"תיזהרי ייתפס לך הגב" זו ההערה שקיבלתי מהמובילים ביום חמישי, הבית היה הר של ארגזים ורהיטים.
אני לא מסוגלת לשבת כאשר אנשים אחרים עובדים, יש סיכוי סביר שהייתי צריכה להיות פועלת בניין,
אז כאשר הגיעו המובילים התחלתי לעשות דברים ביחד איתם,
כאשר זה הגיע להרמת ארגזי ספרים קיבלתי הסבר במפורט במבטא כבד מאחד הבחורים
"תקשיבי, את אולי חזקה ויכולה להרים ארגז אחד או שניים, אבל מי שלא רגיל מחר בבוקר ייתפס לו הגב, תשבי אנחנו נעשה"
לשבת לא ישבתי, אבל הערכתי מאוד את ההבנה שלו בגוף האדם.
אחרי שהכל הסתיים ונשארתי עם 100 ארגזים ותהייה
מאיפה הוא יודע מה היכולת שלי?
כי אני אישה? כי אני לא נראית שרירית? כי יש לי עיניים ירוקות? כי אין לי קרניים?
ומאיפה אנשים בכלל יודעים מה היכולת של עצמם?
אם בכל פעם שיש פעילות מאתגרת אנחנו נמנעים שמא ייתפס שלנו משהו, איך נדע את היכולת שלנו?
זה קצת כמו בקידום בעבודה או מעבר לעבודה חדשה,
אם לא נאתגר את עצמנו ונשאר כל הזמן במקום הרגיל והידוע, איך נתקדם?
ואם ננסה ולא נצליח, מה יקרה? נשאר באותו מקום
ונדע במה אנחנו צריכים להשתפר כדי להתקדם.
ואם לא נצליח להרים ארגזים מה יקרה? ייתפס לנו הגב,
ואז? נלמד מה אנחנו צריכים לחזק כדי להשתפר.
ונכון, אנחנו לא באמת צריכים להשתפר בהעברת דירות (אלא אם כן אנחנו המובילים),
אז לא בטוח שזה משהו שהיינו רוצים להתקדם בו ולעבוד עליו.
אבל אולי יש עוד כמה תחומים בתנועה שבהם אנחנו מפחדים לעשות שמא משהו יקרה,
ואולי הגיע הזמן לאתגר אותם... כי אנחנו לא באמת יודעים מה היכולות שלנו עד שלא נבדוק אותם.
ולמי שדאג, לא נתפס לי הגב,
כף הרגל נחתכה לי בטעות, אבל זה סיפור לפוסט אחר.