חיפוש באתר זה

בצעירותי הייתי שמנה, וכל הזמן חשבתי שכאשר אני אהיה רזה, אני אהיה מאושרת, אבל כמו הרבה אנשים בלבלתי את הסדר, כי כאשר הייתי מאושרת ירדתי במשקל, זה נכון אני חושבת לכל שינוי שאנחנו רוצים להשיג בחיים, למשל ביטחון עצמי. כאשר יהיה לי ביטחון עצמי אני אעביר הרצאה מול קהל, אבל הסדר הוא הפוך. הסדר הנכון הוא שכאשר אעמוד מול קהל ואתגבר על החששות, אבנה ביטחון עצמי. רק אם אני אחווה הצלחות לצד כישלונות אני אפתח את אותו ביטחון לעמוד מול קהל. אי אפשר לפתח ביטחון עצמי מקריאת ספרים או חוברות הדרכה. אומץ הוא לא העדר פחד, אומץ הוא התוצר של עשייה ביחד עם הפחד ולמרות שהוא עדיין קיים. גם כאב הוא ככה, אם אתם מתכננים לצאת, לעשות ספורט, להתחיל ללמוד, למצוא זוגיות (או כל דבר אחר שאתם דוחים בינתיים), רק כאשר הכאב יעלם, אתם מבלבלים את הסדר. כאשר תצאו, תעשו ספורט, תלכו ללמוד, תמצאו זוגיות, הכאב יהיה חלק פחות משמעותי מהחיים שלכם. ונכון, קשה לעשות את זה לבד, ונכון, זה מפחיד, ונכון, זה עלול לכאוב. זה דורש אומץ, כלומר, עשייה ביחד עם הפחד ולא בהעדרו.

קמתם בבוקר וכאב לכם שהתכופפתם לנעליים, אז החלטתם שמהיום אתם נועלים רק נעליים שניתן להחליק אליהם, זה הרבה יותר נוח. קמתם שבוע אחר כך וכאב לכם שהתכופפתם לצחצח שיניים, אז החלטתם לקנות מברשת שיניים חשמלית, היא בכל מקרה עושה עבודה הרבה יותר טובה. שבוע אחר כך הרגיש לכם לא נוח לשבת שעתיים רצוף, אז החלטתם לקנות כדור פיזיו שיהיה לכם יותר נוח לעבוד אתו, זה הרבה יותר בריא. אחרי חודש בארוחת ערב משפחתית הרמתם את האחיינית שבכתה וכאב לכם להרים אז החלטתם שמהיום תבקשו שיביאו לכם אותה רק כאשר אתם יושבים, זה הרבה יותר הגיוני. חצי שנה אחר כך, כאשר עמדתם במטבח להכין ארוחת חג הגב הרג אתכם, אז החלטתם שמהיום בכל הארוחות כל אחד יביא משהו, זה הרבה יותר משפחתי. שנה אחר כך, נתפס לכם הגב אחרי אימון והחלטתם שמעכשיו אתם עושים רק שיעור שיקומי לגב, זה הרבה יותר חכם. עשיתם המון דברים מאוד טובים לאורך הדרך, למדתם הרבה שיעורים לחיים, אפילו שיפרתם את מצב השיניים על הדרך ואת שיתוף הפעולה המשפחתי. מה שאיבדתם בדרך זה את הגמישות לעשות מה שבא לכם, לפעמים מברשת שיניים כזו ולפעמים אחרת, את החופש שלכם להתנהל בלי חוקים, לפעמים לנעול את הנעל הזו ולפעמים אחרת, את האמון בגוף שלכם, שהוא לא חייב שיטת עבודה מיוחדת כדי להתאושש.

מה קורה כאשר מנסים למתוח שריר? האם אפשר לשנות אורך של שריר? פיזיולוגית אנחנו לא מותחים שום דבר, אי אפשר לשנות אורך של שריר, אי אפשר לשנות אורך של גיד. כאשר אנחנו משפרים טווח של תנועה אנחנו מחזירים לגוף טווח שהוא לא השתמש בו הרבה זמן. אורך של השריר הוא מולד, הטווח של המפרק הוא נתון, רוב האנשים לא משתמשים בטווח המלא ובאורך המלא של השריר. אז למה אנחנו עושים "מתיחות"? אם אנחנו לא משנים שום דבר מעבר לנורמה, בשביל מה אנחנו עושים בכלל "מתיחה"? כדי להגדיל אפשרויות תנועה. נניח ומישהו רוצה להרים משהו מהרצפה, וכל חייו הוא עשה את זה בעזרת כיפוף ברכיים כי מישהו אמר לו (ולא מצדק) שכיפוף של הגב הוא לא בריא. על הדרך הוא איבד את הטווח תנועה כי הוא לא השתמש בו הרבה. הוא לא "התקצר" הוא לא "התכווץ" הוא פשוט לא השתמש בטווח הזה והתוצאה אי שימוש נלמד/נרכש. כמו שלא השתמשתם בשפה ושכחתם אותה, כך הגוף "שוכח" תנועה. יום אחד אותו ברנש החליק ברחוב ונסדקה לו הפיקה, התוצאה היתה גבס ארוך מהמפשעה עד הקרסול. עכשיו אסטרטגיית כיפוף הברכיים כבר לא אפשרית, הוא צריך להרחיב את אפשרויות התנועה החדשות שלו. כאשר אנחנו שומרים על טווחי תנועה אנחנו מאפשרים לאנשים לשמור על אפשרויות התנועה שלהם למקרה ויום אחד הם יצטרכו אותם. לא בגלל שהם נמתחים, לא בגלל שמתיחות מונעות פציעות, לא בגלל שמתיחות מונעות כאבים. כי כמו בכל דבר בחיים, יותר אפשרויות מאפשר גיוון תנועתי למקרה וצריך.

כה אני נראה כאשר שואלים אותי את השאלה "איזה תרגיל מתאים ל...?" תגידי לי איזה תרגיל מתאים למישהו עם פריצת דיסק, כדי לענות על השאלה אני אתן לכם דוגמא, נניח ושיש בחור צעיר, נקרא לו א', בן 30, עם פריצת דיסק שכואב לו הגב ויורד לישבן בישיבה ממושכת, נניח יותר מרבע שעה. ונניח שיש בחור צעיר נוסף, נקרא לו ב', בן 30, עם פריצת דיסק שכואב לו הגב ויורד לישבן בישיבה ממושכת, נניח יותר מרבע שעה. האם שניהם צריכים לקבל את אותו תרגול? מה אם א' איבד אח בשנה האחרונה לסרטן בעמוד שדרה, וב' עובד בעבודה שהוא שונא ורק מחכה לעזוב אותה. האם אתם עדיין חושבים שהם צריכים את אותו תרגול? מה אם א' סבל בעבר ממיגרנות והוא אובחן עם תסמונת המעי הרגיז, וב' לא יכול לעזוב את העבודה מבלי למצוא חדשה כי הוא חייב לעזור בפרנסה של ההורים החולים בבית. האם אתם עדיין חושבים שהם צריכים את אותו תרגול? האם קיים בכלל תרגול מתאים לגב? לפריצת דיסק? לקרע בכתף? לכאב ברכיים? לא.... יש תרגול המתאים לבן אדם, ספציפי, אז כאשר אני מקבלת את השאלה הזו אני מבינה שמי שנמצא מולי לא מבין עבודה עם כאב, הוא רואה פתולוגיות ולא בני אדם. שני אנשים יכולים לעשות בדיוק את אותו תרגיל משתי סיבות שונות לגמרי, האחד כדי לחזק את השרירים והשני כדי לחזק את הבטחון בגוף. אני אנשים עם אותה "בעיה" יכולים לעשות תרגול שונה לגמרי, האחד צריך לקבל שחרור ורגיעה בשיעור והשני צריך לקבל תחושה של כוח ושליטה. כאשר עובדים עם אנשים כאובים צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות, ולא פתולוגיות.

יש לי חברה שתמיד צוחקת עלי שקל להצחיק אותי ואי אפשר למדוד איכות של בדיחה לפי ההשפעה שלה עלי, והיא צודקת, אני יכולה לצחוק מכל בדיחה, כל סרטון מצחיק, כל ממ"ם בפייסבוק או וואטסאפ, אני נקרעת מצחוק עד דמעות, גם לבד בבית. חוץ מבדיחות גזעניות, בדיחות על אשכנזים לעומת ספרדים או ערבים לעומת יהודים לא מצחיקות אותי בכלל, אני אפילו לא מבינה למה אנשים מוצאים אותן מצחיקות. תחשבו על כמה זה מדהים, דבר ראשון, מה זו היכולת הזו לצחוק? מאיפה זה מגיע? איך זה בכלל התפתח אבולוציונית? מה התפקיד של זה? ודבר שני, כמה הומור הוא אינדיבידואלי, שיש בדיחות שאנחנו לא מבינים בכלל בעוד מי שמסביבנו מתגלגלים מצחוק. נכון זה מובן מאליו כמעט שיש הבדל בהומור? אבל תחשבו על זה שנייה, למה? למה יש הבדל בין אנשים שונים? אם אני אגיד לכם משפט כמו – אני מתגעגעת לים והשמש. אתם תשמעו את אותן מילים, וכולכם תבינו בדיוק למה אני מתכוונת (כל דוברי העברית שנחשף לים ולשמש). ברור לכם שההבדל בהומור נובע מההבדל לא בשמיעה שלנו, אלא בפרוש שאנחנו נותנים למילים. כך בדיוק עובד כל דבר אחר במוח, ההבדל בין אהבה לקפה לגועל הוא לא בטעם, אלא בפרוש שלו, ההבדל בין אהבה למוזיקה קלאסית לתיעוב הוא לא בצליל, אלא בפרוש שלו, ההבדל בין אהבה לפיקאסו לבין אדישות הוא לא במראה, אלא בפרוש שלו, כך זה גם בכאב, ההבדל בין כאב ל – לא, הוא לא בעוצמה, מידת הנזק, או בחומרה, אלא בפרוש שלו. אפשר ללמוד לאהוב קפה, אפשר ללמוד מוזיקה קלאסית, ואפשר ללמוד לאהוב פיקאסו, אפשר גם ללמוד לשנות את הפרוש של הכאב.

לא כל קרע במניסקוס הוא ניתוח, רובם יסתדרו ללא, גם אם יש נפיחות, גם אם יש ירידה בכיפוף, טיפול שמרני לפני הכל, פיזיותרפיה!

מה אתם חושבים שתזכרו בעוד שנה מהתקופה הזו? אתם חושבים שתזכרו מה עבר עליכם בקורונה? לכולנו יש תחושה חזקה שהזיכרון שלנו הוא נכון ומה שאנחנו זוכרים הוא אמת, אבל זה בוודאות לא המצב, שהרי אם היינו זוכרים את כל הפרטים המוח שלנו היה מבזבז מלא מקום, היינו צריכים לזכור כל שנייה באירוע ולא רק נקודות בזמן - החתונה היתה נהדרת והשימלה של הכלה היתה מדהימה. אולי אנחנו אפילו נזכור את אבא של החתן שהחליק על הרצפה ברחבת ריקודים. אבל אנחנו לא נזכור איך הגענו, את התור לשירותים, את מי שעמד בכניסה וחילק לנו את הכרטיסי ישיבה ואת מי שישב בשולחן לידנו. וזה למה? כי המוח זוכר רק קווי מתאר כלליים של האירוע, אבל מה קורה במקרה של פוסט טראומה? פרטי האירוע שממשיכים לעלות ולצוף לפרטי פרטים. גם בפוסט טראומה הזיכרון הוא לא מושלם והוא מכוון לפרטים ספציפיים ולא אחרים, למשל, הסכין שהונח על הצוואר או אקדח על הרקה אבל מה לבש התוקף או מה היו תווי הפנים המדויקים דווקא נשארים לפעמים מחוץ לתמונה. זו גם הסיבה לפעמים מדוע קשה לתפוס את הפושעים שכן גם בפוסט טראומה יש היזכרות מאוד אישית בפרטי האירוע ספציפיים . אבל למה אני מספרת לכם את זה בכלל? איך זה קשור לכאב? לכל אחד הסובל מכאב מתמשך יש סיפור אתו הוא מגיע, אוסף של זיכרונות שמלווים אותו בזמן שהוא סבל, חודשים, שנים. גם הזיכרון הזה הוא לא "נקי", והוא מלא בהטיות המוח המיוחדות לו. לפעמים חלק מתהליך ושחרור מכאב הוא הבניית סיפור חדש, חיפוש אחר זיכרונות אחרים, הצלחות, ויצירת נרטיב חדש ממנו יוצאים למסע חדש. כי אנחנו לא מושלמים, אבל אם נשכיל להבין את ההטיות שלנו נוכל לשנות את הדרך בה אנחנו מתנהגים.

בואו נדבר על מיתוס נוסף, כי כבר ממזמן לא שברנו אחד, והפעם – הלחץ על העצב, או במילים אחרות "דוקטור! הCT מראה שיש לי לחץ על עצב!" אז לא, לא בכל פעם שרואים לחץ על עצב יש כאב. כבר ב1966 בדקו אוכלוסייה ללא כאבים להימצאות לחץ על עצב. אז בעידן שלפני ה MRI בדקו זאת בעזרת חומר ניגוד שהזריקו לחוט השדרה לחפש "סתימות". התוצאה היתה שלכ40% מהאוכלוסייה יש לחץ על עצב ככה סתם, בלי שיכאב להם. הימצאות לחץ על עצב ניתן למצוא גם במקומות נוספים ולא רק בחוט השדרה, למשל תסמונת התעלה הקרפלית. מחקרים הבודקים הולכה של עצב בכף היד מוצאים הפרעות מבלי שיהיו כאבים או סימפטומים אחרים. אז מה כל הקטע? למה לחץ על עצב כל כך מרגש, רוב האנשים המדמיינים לחץ על עצב רואים בעיניי רוחם חנק, עצב שמונעים ממנו אספקת דם. קצת כמו שחונקים בן אדם. אבל הם שוכחים שהגוף הוא קצת יותר מתוחכם. עצב, כמו כל אזור אחר בגוף, מקבל אספקת דם מכל מיני מקומות ולכן הוא יכול להתמודד עם לחץ. ואפילו אם יש הפרעה בתפקוד שלו, כלומר, הוא מתפקד באופן פחות מושלם הוא עדיין מתפקד מספיק טוב בכדי לאפשר לנו חיים רגילים מבלי שנפגע בכלל שיש בעיה. קצת כמו ההבדל בין אוטו ישן לחדש, שניהם ייקחו אותנו מתל אביב ופתח תקווה בלי בעיה. ואכן, יש מקרים מיוחדים בהם לחץ על חוט השדרה או עצב עלול להיות מסוכן ובמקרה זה תאמינו לי שתפנו למיון ולא תתלבטו בכלל כי תיהיה לכם הפרעה בתפקוד וכאב לא חייב להיות שם. אבל ברוב המקרים, לחץ על עצב כגורם לכאב הוא עוד מיתוס שאנחנו צריכים להיפרד ממנו.

מה המוח שלנו עושה? מנהל אותנו כל בוקר הוא מעיר אותנו, ואז הוא מתחיל לתת לנו הוראות – צחצוח שיניים, מקלחת, ארוחת בוקר, התלבשות, כל אלו הן פעולות שאנחנו רגילים לעשות, הרגלים, אבל חוץ מהפעולות שאנחנו עושים עם הידיים והרגליים הוא כל הזמן מייצר מחשבות, אצל חלק מהאנשים המחשבות הן רגילות כמו "אל תשכח לקחת את הפלאפון היום כי אתמול שכחת", "אל תשכח להדליק את הקומקום", "היום יש לי יום ארוך", "אין לי כוח לעוד ישיבה בזום היום", מחשבות נטרליות כאלה, שכל אחד מאיתנו פגש ואף אחד לא מתרגש מהם. אבל מה קורה אם הקול של המוח הוא אחר, למשל המוח מתעמר בנו עם מחשבות כמו, "תראה איך אתה נראה? לא כדאי שתאכל עוגה על הבוקר", "בטח כולם בעבודה יצחקו עליך היום" "בשביל מה את מתלבשת יפה בכלל? מי מסתכל לכיוון שלך בכלל" מה אתם חושבים שקורה לאנשים שזה מה שהמוח שלהם אומר כל הזמן? האם הם צריכים להקשיב למחשבות האלו? לא, נכון? אבל מה קורה אם המוח דיקטטור עם מחשבות כמו "תיזהר, אל תתכופף בצחצוח שיניים שלא ייתפס לך הגב" "אל תשב, זה מסוכן, ייתפס לך הגב" "אל תשכח את חגורת הגב כי הגב שלך חלש מידי" מה אתם חושבים שקורה לאנשים שזה מה שהמוח שלהם אומר להם כל הזמן? האם הם צריכים להקשיב למחשבות האלו? לא.... וזה לא משנה אם המוח "צודק" לפעמים, יכול להיות שבאמת עליתי במשקל, באמת צחקו עלי פעם בעבודה, ובאמת אף אחד לא מסתכל לכיוון שלי. מה יקרה אם אני אתן למחשבות האלו לנהל אותי? וזה גם לא משנה אם המוח הדיקטטור "צודק" לפעמים באמת פעם נתפס לי הגב אחרי ישיבה ממשוכת, באמת פעם נתפס לי הגב אחרי צחצוח שיניים, ובאמת חגורת גב עזרה לי פעם. מה יקרה אם אני אתן למחשבות האלו לנהל אותי? איכות החיים שלי תפגע, ואשמר גם מרעות שלא קיימות היום למען "מה יהיה?" אז המוח, לא תמיד צריך לכתיב לנו את החיים, פחדים תמיד קיימים אבל הם לא צריכים לנהל אותנו

בואו נדבר על פוטושופ, התוכנה הזו שכולם אוהבים לשנוא, העובדה שאפשר לקחת דוגמנית להוריד ממנה 10 קילו, לנקות לו כל פגם בעור, ולהפוך אותה לברבי מעצבנת אנשים, אבל זה בדיוק מה שהמוח שלנו עושה בכל רגע. המוח שלנו לא רואה את המציאות בכלל, מילולית, לא מטפורית, הוא מקבל רק שברירי מידע בעזרת החושים השונים. קחו למשל את חוש הראייה, העיין שלנו לא תופסת את כל השדה הראייה, יש אזור באמצע העיין שאין לו בכלל יכולת קליטה (אזור בו העצב נכנס פנימה, אם זה מעניין אתכם) זאת אומרת שכל אחד מאיתנו היה צריך לראות עיגול שחור באמצע שדה הראייה שלו. אבל זה לא מה שקורה נכון? ולמה? כי המוח משלים את החסר על סמך הפרטים שיש לו, הידע הקודם שלו, ומה שהוא מצפה שיקרה. ואתם מכירים את זה שכל אימא חושבת שהילד שלה הכי יפה בעולם כאשר הוא נולד למרות שאתם רואים בתמונה קופיף קטן? ככה זה, המוח עושה פוטושופ למציאות כל הזמן. אבל איך המציאות תראה, יפה יותר או פחות... זה תלוי במפעיל, כלומר, איך לימדו אתכם להשתמש ב"תוכנה".... האם לימדו אתכם להסתכל על החיובי, או לימדו אתכם להיות חשדנים, או לימדו אתכם להיות ביקורתיים, או לימדו אתכם לזרום. ככה יראה העולם שלכם, מלא בדברים חיוביים, או מלא באנשים מסוכנים, או מלא בדברים לא טובים, או זורם בקלילות. אבל אתם יודעים מה מגניב? לא משנה מה למדתם בעבר, עדיין אפשר ללמוד אפיונים חדשים, שימושים חדשים בתוכנה, שדרוגים. כמו שאפשר ללמוד שימושים חדשים בפוטושופ, ככה גם אפשר ללמוד לשנות את הצורה בה המוח "מייצר" מציאות או יותר נכון להגיד, מפרש אותה. אי אפשר לחיות בלי פוטושופ, אפילו הדאלי למה אמר שגם הוא כועס, זה לא הכעס הוא הבעיה, הבעיה הוא הפרוש של המידע ופוטושופ שעושים. איך לומדים פוטושופ? דבר ראשון מבינים שהוא קיים ולא מסתכלים על העולם כאמת מוגמרת, ודבר שני מתרגלים הסתכלות שונה, מתאמנים בראייה אחרת של המציאות.

נניח ונכנסתם לחדר וכולם צוחקים בו, תוך כמה זמן תתחילו לצחוק בעצמכם? נניח ונכנסתם לחדר וחמש דקות אחר כך מבלי לדעת למה כל מי שמסביבכם מתחיל לצרוח ולברוח מהחדר בבהלה, כמה זמן ייקח לכם להצטרף לבהלה ולברוח? כמה אנשים צריכים לעמוד ברחוב ולהביט למעלה על מנת שתסתכל בעצמך גם למעלה לראות מה קורה? למרות שאנחנו רוצים לראות את עצמנו כאנשים אינדיבידואליים אנחנו בנויים להיות מותאמים חברתית למי שנמצא סביבנו, תחשבו על זה, מבחינה באבולוציונית מי יחזיק מעמד, האדם הקדמון ששיתף פעולה ועשה מה שהקבוצה עשתה ביחד? או האדם הקדמון שרצה לעשות דברים לבד והתעלם מהמעשים של הקבוצה? ניחשתם נכון, אנחנו צאצאים של מי שהשתלב חברתית והתאים את עצמו לקבוצה, בעצם, אפשר להגיד שהיכולת להסתדר לבד ללא הקבוצה היא המצאה חדשה של השנים האחרונות. פעם כדי לנצח במלחמה היית צריך צבא, היום כל מה שצריך זו טכנולוגיה ואדם אחד ללחוץ על הכפתור. פעם היית צריך להיות נחמד לשכן שלך כדי שבסוף העונה אתה תמכור לו תפוזים והוא ייתן לך תפוח אדמה, היום כל מה שצריך זה ללכת לסופר. אבל, המוח שלנו עדיין מתוכנת להגיב לקבוצה, ואם עניתם בכנות על שלושת השאלות הראשונות הייתי מגלים שאתם תתחילו לצחוק תוך כמה דקות, תברחו מיד, וצריך רק 3 אנשים שיתבוננו למעלה בכדי שתבדקו מה קורה. מה זה אומר? זה אומר שהדרך שבה אתם נוהגים היום משפיע מאוד על מי שנמצא סביבכם, אם אתם רוצים או לא. קחו למשל מחקר שנעשה באירופה בחניון של סופר גדול. המדיניות של הסופר היתה שלאחר הקנייה מחזירים את העגלה למקום העגינה. נעשה ניסוי שרצה לראות תגובה קונפורמיסטית של אנשים והחוקרים השאירו עגלה אחת בחניון. בימים אחר כך החניון התמלא בעגלות שאנשים לא החזירו. במילים אחרות – אם הוא יכול גם לי מותר, מה אני פראייר? מה אני מנסה להגיד? אם אתם יוצאים מהבית בימים אלו, כי אתם לא בקבוצת סיכון, ואף אחד שאתם מכירים הוא לא בקבוצת סיכון. אתם יכולים להשפיע על השכנים או האנשים שרואים את התמונות שלכם בפייסבוק לנהוג כמוכם. לא בגלל שאתם רעים, בגלל שהמוח שלנו בוחן את הסביבה ומקבל החלטות בהתאם למה שהמוח הקדום שלו אומר. דעת הרוב קובעת, או במקרה זה התנהגות הרוב קובעת. אז בבקשה, גם בשבילכם וגם בשביל אחרים, הישארו בבית

למה הימים האלו כל כך קשים? לא בגלל שצריך להישאר בבית, לא בגלל שאין עבודה, ולא בגלל שהילדים מטפסים על הקירות, בגלל חוסר הוודאות, אם הייתם יודעים שחוזרים לשגרה בעוד חודשיים בדיוק, היה תאריך ברור וידוע ההתייחסות שלכם לחופשה הכפויה היתה אחרת. יכולתם לעשות תוכניות, לבנות אסטרטגיה, יכולתם לבנות תוכנית כלכלית, יכולתם להיות במקום שלמוח נוח בו, בחיזוי, בכל רגע נתון המוח שלנו חוזה את הרגע הבא, וגם את כל אלה הבאים אחריו, הוא מתכנן היכן המקום הטוב ביותר להניח את הרגל בכדי לא ליפול, איזה שרירים צריך לכווץ מבעוד מועד בכדי לעשות את הצעד, הוא מתכנן מה הדבר הטוב ביותר שכדאי להגיד בכדי להשיג את מה שאנחנו רוצים, המוח שלנו עסוק בארגון העתיד שלנו בכל רגע, אבל הוא לא יכול לעשות את זה היום, עכשיו, דווקא שכאשר יש כל כך הרבה כאוס מסביב הוא לא יכול להרגיע פעילות ולנוח, הוא מנסה למצוא פתרונות, ממציא לנו תאוריות, מנתח נתונים ומשנה את דעתו, מתכנן צעדים ומשנה אותם, הכל בגלל שאין לו מושג מה יקרה, אז אם אתם תוהים למה אתם אבודים, זה רק בגלל שאין עכשיו מספיק נתונים, וכאשר הסערה קצת תתבהר, כולנו נחזור להיות עצמנו, ואתם יכולים לעזור למוח על ידי קביעת שגרה גם בתוך הבלגן, קיבעו דברים שאתם תעשו בכל יום בערך באותה שעה, אפילו הקפה של הבוקר, העוגייה של עשר, התוכנית טלוויזיה ב8, כל דבר שתעשו בשעה קבועה יעזור לכם להירגע עוד קצת, עד יעבור הזעם.