרגש ולחוות חוויות שהן מחוץ לעולם האישי שלנו. אז למה אנחנו זוכרים כך אירועים, סיפורים, סרטים, ספרים? כי ככה מתוכנת המוח שלנו, שנים של אבולוציה שעברה בכל עולם החי נמצא גם אצלנו. הכלבים היו צריכים לדעת איפה נמצא טורף שהם צריכים להיזהר ממנו – רגש מפעיל זיכרון. אבל בני האדם פיתחנו אזורים חדשים במוח שמאפשרים לנו להבזיק את עצמנו למקומות רחוקים, כך שאנו בעצם אנחנו שלדה של מכונה שנת 2020 עם מנוע מלפני הספירה. היתרון האבולוציוני הברור של היכולת לשדר את עצמנו מעבר לגבולות העולם הקטן שלנו הוא היכולת לתכנן. אנחנו יכולים לחשוב איך היינו רוצים שיראה העתיד שלנו ואיפה נגור וחוסכים לפנסיה ומחפשים מקומות מרוחקים לטייל שנה הבאה. אנחנו מדמיינים עולם שלא קיים. החיסרון הוא היכולת של המוח לתכנן עתיד שאיננו סביר, כלומר אנחנו יכולים לדמיין עולם לא מציאותי (אף פעם לא אמצע עבודה, אף אחד לא ירצה אותי, אני לא אצליח בלימודים, וכדומה) ולהגיב לו כאילו הוא היה קיים. לפתח חרדה, פחד ותגובות גופניות מתאימות כמו דופק, כיווץ שרירי, עליית רמות סוכר בדם וכדומה. קחו לדוגמא מחקר מגניב שעשתה Alia Crum. היא נתנה לאנשים לשתות שייק, לחצי מהם היא אמרה שהוא עשיר בקלוריות ובעוד לקבוצה השנייה היא אמרה שהוא דיאטטי. כאשר למעשה הערך הקלורי היה שווה בשתי הקבוצות. הקבוצה שנאמר לה כי השייק דיאטטי נמצא ריכוז גבוה יותר של הורמון הרעב בדם. המוח שלהם קבל מידע שהוא לא עומד לקבל את כל החומרים המזינים שהוא צריך, כתגובה הוא תכנן לעתיד בו האדם יהיה רעב ושחרר יותר הורמון רעב על מנת לעודד את האנשים לאכול יותר. העובדה שהם שתו את אותה כמות קלוריות לא הפריעה למוח לתכנן לעתיד "שחור" יותר. ולהגיב פיזיולוגית בהתאם. אפשר לפתח כאב כתגובה לעתיד לא מציאותי שמוח תכנן. למשל לקבל מידע שישיבה היא לא בריאה, שריצה מסוכנת, שכיפוף לא טוב ולגרום למוח לתכנן עתיד "שחור" יותר שיהיה בו כאב. כי זה מה שהמוח יודע לעשות. להבזיק את עצמו לעתיד ולהתכונן לגרוע מכל.