חיפוש באתר זה

איך יודעים? איך מוצאים את הערכים שלכם? איך מחליטים מה חשוב לכם בבחירת זוגיות, מקצוע, לימודים או כל דבר אחר? לפעמים זה לא כל כך ברור מה באמת חשוב יותר, ערכים זה לא משהו שאנחנו מרבים להתעסק בו. אז אני מציעה לכם תרגיל שלמדתי שיכול לעזור לכם לחשוב על כך, תדמיינו את חגיגות גיל 70 שלכם. ארגנו לכם מסיבת הפתעה ואתם נכנסים לאולם מקושט לכבודכם בהמון בלונים, אנשים מוחאים כפיים והלב שלכם רץ מהתרגשות. דמעות עולות בעיניכם כי בעודכם הולכים בין הנוכחים אתם מזהים המון אנשים מהעבר שלכם. אנשים שהכירו אתכם לאורך השנים, העובדים שלכם, הבוסים, חברים שלכם, בני הזוג קודמים, שכנים, המוכר במכולת מתחת לבית. כל מי שפגש אתכם בצורה משמעותית וקבועה לאורך זמן. מושיבים אתכם על כורסא על במה קטנה מוגבהת ומספרים לכם מה תהיה תוכנים הערב. כל אחד מהנוכחים הולך לספר על המפגש אתכם ועל הרושם שהשארתם עליו. אבל, יש קט'צ, כל אחד מהם יגיד רק אמת ולא ינסה ליפות את המציאות. מה הייתם רוצים שהם יספרו עליכם? ותזכרו, הם יגידו רק אמת, איך הייתם רוצים שהם יראו אתכם, את האדם שאתם? כתבו את זה, אלו ערכים שלכם. אלו הדברים שחשוב לכם להיות. זה הכיוון שאתם צריכים לבחור.

אחד מהדברים שאנשים הכי מתקשים איתם זה לשבת על הגדר, למה אני מתכוונת? לא להצליח להחליט. מה ללמוד? או במה לעבוד? או איזה בן זוג לבחור? האם לקנות או לא? פעם לא היו כל כך הרבה אופציות, אם היית בן של נגר, היית נגר. אם היית בן אצולה, היו קובעים לך מה ללמוד, ואם לא היית, לא היו לימודים. בן זוג? שידוכים. מיעוט האפשרויות אומר פחות בחירות, פחות התלבטויות, פחות FOMO, למי שלא מכיר פרוש המילה הוא Fear Of Missing Out. ריבוי האופציות מייצר את הפחד לפספס את הדבר הטוב הבא. אולי בדייט הבא אני אפגוש משהו יותר טוב. מה ללמוד? מחשבים, מחשבים ומדעי המוח, או אולי משפטים, מה אפספס כאשר אני אבחר את התואר הזה? העבודה הזו מספיק טובה לי? אולי במקום הבא יהיה יותר טוב? ואז, אנחנו יושבים על הגדר, והמוח עסוק כל הזמן במה ההחלטה הטובה ביותר, האם זו או אחרת? מה אנחנו מפספסים, על מה אנחנו מוותרים, חיטוט אין סופי בלי מנוחה (rumination). כאשר המוח נמצא במערבולת, קשה לתפקד, מה גם ששום דבר לא זז, לא הולכים ללמוד, לא בוחרים בת זוג, ולא נהנים בעבודה. לשבת על הגדר זה הדבר הכי קשה. איך יוצאים מזה? (לימדה אותי אישה יקרה) במקום לעסוק במה אנחנו מפספסים, להתעסק במה שאנחנו מרוויחים. אני אבהיר, אם אני מרוויחה מהזוגיות שאני נמצאת בה חברות, תמיכה ואוזן קשבת וזה משהו שחשוב לי, אז בחרתי נכון. וזה לא משנה מה האופציות האחרות, כי כבר הרווחתי. אם אני מחפשת לימודים ואני רוצה להרוויח עניין ואינטראקציה עם אנשים. אותי מעניין למשל, ביולוגיה וזה כולל עבודות מעבדה בקבוצות, כאשר אלמד את מה שאני מרוויחה, אני אצא נשכרת. אם אני רוצה להרוויח בעבודה בה אני נמצאת תחושת שייכות וחברים, ויש לי את זה בעבודה הנוכחית, הרווחתי. לבחור רווחים זה לבחור ערכים, מה חשוב לי. כאשר ערכים מנתבים אותנו בחיים, גם כאשר אנחנו טועים, זה עם רווחים.

כל הזמן מדברים על גמישותו של המוח, לפחות האנשים שאני פוגשת, ואני בטוחה שרובכם קראתם ספרים על נפלאות המוח, למה? כי זה ממש מעניין, אבל עד כמה המוח גמיש? כמה מהר הוא יכול להשתנות? נניח ואני אלמד אתכם מילה חדשה עכשיו "אי צי מה" המבוטאת : E (כמו האות), tzi, ma ואני אבקש מכם להגיד בקול את המילה, מה קרה אצלכם במוח? המוח שלכם ראה אותיות, כלומר השתמש בעצב הראייה כדי לאסוף מידע, חיבר את המידע החדש למידע ישן שיש לו על מנת לתת משמעות פונטית (צליל) לאותיות ונתן פקודה לשרירי הפה להפיק את הצליל המתאים למילה "אי צי מה". והינה למדתם מילה חדשה. מה צריך לקרות כדי שמחר בבוקר לזכרו את המילה? שתחזרו עליה כמה פעמים. עכשיו, ממש ברגע זה שיניתי לכם את המוח, הפעולה הזו של איסוף מידע חדש, חיבורו למידע ישן, היצירה של תבנית תנועה שתפקידה לייצר את הצליל הפעיל את המערכת העצבים שלכם לייצר קשרים חדשים ותבניות חדשות. זו גמישותו של המוח. כל מה שהיה צריך כדי שיקרה משהו במוח זה גירוי חדש. במילים אחרות, כמה שניות. המוח בכל פעם שנפגש עם גירוי חדש, שמיעה, מגע, ריח, ראייה, גירוי פנימי כמו ממערכת האזהרה, כל גירוי גורם למוח לייצר תבנית חדשה. ובכדי שהתבנית תישאר לאורך זמן כל מה שצריך זה – זמן, כלומר חזרות או במילים אחרות, תרגול. למה אני מספרת לכם את זה? מה שתתרגלו יקבל משמעות גדולה יותר במוח, תתרגלו כעס, פחד, חרדה, כאב, תקבלו תבניות חזקות יותר של פחד, חרדה, וכאב, בדיוק כמו שככל שתתרגלו שפה תעשו בה יותר טובים. תתרגלו שמחה, סקרנות, הכרת תודה, תקבלו תבניות חזקות יותר של שמחה, סקרנות והכרת תודה, בדיוק כמו שככל שתתרגלו תנועה תעשו בה יותר טובים. ועכשיו השאלה האם אפשר ללמוד משהו חדש אחרי שהרבה שנים תרגלת משהו אחר? האם אפשר לשנות בתבניות? ותשובתי היא, כמה זמן לקח לכם ללמוד את המילה "אי צי מה"? מה אתם צריכים לעשות כדי שתזכרו אותה בעוד שנה? כל מה שצריך זה רצון וזמן. המוח גמיש במידה שהוא משתנה בכל רגע, שניות, וכדי שהשינוי יהיה לאורך זמן צריך תרגול.

אתם יודעים מה הבעיה? שכאב זו לא הבעיה, הבעיה היא שאתם לא חיים את החיים שאתם רוצים, מישהו החולה בסכרת, מחלה שדורשת טיפול רצוף, יכול לסבול או לא מההשפעות של המחלה. ההשפעה שלה על החיים של החולים תלויה בהם. למה אני מתכוונת? אם המחלה לא עוצרת אתכם מלהגשים את החלומות שלכם היא פשוט עוד משהו שיש לכם כמו קרחת או פלטפוס, משהו שיכול לקרות עם הזמן אבל לא משבש לכם את החיים. אני יודעת שכאב זה לא אותו דבר, אבל האם זה באמת כל כך שונה? מה יקרה אם תהפכו את הכאב לחלק מהחיים שלכם ולא העיקר, מה תעשו בכל הזמן הזה שיהיה לכם כאשר תפסיקו ללכת לרופאים, למטפלים ולטיפולים? מה יקרה כאשר תשומת הלב שלכם לא תתמקד בניסיון הזה למגר את הכאב אלא בהתרכזות בחיים הרגילים? מה קורה כאשר לא מתרכזים בקושי? כאשר לא מחזקים את השלילי? אתם יודעים את התשובה, הקושי קטן, השלילי מצטמצם, והחיובי גדל, ויתכן כי הכאב לא יעלם לגמרי, אבל כאשר הוא לא יפריע לכם לעשות מה שאתם רוצים, האם הוא באמת יהיה כזו בעיה? ששואלים אותי "אז מה את עושה?" אני דואגת שכל אחד ילך במסלול חיים שהוא בוחר בו, לפעמים אני אפילו עוזרת לבחור אותו מחדש, והכאב? הוא יעזוב כאשר המוח יבין שהוא לא העיקר. כאשר מתרכזים בטוב, הטוב גדל. או כמו שמטופל שלי אומר "בכל מקרה כואב לי, אז לפחות שאהנה"

אם נראה מישהו מדלג ברחוב יתכן נחייך, יתכן נתעלם, אבל בטוח נמשיך הלאה, אם נראה מישהו רץ ברחוב עם מבט של אימה בפניו נסתכל מסביב בפחד ונחפש סכנה, אם לאדם הזה יצטרפו עוד כמה אנשים מבוהלים הרצים מאותו כיוון אנחנו נעצור ולא נמשיך לאותו כיוון, כי יש לנו תכונה מולדת, לפחד. אנחנו יצורים חברתיים הלומדים מהסביבה, אין טעם שכל אחד יעשה את אותה טעות אם אנחנו יכולים ללמוד אחד מהשני, נכון? אז כמו שאנחנו יכולים ללמוד שפה, ותנועה, אנחנו יכולים ללמוד סכנה, למה? כי זה טבוע בגנים שלנו. אחרי שהסרט צ'אקי יצא היו הרבה מאוד ילדים שפחדו מבובות, כי אנחנו יכולים ללמוד פחד, לא רק מהתנסות אישית. קבוצה של אנשים מבוהלים רצה מאותו כיוון אומר שמשהו קרה, שריפה, פיגוע, משהו שאנחנו צריכים להישמר ממנו. קבוצה של אנשים הסובלים מכאב יכולה גם ללמד אותנו, שיש סכנה ואנחנו צריכים להישמר ממנה. כמו שיכולה להיווצר בהלת המונים ממישהו שצועק שריפה על שריפה שלא קיימת, יכולה להיווצר בהלת המונים ממישהו שאומר שיציבה לא זקופה היא מסוכנת, שישיבה היא מסוכנת, או שריצה היא מסוכנת. והמוח לא צריך הרבה בכדי לייצר כאב, כל מה שהוא צריך זה לחשוב שיש נזק פוטנציאלי על מנת שיכאב. אבל, עכשיו מגיע המקום שלנו, לבדוק את המוח שלנו ולא לקבל כל החלטה שלו כמובן מאליו. לא, לא כל מה שאומר לנו המוח הוא נכון, יש מלא החלטות שלנו שאנחנו היינו רוצים שיהיו אחרת למשל היינו רוצים להצליח בדיאטה, להפסיק לעשן, להתמיד בפעילות גופנית, להתחיל את הפרויקט שאנחנו חולמים עליו, אבל המוח הזה מעכב אותנו. בכאב, יתכן והמוח הזה מגביר את הסבל שלכם, לפעמים פשוט צריך להרגיע אותו, כי זה כל מה שזה, פחד מנזק פוטנציאלי שלא באמת קיים.

יש לי מלא שיחות על כאב, בכל יום יש מישהו שמחליט להסביר לי למה אני טועה, וזה מאתגר אותי לחשוב בדרך חדשה, אתמול היתה לי שיחה סופר מעניינת וחשבתי שתעניין אתכם, בחור: "תסבירי איך זה שכאשר לוחצים ממש חזק על השריר פה (מצביע על נקודה) וכואב? אם לוחצים במקום אחר זה לא כואב" אני: "אם לוחצים מספיק חזק בכל מקום בגוף אפשר להכאיב" בחור: עונה בשמחה "נו, את רואה! אז זה אומר שמשהו לא בסדר!" אני: עדיין לא מבינה איך זו הוכחה "גם כאשר לוחצים על הגוף אין נזק, אנחנו לא שוברים עצמות, אנחנו לא קורעים רצועות או שרירים, ללחוץ חזק לא עושה נזק, רק כאב וכאב כמו שידוע לנו יש חיים משל עצמו" בחור: "אבל אם כואב אם לוחצים על השריר זה מעיד על בעיה בשריר" אני: "זה לא נכון, אנחנו לוחצים על העור, לא על השריר, אין שום ערובה שאנחנו מחזיקים בין האצבעות שלנו יותר מרקמת עור ושומן. וגם אם תפסנו איזה שריר (רוב השרירים צמודים לעצם) הגירוי שאנחנו עושים מגיע למערכת העצבים דרך עצבים סנסוריים (תחושה) ולא מוטוריים (תנועה) אז מה לשריר ולכאב הזה?" בחור: "אבל לוחצים על המקום, זה לא אומר שיש בעיה במקום?" אני: "נניח והיית נפגע תקיפה מינית, אתה חושב שמגע בגוף שלך היה שווה למגע של גוף של מישהו אחר" בחור: "אממ לא, אבל מה הקשר?" אני: "כי העור יכול להפוך להיות רגיש יותר בגלל אירועים שקרו במוח בדיוק כמו אירועים שקרו במקום הכואב, ואם הכאב הוא כמה שנים אנחנו יודעים שהגוף ריפא את עצמו, מה שנשאר הוא רגישות יתר למגע ששווה באופי שלו לרגישות יתר בנפגעי תקיפה מינית, תגובתיות יתר של המוח ולא בעיה המקומית" בחור: "אז את רוצה להגיד לי שלך זה לא משנה איפה כואב, ולא משנה לך המגע שאת עושה?" אני: "כן ולא, המיקום של הכאב אומר לי איזה אזור מעורב במוח, וגם מה האופי של ההתערבות, אבל העוצמה של הכאב לא מעידה בשום צורה על מידת הנזק, כי אין קשר בין עוצמה למידת הנזק" בחור: "אז איך את יודעת מה הבעיה?" אני: "אני מקשיבה לסיפור שמביא המטופל, אני מחפשת רמזים בתנועה ובגוף ואני מעלה השערות ובודקת אותן" בחור: "ואת בטוחה שאין לי פגיעה?" אני: "כמה זמן כואב לך?" בחור: "8 שנים" אני: "אתה מכיר בעיה בגוף שלא נפתרת אחרי 8 שנים?" בחור: "כן כל מיני מחלות כמו סרטן או מחלות אוטואימוניות" אני: "עברו 8 שנים, עשית את כל הבדיקות בעולם, יש לך אותן?" בחור: "לא" אני:

יש אנשים שהם פשוט כישרוניים, זה כאילו הם נולדו עם היכולת מיוחדת, הם התחילו לנגן לבד בגיל 3, או רקדו בסלון עם החיתול, או לימדו את עצמם לקרוא בגיל 4. יש כאלה אנשים. אני לא אחת מאלה. אבל האם זה אומר שאני לא יכולה ללמוד לנגן? או לרקוד או לקרוא? ברור שאני יכולה! כאשר אני אלמד אני אפתח אזורים במוח שלי שקשורים לפעילות הזו, נכון? בנגינה אני אפתח את השמיעה שלי, בריקוד אני אפתח את התנועה שלי, בקריאה אני אפתח את האזור השפתי שלי. זה כישרון שיש לכולנו, ללמוד. ואם תשאלו אותי מה הsuper power שלי, זה היכולת ללמוד. ואני מזמינה אתכם לחלוק איתי אותו, נהיה ביחד משפחת סופר על! אם אנחנו יכולים ללמוד, בכוונה תחילה, יכולות כמו שמיעה, תנועה, ושפה. למה שלא נוכל ללמוד חשיבה שונה? אם המוח שלנו למד ותרגל כאב, מה יפריע לנו לתרגל את הפעולה ההפוכה, חיים ללא כאב? (יום אחד אני אצטרך להמציא לזה מילה) אל תגידו לי שכאב זה אחרת, מה ההבדל בין כאב לבין שמיעה? שתיהן פעולות עצביות שקורות כתוצאה מגירוי של מערכת העצבים והן בסיסיות בתפקוד המוח, אנחנו נולדים עם שתיהן. אנשים שלומדים צפרות מחדדים את הראייה שלהם לרמה של זיהוי איזה נשר עף בשמיים מעליהם במרחק אדיר, מה ההבדל בין כאב לבין ראייה? אדם הלומד להיות יינן לומד להבדיל בדקויות עדינות של טעמים וריחות, מה ההבדל בין ריח לבין כאב? עכשיו שגרמתי לכם לעצור שנייה ולחשוב, רגע, אולי יש משהו בדבריה. השאלה הבאה שנשאלת היא איך לומדים לשחרר כאב? איך מלמדים את המוח להגיב אחרת? אני אשאל אתכם בחזרה איך לומדים לנגן בפסנתר? איך לומדים לרקוד? הולכים לאיש מקצוע שזה תפקידו ללמד אתכם, אבל אל תגידו אי אפשר לשנות משהו כל כך בסיסי בתפקוד המוח שלנו, כי מה יותר בסיסי משמיעה, ראייה, חוש ריח, ותנועה? אפשר לשנות את המוח, רק צריך לדעת איך. ואתם יודעים מה החלום שלי? החלום שלי שכולם ידעו את זה, שהמוח זה דבר גמיש, גם בכאב.

הקשבתי להרצאה של ריק הנסון והוא השתמש שם במטפורה מאוד יפה שהייתי רוצה לחלוק אתכם, המיינד שלנו או התודעה היא כמו גינה, איך שנטפח אותה ככה היא תגדל, אם לא נשקה אותה היא תתייבש, אם נזניח אותה יגדלו בה עשבים שוטים, אם נטפח אותה יגדלו בה פרחים, ועצים. אז אם כל היום נעסוק בשלילי, במה שאין, במה שחסר, הוא יגדל, אם, לעומת זאת נתעסק במה שהשגנו, בהצלחות שלנו, נודה על הטוב שנפל בחלקנו, נשמח על מה שיש, הטוב יגדל. ולא, אני לא בלתי מציאותית, אי אפשר כל היום להתעסק רק בחיובי, אנחנו לא בנויים ככה, אבל אנחנו גם לא כל היום משקים את הגינה ומטפחים אותה. גם בטיפוח גינה, אנחנו צריכים לאזן בין הימים שאנחנו לא משקים לימים שאנחנו כן, אנחנו לא שותלים כל השנה. כך גם בחיים, איזונים, אנחנו צריכים להסתכל יותר על החיובי מאשר על השלילי, ובסופו של יום לדאוג שהגינה שלנו תהיה יפה.

אני רוצה לדבר היום על אמונה, ואיך היא קשורה לכאבים, אמונה זה משהו שאנחנו מרגישים בבטן, שום מילים והסברים הגיוניים לא ישנו אותה, אף אחד לא יצליח לשכנע מאמין שאלוהים לא קיים, להתווכח על אמונה זה עקר, כמו להתווכח על מה טעים יותר עוגה או גלידה, זה משהו שמרגישים ואין בזה קוגניציה, האמונה שלנו היא סוג של מצפן, היא הבסיס לבחירות שלנו, למשל האמונה שאני מוצלח תוביל אותי לעשות דברים שאצל אחרים יתפסו כסיכונים, כי אני מאמין שאני אצליח. או האמונה שאני ראוי לאהבה, תוביל אותי לחפש זוגיות שלמה ומכילה, האמונה שאני יפה תוביל אותי לבחור בגדים המדגישים את זה. האמונות ההפוכות, כמו האמונה כי אני כישלון יוביל אותי לא לנסות, האמונה שאני לא ראוי לאהבה יכול להוביל אותי להיות בזוגיות לא בריאה או אפילו מתעללת, האמונה שאני מכוערת תוביל אותי להתלבש בצורה שתסתיר אותי. כאשר המצפן הזה פוגש אמונות סביב כאב הוא יכול להיות הגורם המחולל של הכאב, אם אני מאמין שהכאב נגרם ממשהו מסוכן כמו פריצת דיסק, דיאסטזיס, הבדל באורך רגליים, ישיבה לא נכונה, או כל דבר אחר, האמונה הזו תדריך את העשייה שלי. אני אזהר מדברים, אני אמנע מפעילויות מסוימות, אני אנהל שיחה עצמית ואגיד שאני לא בריא. עכשיו אני יכולה לתת לכם מיליון הסברים הגיוניים, אני יכולה לקשקש במילים מפה ועד מחר, ושום דבר לא יקרה כי אמונה לא דורשת הוכחה, היא רגש או תחושה שהדבר הזה שאני חושב הוא אמת. זוכרים? אי אפשר לשכנע מאמין שאלוהים לא קיים, וגם בשביל מה לנסות בכלל? אז למה אני עדיין מתעקשת לדבר על אמונה עם כך, כי אמונה סביב כאב, לא תורמת לכם, היא מעכבת אתכם, היא מלבה את המוח להדליק את נורות האזהרה. ואתם צריכים לשאוף לשנות אותה. איך? זה שלכם... אני אסיים בסיפור שקרה לי לפני דיי הרבה שנים, היתה אצלי בחורה קיבוצניקית, שבגיל צעיר הופיעו לה כאבים ברך, כאשר היא הגיעה לרופא הוא נתן לה את הנאום הרגיל של שחיקת סחוס בברך והתוצאה היתה שהיא האמינה שהשחיקה שלה היא המקור לכאבים, שתנועה תגביר את השחיקה, ואם היא רוצה ללכת על הרגל עד גיל מבוגר כדי שהיא תפסיק לזוז. אז היא הפסיקה לרכב על אופניים בקיבוץ, היא לא הלכה למרחקים ארוכים, היא נסעה ברכב למכולת, וצמצמה את העבודה שלה בקיבוץ לתפקיד פקידותי. כי האמונה שלה הייתה שפעולות אחרות יפגעו בה. הכאב כאמור, לא נעלם, הוא אפילו התגבר והופיע בישיבה, היא האמינה שזה תוצאה של התדרדרות השחיקה בברך ואז נפגשנו. זה היה לפני כמה שנים אז הייתי מטפלת פחות טובה וניסיתי לשכנע אותה שאין דבר כזה שחיקת סחוס, והיינו מתפלספות על המצב בברך שלה בהמון היגיון, רציונליזציה. אבל אתם מבינים, היגיון לא עובד על אמונה. יום אחד היא התקשרה ואמרה שהיא לא צריכה להגיע יותר למפגשים, שאלתי אותה למה, והיא ענתה שהכאבים עברו, מאוד הופתעתי ושאלתי אותה איך זה קרה היא ענתה "החלטתי להאמין לך, ישבתי וחשבתי עם עצמי והבנתי שמה שאמר לי הרופא היה דעה אחת ואת אומרת לי דעה אחרת, אין לי דרך באמת לדעת מי מהן נכונות, אין דרך להוכיח אף אחת מהן, מכיוון שהיחס בין השתיים הוא 50-50 החלטתי להאמין לך" אמונה היא רגש, אני לא יודעת איך תשנו אותה אבל אני בכל יום בודקת את האמונות שלי ואיך הן תורמות לי, ואמונות שלא תורמות לי אני עובדת על מנת לשנות אותן. תבדקו, אילו אמונות מעכבות אתכם ותתבוננו בהן ותבדקו אם הן עדיין מקדמות אתכם.

אתמול הגיע אלי בחור צעיר ומיואש. הוא אמר לי שהוא מבין מה אני רוצה לעשות, להרגיע את המוח שלו, אבל הוא רצה לדעת איך אני עושה את זה לפני שהוא מתחייב לטיפול. ניסיתי להסביר איך המוח פועל, ואיך הוא יכול לירות אותות כמו באזעקת שווא. והוא, הבחור החכם, אמר שאת כל זה הוא מבין, הוא למד את כל זה באוניברסיטה הוא יודע איך זה עובד. אבל איך אני עושה את זה? ובאותו הרגע לא ידעתי מה לענות לו, כי יש מלא דרכים והשאלה הזו הציקה לי כל הלילה ויש לי עכשיו את התשובה (אגיד לו אותה במפגש הבא). פוירשטיין לימד אותי, פרופסור פוירשטיין היה פסיכולוג חינוכי שלא חיפש מה היה לא בסדר עם הילד, הוא לא ראה פתולוגיות, הוא ראה הזדמנויות ללמידה. אתם מבינים? אם ילד עונה תשובה לא נכונה במבחן זה לא בגלל שהילד טיפש, הרי הוא כתב תשובה, הוא פשוט הבין אחרת את השאלה וענה בדרך שבה הוא חשב שהיא התשובה הנכונה. כאשר הוא קרא, הוא הבין משהו אחר. הסוד הוא להבין מה הילד הבין, איך הוא אוסף נתונים, מה הוא קרא, ומה הוא מבין מהשאלה, כלומר, לחפש מה שונה בדרך החשיבה שלו לעומת מה שציפינו. הלמידה מפוירשטיין שינתה לי את דרך ההסתכלות כמטפלת וכאדם בכלל, במקום לחפש את הרקמה הפגועה, או את הפתולוגיה, לחפש מה הדרך בה המוח בוחר לפעול עכשיו. וכמו שפוירשטיין משנה לילדים את איסוף הנתונים ואת פרוש המידע, כך גם אני עושה, מלווה אנשים לשנות את איסוף הנתונים ופרוש המידע של המוח שלהם לגבי סכנה. כי המוח לא עושה לנו את זה בכוונה, הוא לא מייצר כאב כדי לעצבן אותנו, הוא מייצר כאב כי הוא עדיין חושב שיש סכנה. והוא חושב שיש סכנה כי משהו בתוכו עדיין יורה אותו אזהרה. כאשר ילד פותר שאלה, המוח שלו אוסף מידע ומחליט מה התשובה הטובה ביותר. באנשים כאובים התשובה של המוח היא – כאב. אם נלמד אותו לאסוף מידע אחרת ולפרש מידע אחרת, הוא ייתן לנו תשובה שונה.

איזו כותרת מפוצצת? ונכון מה שעולה לכם לראש עכשיו זה ישיבה מסוכנת, כסאות לא נוחים, ובהייה במסך. אבל אז אתם נזכרים שאני כתבתי את זה, וכבר קראתם כמה דברים שכתבתי, ואתם יודעים שאני לא מקשרת בין כאב לכל הגורמים האלה, אז זו בטח בדיחה. אבל זו לא בדיחה, אני רק רוצה להציג לכם צד אחר של המשפט, נמצא קשר בין עבודה לבין יותר כאב גב, אבל לא בגלל העבודה עצמה, אלא בגלל איך שאתם מרגישים בעבודה. חוסר שביעות רצון ממקום עבודה, תחושה של עויינות במקום העבודה או התעמרות בעובדים, תחושה של חוסר שליטה, כולן תחושות שנמצאו הרבה יותר באנשים הסובלים מכאב גב תחתון, פי שלוש עד פי עשרים יותר מאנשים ללא כאב גב. תחשבו על זה לרגע, נכון שזה נשמע הגיוני? נכון שנשמע ממש הגיוני שאנשים שסובלים בעבודה שלהם, שלא אוהבים את מה שהם עושים, ושמרגישים שאין להם שליטה יסבלו יותר מכאבים? ועכשיו דעתי האישית, לא מחקרים וסטטיסטיקות. מאחורי כסף יש מעט מאוד, אם אתם לא עניים מרודים עוד אלף או שניים במשכורת לא ישנה את רמת האושר שלכם. אנשים הזוכים בלוטו בסכומים גדולים חוזרים לרמת האושר הבסיסית שלהם אחרי שנה. בדרך כלל יותר כסף אומר קנייה של דברים יותר יקרים והתוצאה היא בדיוק אותם חובות. בית יותר גדול, מכונית יותר משוכללת, גדג'טים, זו קליפה ריקה שאין מאחוריה הרבה. זו לא סיסמה שכסף לא שווה אושר, כסף הוא רק חומר. לעומת זאת עניין בעבודה, אתגר, משמעות, להיות חלק מקבוצה, אלו הדברים שבאמת משנים. הם גורמים שמעלים רמות אושר, הם יגרמו לנו לקום עם חיוך בבוקר, ולקבל תמיכה ברגעים הקשים. מה שאתם עושים בעבודה, הערך שהיא נותנת לכם, התחושה שיש לכם כשאתם נמצאים בה חשובים. כמה אתם שמחים במה שאתם עושים? מדוע אתם מגיעים לעבודה, בשביל הכסף או בגלל משהו אחר? כי גם זה יכול להשפיע על כאבים, ואם אתם צריכים שינוי, עכשיו זה רגע מעולה.

זה נורא כואב, ממש ממש כואב, ובגלל שזה כואב זה אומר שמשהו ממש לא טוב קורה בגוף, זה אומר שמשהו ממש רציני קרה, פציעה, כי אם זה כואב מאוד זה אומר שמשהו רע קרה, נכון? באיזה מקומות נוספים אתם מכירים יש קשר ישיר, אחד לאחד, בתגובות של הגוף לבין אירוע? האם אנחנו תמיד מגיבים בדיוק באותה צורה? קמנו בבוקר נכנסנו לרכב והגענו לפקק, האם אתם תמיד מגיבים באותה צורה? או שאתם כמוני? כאשר ישנתי טוב בלילה, ויום לפני כן היה לי יום חופש אני נינוחה ולא אכפת לי שהזמן עובר, וכאשר העירו אותי הילדים שלוש פעמים בלילה, בבוקר הם לא הסכימו להתעורר, וקבלתי מייל לא טוב מהעבודה, אז הפקק הופך להיות בלתי נסבל. אתם יודעים מה ההבדל בין שתי החוויות נכון? ברור לכם מאליו שאני לא אותו אדם בשתי הסיטואציות, אני עדי אבל שונה לגמרי, נכון? הסיטואציה, הסביבה, הגורמים התורמים המקדימים, החוויות הפנימיות, העבר שלי, המקום אליו אני רוצה להגיע, כולן משפיעים על דרך התגובה שלי בפקק, מה יהיה הדופק שלי, כמה אכעס, האם הידיים שלי ירעדו, האם אני אקלל. גם כאשר כואב, העוצמה לא קשורה לפציעה הפנימית בגוף, היא קשורה לסיטואציה, לסביבה, הגורמים התורמים, החוויות הפנימיות, העבר שלכם, התוכניות שלכם. תזכרו בכאבי הבטן לפני מבחן, נכון יש הבדל בין מבחן "סתם" למבחן "חשוב"? גם כאבים אחרים הם כאלה, העוצמה שלהם תלויה בהמון דברים שאינם תלויים במידת הנזק (אם קיים) אלא בגורמים אחרים לא קשורים. בפעם הבאה שכואב לכם יותר, אני רוצה שתשבו ותחשבו, מה עבר עלי שיכול היה להשפיע? מה עוד היה יכול לגרום למוח שלי להיות יותר עצבני. ואל הגורמים האלה תתייחסו. כי השינוי צריך להיות במחשבה.