• עדי דוידוביץ

תרגיל חשיבה לכאב

כבר כמה פעמים ביקשו ממני לתת טיפ מה לעשות, העניין הוא ששינוי הוא אינדיבידואלי, אבל שיחה שהייתה לי השבוע הזכירה לי משהו חשוב שאני דווקא כן יכולה ללמד את כולם פה.

ובכדי לעשות זאת אני רוצה ללמד אתכם עקרון חשוב, אני רוצה שתיזכרו בחתונות שהייתם בהם, קחו כמה שניות ואפילו תרשמו באילו חתונות הייתם בהם בחיים.

החתונות שאתם תזכרו יהיו החתונות האחרונות שהייתן בהן, נניח שלוש או ארבע אחרונות, והחתונות הכי מרגשות, או חתונה שהייתה בה פדיחה מזעזעת כמו שהאימא של החתן השתכרה ושרה למיקרופון שנסונים בצרפתית.


לרשימה הזו תוכלו להוסיף אם למשל תפגשו מישהו שהייתם בחתונה שלו כאשר תצאו מהעבודה או תקראו בפייסבוק שמישהו שפגשתם בחתונה בפעם האחרונה נהרג בתאונת דרכים.


ולמרות כל זאת אתם בטח יודעים שכמות החתונות שהייתם בהם גדולה בהרבה מכמות החתונות ששלפתם מהזיכרון.


לפני שבוע הגיעה אלי מטופלת ששברתי את הראש מאיפה אני מכירה אותה, לקח לי 45 דקות של הטיפול בכדי להיזכר ברגע האחרון שהיא הייתה מ"כית בנים איתי בפלוגה במשך כל השירות הצבאי שלי, בילינו לפחות שנה ביחד מהבוקר עד הערב.


למה זה ככה?


אף אחד מכם לא מופתע ממה שכתבתי, לאף אחד מכם לא היה רגע של "אה!" את זה לא ידעתי. כי כולנו מכירים את הדרך בה זיכרון עובד באינטואיציה.


כולנו יודעים שיותר קל לזכור מילים של שיר אם שרים אותו וחוזרים עליו הרבה פעמים.

כולנו יודעים שכאשר מתרגשים מאוד לא שוכחים את הרגע אף פעם.

כולנו יודעים שכאשר עשינו פדיחה נוראית היא לא תצא לנו מהראש אף פעם.


כל זה ברור, אבל למה?


קשרים בין תאים במוח, נוירונים וכל החברים האחרים שלהם, מתחזקים ככל שעושים בהם יותר שימוש.

חזרנו על שיר הרבה פעמים – זכרנו. הגיוני.


אבל מה קורא כשעשינו פדיחה או התרגשנו? הרי האירוע קרה רק פעם אחת.

אז זהו, שלא.


כאשר קורה לנו משהו מרגש, אנחנו חוזרים עליו במוח הרבה פעמים, אני נזכרים איך החזקנו ידיים, איך הסתכלנו אחד לשני בעיניים, על הגלים שהיו ברקע, הרוח שבידרה את השיער וכמובן שלתוך כל החגיגה משתחררים הורמונים שמחזקים את הקשרים במוח.


כאשר קורת לנו פדיחה, אנחנו חוזרים עליה בראש שוב ושוב, כמה נורא זה היה לעלות לבמה ולפול על הפנים, ואיך המנהל הסתכל עלנו, החצאית שנקרעה וכולם ראו את התחתונים של סבתא שלבשתי, ואיך אני לא אוכל להסתכל בעיניים למי שהיה שם, וכמובן שלתוך החגיגה משתחררים הורמונים המחזקים את הקשרים במוח.


בגלל ההתעסקות הזו במוח במחשבות הקשרים שלנו במוח מתחזקים, יותר תאים מתחברים יחד. היכולת שלנו לשלוף את המידע היא יותר קלה כי החיבורים הם יותר משמעותיים. זה לא משנה אם האירוע קרה "באמת" או שהוא קורה שוב ושוב רק בראש שלנו. כאשר אנחנו חושבים עליו אנחנו מפעילים את אותם מעגלים עצביים שוב ושוב ומחזקים אותם כאילו נפלנו על הבמה שוב ושוב עשרות פעמים.


עכשיו, למה את מספרת לנו את זה?

כי ככה אתם יכולים לבנות קשרים חזקים של כאב, אם אתם מתעסקים בחיטוט (rumination) אין סופי בכאב שלכם, אוי ואבוי, מה קרה, אני לא מאמין שזה קרה לי, אני אף פעם לא אצא מזה, זה קרה גם לשכן שלי והוא נדפק לכל החיים, איך אני אטוס עכשיו לחו"ל, אני לא יכול לסבול את הכאב הזה. אתם מחזקים את הכאב שלכם במוח וקושרים אותו ליותר תאים.


אין צורך ששום דבר יקרה, צריך רק אירוע אחד, והתעסקות מחשבתית בו על מנת להעיר את המסלולים שלו שוב ושוב על מנת לחזק את הנוכחות שלו במוח.


ואתם מכירים את זה, כל אחד חווה את זה בעצמו או מכיר חבר שעבר את זה, חיטוט במחשבות אחרי פיטורים, גרושים, פרידות, פטירות, ויש אין סוף דוגמאות. אנשים שוקעים לתוך המחשבות.


ההתעסקות הזו מחזקת את הנוכחות של הכאב במוח כך שהיא הופכת להיות הדבר העיקרי שהמוח עושה. ואם המוח מתעסק בכאב, הוא פשוט עושה את הכאב יותר גרוע. המוח מצויין בלחזק קשרים בין תאים ואתם עוזרים לו.

אז מה עושים?

אני הרי לא יכולה להגיד לכם לא לחשוב על כאב, זה כמו לא לחשוב על פיל ורוד. מה שאני כן יכולה להגיד לכם שכתרגיל מחשבתי ראשוני (אני מציינת ראשוני כי אי אפשר לעשות את זה לכל החיים) צריך לבחור משהו אחר ולהתעסק בו בכוח.


מה זאת אומרת בכוח, נניח המוח שלכם התחיל להיכנס למעגל של מחשבות על כאב אתם יכולים להחליט שתמיד זה קורה אתם שמים שירים שאתם אוהבים ושרים את כל המילים בקול רם עד שאתם מרגישים שהמוח נרגע ואתם יכולים להמשיך בדרככם.


אני לא יכולה להגיד לכם מה הפעילות המחשבתית שאתם צריכים לעשות על מנת להחליף מחשבות על כאב, אבל אני אתן לכם כללים, זה צריך לדרוש תשומת לב מלאה, וזה צריך לערב כמה אזורים במוח, למשל בדוגמא פה שמיעה ושפה. אם היה אפשרות להוסיף ולרקוד תוך כדי היה עוד יותר טוב כי אז זה גם היה מערב את החלק המוטורי.


אפשר למשל להקריא בקול קטע מספר תוך כדי הליכה בבית, אפשר לספור לאחור בקפיצות של 3 ממאה ומטה בזמן שיורדים מדרגות (100, 97, 94...), אפשר להתקשר לחבר ולספר לו מה עשיתם אתמול בערב, יש המון אפשרויות תבחרו את מה שמתאים לכם ותתרגלו, בהצלחה!


**** לכל מדריכי התנועה פה תחשבו על לשים מוזיקה בשיעור ולשיר איתה.

106 צפיות

רוצים לקבל עדכונים מהבלוג שלי למייל שלכם?

הרשמו עוד היום!

purple phone.jpg
purple envelope.jpg
turqouise whatsapp.jpg

© 2019 כל הזכויות שמורות לעדי דוידוביץ׳

עדי דוידוביץ׳ -

פיזיותרפיסטית משחררת מכאב

 רמת-גן

תל-אביב

עדי דוידוביץ׳ - פיזיותרפיסטית משחררת מכאב

האתר נבנה ע״י: ענת בילינסון