האם ניתן לצבוע את העולם?

אני רוצה לדבר אתכם קצת על אשליית השליטה, או הצורך שלנו לשלוט,

גם מי שהוא לא "control freak" הוא אוהב שליטה,

אנחנו מתכננים את החיים שלנו על סמך הנחה, השגויה, שדברים יקרו כמו שאנחנו רוצים,

למשל בודקים בווייז מתי צריך לצאת כדי להגיע ליעד שלנו,

אבל אז יש הפגנות שזורקות את התוכניות שלנו לפח,

או שאנחנו בונים תוכנים עבודה לשיפוץ בבית, מקבלים הצעת מחיר,

אבל כאשר מרימים את הרצפות מגלים שחייבים להחליף את הצנרת,

אז כפי שאמרו חכמים ממני "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק"

את אשליית השליטה החיצונית הזו אנחנו מנסים להכיל גם על העולם הפנימי שלנו,

אנחנו רוצים להיות רק שמחים ולא עצובים, אנחנו רוצים להיות רק רגועים ולא לחוצים,

אנחנו רוצים שיהיה לנו רק נעים ולא כואב,

אבל בניגוד לאשליית השליטה החיצונית שעדיין אפשר לאחוז בה באופן חלקי,

זה בלתי אפשרי לשלוט בעולם הפנימי שלנו, כי מחשבות, כמו כל דבר אחר, מגיעות והולכות.

כל תחושה/מחשבה מגיעה והולכת, תחשבו על כל חוויה שלכם, כולן מופיעות ונעלמות גם השמחה נעלמת וגם העצב.

ויש לנו נטייה להעדיף סוג אחד של תחושות/מחשבות "הטובות" על פני האחרות "הרעות".

אבל שתיהן הם חלק בלתי נפרד מאיתנו וזה בלתי אפשרי לשלוט בהן. זה כמו לנסות להחליט שאנחנו מעדיפים את הצבע ורוד בעולם החיצוני ולצבוע את הבית שלנו, את העבודה שלנו, את הסביבה שלנו רק בוורוד. ולכעוס בכל פעם שאנחנו רואים כחול. אבל אנחנו נפגוש כחול.

אז כחול זה כאב, עצב, חרדה, והם תמיד יהיו שם, אם אנחנו רואים רק כחול זה לא בגלל שכל העולם כחול, זה בגלל שאנחנו לא מביטים לעבר הוורוד. הוורוד שם, תמיד, אם נחפש אותו ונתמקד בו הוא יהיה יותר נוכח.

וביחד עם זאת, הכחול תמיד יהיה שם.

אם אתם תוהים למה אני, פיזיותרפיסטית משחררת מכאב, כותבת לכם את זה?

כי אני מאמינה שאם אנשים היו מוכנים יותר לקבל את העובדה שמידי פעם הגוף כואב ולהמשיך להתנהל כרגיל ולא להגיב מיד בהתנהגות לא יעילה כמו: להיכנס למיטה לשבוע, להפסיק להתאמן, לרוץ לאורתופד, אז יהיה לי הרבה פחות עבודה. (וכן אני יודעת שחלקכם עשה את זה והכאב המשיך, אבל לא אליכם אני מתכוונת)