או במילים אחרות, מה הקטע שלי עם כל הכאב הזה? יכולתי ללכת ולטפל בספורטאים שהם הרבה יותר פשוטים, אז למה הלכתי על טיפול במקרים הכי קשים, הכאבים הכרוניים.
התשובה היא פשוטה, אני מכורה לאוקסיטוצין.
כן, אני עדי ואני מכורה לאוקסיטוצין (הורמון האהבה), אני לא צריכה אלכוהול, מעולם לא עישנתי, לא צרכתי שום חומר שיכולים לקרוא לו סמים. אבל אני מכורה קשות לאוקסיטוצין.
אני מכורה לרגע הזה בוא מטופל שכבר שנים מרגיש שהכאב שולט בחייו מקבל בחזרה את ההגה לידיים. אני מכורה לרגע הזה שהוא מצליח לעשות משהו שהוא כבר חשב שהוא לא יצליח לעשות בחיים כמו לעלות מדרגות או לשבת בסרט (דברים שלכם נראים פשוטים).
אני מכורה לרגע הזה שהם מבינים שכאב כרוני הוא לא גזרה משמיים.
וברגע הזה, כאשר האסימון נופל, הם מתמלאים בשמחה מחדש בחיים. אחרי שהרימו ידיים ובחרו רק לנשום ולא לחיות, הם בוחרים להאמין שאפשר גם אחרת, ברגע הזה הם מתאהבים. וכאשר אנשים מתאהבים מחדש, ואתם עומדים ליד וצופים, גם אתם מתאהבים. זה כמו תהליך של לידה שבסופה האישה מוצפת באוקסיטוצין שממלא אותה באהבה לרך שנולד, כך גם אני מתמלא אהבה לחיים החדשים שנבראים מול עיניי.
אני מציקה לכם, כותבת, מייצרת סרטונים, ראיונות, כי אני רוצה עוד מזה, אני רוצה עוד אהבה, שאני רוצה שעוד אנשים יחוו אותה, ואני רוצה שכולם ידעו שאפשר להחזיר את השליטה לחיים.
