לא יתכן שכאב זו מחשבה כי מחשבות אפשר לשנות וכאב לא,
מחשבות קל לשנות נכון?
כאילו כל אחד שמרגיש חסר ערך כל מה שהוא צריך לעשות זה להאמין בעצמו ופוף המחשבה נעלמת, נכון?
או כל מי שיש לו חרדת בחינות וקופא ברגע ששמים מולו את הטופס הבחינה כל מה שהוא צריך לעשות זה להגיד לעצמו להפסיק והופ המחשבה נעלמת, נכון?
או כל מי שיש לו פחד קהל צריך פשוט לעלות על הבמה ושנן לעצמו שהכל יהיה בסדר והינה המחשבה נעלמת, נכון?
מחשבות זה לא דבר שמשנים בדקה, תחשבו כמה אנשים עובדים בכדי לאהוב את עצמם, בכדי להאמין בעצמם יותר, או בכדי להרגיש ראויים לאהבה. כמה אנשים מבקרים בסדנאות העצמה אישית, הולכים למטפלים רגשיים, כמה שעות הם מבלים בשיחה עם פסיכולוגיים.
הסיבה שאנחנו (גם אני חוטאת בזה) מתקשים כל כך בשחרור מחשבות בכלל וכאב בפרט היא שאנחנו קשורים מאוד למחשבות שלנו ומאמינים להם.
למה שהמוח שלנו ישחרר חרדת בחינות אם אנחנו מאמינים שלא נצליח? למה שנצליח לעמוד מול קהל אם אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים לעמוד מול קהל?
למה שהמוח שלנו ישחרר כאב אם אנחנו מאמינים שמשהו רע קורה לנו בגוף? שהדיסק נהרס? שהכתף הלכה? שהברך גמורה?
יש המון מקרים בחיים בהם אנחנו צריכים להאמין למחשבות שלנו, כל עוד זה עוזר לנו האמון הזה בנינו לבין המחשבות הוא תורם. הרי אנחנו לא נתחיל לדון בכל מחשבה שעולה לנו לראש אם היא קיימת במציאות או לא.
אבל,
כאשר מחשבות לא תורמות לנו כמו חרדת בחינות, תחושת חוסר ערך, פחד קהל וכאב, אז אנחנו צריכים ללמוד לשחרר את המחשבות האלה. כי מחשבות הן רק מחשבות, הן לא אמת, הן לא מציאות, הן רק פרוש שלנו על המציאות.
ואתם צודקים, זה לא קל, אבל כמו שפגשתם מישהו שפחד לעמוד מול קהל והצליח, כך גם אתם יכולים לשחרר את המחשבה שלכם על הכאב.
