חיפוש באתר זה

יש לי תחושה שהתנועה הזו לא טובה לי, אני מרגיש שזה לא בריא לי, הבטן שלי אומרת לי לא לעשות את זה, בואו נדבר שנייה על תחושת בטן, האינטואיציה, אני יודעת שהרבה ספרי ניו אייג מדברים על להקשיב לתחושת הבטן שלנו בכל מיני החלטות, יש החלטות שזו בחירה נכונה ויש מקומות בהם זה יהיה מאוד לא חכם להקשיב לבטן שלנו. וכדי להבחין בין השניים אנחנו צריכים להבין מה מפעיל את הבטן שלנו. התגובות הראשוניות שלנו מבוססות על המוח הקדום שלנו, זה שאחראי על הישרדות. הוא מתרחק מסכנה ונמשך להגנה. תחושת הבטן שלכם אומרת לכם לאכול עוגת פאג' חמה כל בוקר, וזה למה? כי המוח שלכם שואף לשרוד וקלוריות זה תנאי בסיסי להישרדות של האדם הקדמון. תחושת הבטן שלכם גם אומרת לכם לעשות מה שהרוב עושים, להתלבש כמו מי שנמצא סביבכם, לדבר כמו מי שנמצא סביבכם, להתנהג בהתאם, וזה למה? כי בסוואנה קבוצה היתה שורדת יותר טוב מהיחיד. תחושת הבטן שלכם גם אומרת לכם לשבת בבית ולראות נטפליקס ולא לעשות ספורט, וזה למה? כי פעילות גופנית זה בזבוז קלורי מטורף ואם זה לא על מנת לתפוס אנטילופה הדבר הנכון לעשות הוא להישאר במערה. עכשיו מגיעה השאלה, מתי מקשיבים לתחושת הבטן שלנו ומתי לא? אז דבר ראשון שאנחנו צריכים להבין הוא: אנחנו לא האדם הקדמון, ואנחנו לא חיים בסוואנה. ובכל פעם שאנחנו שומרים על התזונה שלנו, עושים פעילות גופנית ולא נגררים אחרי העדר אנחנו משתמשים ב "לא אינטואיציה" שלנו. וה"לא אינטואיצה" שלנו צריכה לקבוע על ההחלטות שלנו ברוב המצבים, לדוגמא: החלטות עיסקיות, החלטות זוגיות, החלטות פוליטיות וכדומה. לעומת זאת האינטואיצה שלנו, תחושת הבטן, צריכה להכתיב את ההתנהגות שלנו כאשר אנחנו נמצאים בסיטואציה של הישרדות (שבו נודה בזה, זה לא כל כך קורה בחיים שלכם). כאב הוא קצת טריקי, כי יש בו תחושה מאוד עמוקה של הישרדות... אם אני אעשה א' אני אגרום לעצמי נזק. ונזק זה ההפך מהישרדות, לא? כאן נכנס המרכיב הטריקי לפעמים א' באמת יגרום לנזק, למשל אם אחליט לקפוץ לתוך מדורה או לקפוץ מקומה חמישית הכאב באמת יהיה סימן אזהרה לנזק. ולפעמים א' לא גורם לנזק, למשל אם אני ארוץ, אקפוץ, אתכופף, ארים אני לא אגרום לעצמי נזק, למרות שיתכן ויופיע כאב. אז איך מחליטים? תמיד אפשר להיעזר באיש מקצוע המבין בכאב, אבל אני יכולה לתת לכם כלל שאני מלמדת, אם מה שאתה רוצה לעשות לא כואב לאנשים אחרים ההבדל בינך לבינם הוא טעות בשיפוט של המוח ולא נזק. לדוגמא, כל מי שיקפוץ מקומה חמישית יכאב לו (במידה זו או אחרת), אבל לא כל מי שירוץ יכאב לו. כל מי שיקפוץ לתוך מדורה יכאב, אבל לא כל מי שיתכופף... הבנתם את הרעיון, נכון? אתם יכולים לעשות כל דבר כל עוד אתם בונים את היכולת הפיזיולוגית שלכם לעשות אותו.

כאשר אני שואלת אנשים איזו פעילות הם עושים אני לא אוהבת לקבל את התשובה "אני עושה פילאטיס/שחייה/יוגה טיפולית בשביל הגב שלי" זו תשובה ממש גרועה מבחינתי. כאשר אנחנו עושים משהו שהוא לא מתוך הנאה, משהו שבסופו אנחנו לא מחייכים מאוזן לאוזן, משהו שאנחנו מחכים לו במהלך היום ומתעצבים שהוא מבוטל, אנחנו צריכים להשתמש בכוח רצון כדי לתחזק אותו, וכוח רצון... לא מחזיק מעמד הרבה. תחשבו על כל האנשים שעושים דיאטה לקראת החתונה, מה קורה להם אחר כך, או אנשים שמפסיקים לעשן סביב הריון ולידה, או אנשים שלומדים למבחן בנושא שהם לא אוהבים, מה קורה לידע אחר כך? כל דבר שאנחנו עושים לא ממקום של הנאה, לא מחזיק מעמד. פעילות גופנית זה לא משהו שצריך לעשות כאשר כואב הגב ואז מפסיקים, כמו כאשר יש דלקת גרון לוקחים אנטיביוטיקה 10 ימים וזהו. פעילות גופנית צריכים לעשות כי תנועה היא חשובה, לכל החיים, מה הסיכוי שמישהו יתמיד במשהו לכל החיים... אם הוא לא נהנה ממנו? אעזור לכם אפס. אז מה עושים? משנים מחפשים משהו שעושה לכם טוב בנשמה וזה לא משנה אם זה ריקוד על עמוד או טאיי צ'י, מבקשים מהמורה לתת לכם תרגילים שנראים לכם כיפיים יותר, מבקשים ממישהו שאתם נהנים לבלות במחיצתו להצטרף אליכם, פשוט מייצרים מצב שאתם מחכים להגיע לשיעור, ולא כדי להרגיע את הכאבים, אלא בכדי להנות.

אני רוצה לספר לכם על הבן הצעיר שלי, לביא, הבחור מאוד חכם ולמד כבר מגיל קטן שחוקים עוזרים להסתדר בעולם, למשל, הוא תמיד יושב בצד שמאל של הרכב (החוק) אז אם הוא רוצה להיזכר מה הוא צד שמאל זה הצד של החלון, או, אוכלים רק ממתק אחד בבית (זה החוק שלי) אז הוא מחשב מהבוקר מה הוא רוצה לבחור במהלך היום. אצל סבא וסבתא יש חוק שונה, שם מותר לאכול כמה מתוק שרוצים. או, כאשר הולכים לישון, מותר לי לכסות אותו רק עם צד אחד של השמיכה (החוק), זה הצד הרך יותר. חוקים עוזרים לנו להתנהל בעולם, בזכותם יש פחות תאונות דרכים, בזכותם אין טעויות במתן תרופות בבית מרקחת, בזכותם לכל אחד יש זכות בחירה בקלפי. יש כמובן גם המון חוקים לא כתובים, כמו זכות קדימה לקשישים בתורים, כמו מתן מקום ישיבה לאישה בהריון באוטובוס. מלא חוקים שכולם לטובתנו, עד שהם לא, יש לנו גם חוקים פנימיים אישיים שמפריעים לנו לתפקד, למשל, אני חייבת להיות נחמדה לכולם, זהו חוק שהוא מאוד נחמד אבל מה קורה אם מישהו לא נחמד אלי? האם אני עדיין נחמדה אליו? או אני חייבת שכל העבודות שלי יהיו מושלמות, זה חוק מאוד מקדם אבל מה קורה אם העבודה שווה פחות מנקודה בתואר ואין לי זמן להשקיע בה? האם עדיין שווה לי שהיא תהיה מושלמת? ויש גם חוקים אחרים שמפריעים לנו, למשל, אני חייבת לשבת ישר, או אסור שהברכיים שלי יעברו את קו האצבעות, או אני חייבת עבודה לא מול מחשב, כי זה פוגע בצוואר. גם החוקים האלה הם אישיים, אז כמו כל החוקים, לפעמים החוקים טובים לנו, ולפעמים לא, אבל חוקים הם רק חוקים, הם לא אמיתות מוחלטות, באנגליה ואוסטרליה נוהגים בצד ההפוך של הכביש, לא בכל המדינות יש זכות בחירה לכולם, יש מקומות בהם תרופות אינן מנותרות מרכזית, לא בכל מקום קמים לנשים בהריון או נותנים זכות קדימה לקשישים. חוקים הם רק חוקים, והם טובים רק כאשר הם משרתים אותנו, וכאשר הם לא... אנחנו צריכים ללמוד להיפרד מהם.

אתמול בביקור אצל רופא השיניים חשבתי על ההבדל בין שיניים לכאבים אחרים, לכולם ברור שמידי פעם ביקור אצל רופא השיניים הכרחי, צריך ניקוי, איזה סתימה של חור, אולי אפילו טיפול שורש, כולם גם עובדים בכל בוקר וערב הימנעות מביקור אצל הרופא השיניים, על ידי צחצוח שיניים כמובן, וברור לכולם, למעט המשתמשים בגז צחוק, שהביקור יהיה כואב במידה זו או אחרת. לעומת זאת, כנגד כאבים אחרים יש סוג של איסור גורף, כמו כאב גב או ברכיים, ביקור אצל איש מקצוע שעבר הכשרה אקדמית הוא המלצה בלבד, הטיפול הוא מלחיץ ומעלה המון שאלות לגבי ההתנהלות בו, רק מעט אנשים מתרגלים פעמיים ביום הימנעות מביקור, על ידי פעילות גופנית, שינה ואיזון סטרסורים בחיים, ואין שום רצון, וקיים אפילו חשש, מכאב בביקור. אנשים, הדבר המופלא הזה שבו אתם חיים, הגוף, דורש תחזוקה, ולמרות התחזוקה לפעמים יש קשיים, והם נורמליים, בדיוק כמו חור בשן, אנחנו לא סותמים שרירים או עושים כתר למפרקים, אנחנו משתמשים עם הכוח של הגוף לרפא את עצמו.

למה אנחנו לא משקיעים במה שחשוב לנו בחיים? יצא לכם פעם לחשוב על מה חשוב לכם בחיים? אני בטוחה שאם תחשבו שנייה תשלפו מהמותן – בריאות, משפחה, הגשמה בעבודה, אבל... מה זה אומר? מה זה אומר, למשל, שהבריאות חשובה לכם? האם תזונה נכונה? ומהי בכלל תזונה נכונה? האם פעילות גופנית? אם כן, איזו? האם שינה טובה? לכמה שעות אתם מכוונים? בקיצור, האם פעם ישבתם וחשבתם למה אתם מתכוונים שאתם חושבים על מה שחשוב לכם בחיים? ולמה אני שואלת בכלל? הרי לכם זה ברור מה זה אומר... כי זה לא באמת ברור, הרשימה הזו למעלה (בריאות, משפחה, עבודה) היא רשימה שנמצאת אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אבל אצל כל אחד מאיתנו זה אומר משהו אחר, ורק מעטים מאיתנו באמת מצליחים ליישם. לא בגלל שאנחנו עצלנים, או בגלל שלא אכפת לנו, אלא בגלל שהמושג הזה הוא גדול וכללי. זה קצת כמו ללכת לחפש מתנה בקניון מבלי לדעת מה אנחנו מחפשים, אנחנו יודעים שזו מתנה אבל אין לנו מושג איזו מתנה זו. אנחנו נבלה שעות במעבר בין חנויות: בגדים, תכשיטים, משחקי מחשב, כלי בית, הנעלה, אוכל ועוד. אילו רק ידענו שאנחנו רוצים לקנות שעון היה נחסכות מאיתנו שעות מיותרות של שוטטות. אז אם אתם רוצים לעשות שינוי לכיוון מסוים, לשפר ולהשקיע בעצמכם, אתם צריכים לדעת לאן ללכת, מה אתם רוצים לשנות, מה צריך לקרות, על מה אתם צריכים לוותר, וכמובן, למה זה חשוב לכם בכלל... קחו את המרכיב הקל ביותר – לשפר את השינה על מנת לשפר בריאות, מה זה אומר? באיזה שעה תכנסו למיטה? באיזה שעה תקומו? על מה תצטרכו לוותר (מפגש עם חברים / צפייה בתוכניות טלוויזיה / קריאה)? האם אתם מוכנים לוויתורים האלו? האם אתם מוכנים לוותר על שתייה לפני השינה (זה מפריע לאיכות שינה)? האם אתם מוכנים לוותר על שימוש בטלפון לפני השינה? שינויים לא נעשים במושגים כללים, קבלו טיפ ממני: אם חשוב לכם להשקיע בעצמכם, קחו את הזמן להבין מה זה אומר. רשמו את כל המרכיבים שקשורים לאותו שינוי וביחרו במרכיב אחד, ותתחילו ממנו.

לפני כמעט 20 שנה התחלתי את הצעד הראשון שלי בבודהיזם, כמובן, כמו כל דבר אחר בחיים התחלתי הכי הארד קור, קורס ויפאסנה, בהודו, עשרה מים של שתיקה ומדיטציה מהבוקר ועד הערב. אכלתי עשבים, ישבתי שעות, ולמדתי המון, בעיקר על עצמי. הויפאסנה הפכה את החיים שלי, היא, ללא כל ספק, השינוי הגדול ביותר שעברתי. הסיבה שאני כל כך ממעטת לדבר עליה היא בגלל המשמעות שלה עבורי. לארץ חזרתי אדם אחר, החברים ללימודים קצת התקשו להתמודד עם השינוי, אבל לא רציתי לוותר על המתנה הזו שקיבלתי. היכולת לראות את שני הצדדים לכל מטבע. אחרי הויפאסנה הראשונה המשכתי להגיע פעם בשנה והפסקתי רק בהריון של נטע לפני 12 שנה. גם על האירוע השני הגדולה ביותר בחיי אני לא מדברת, הלידה של נטע, לא בגלל החוויה המרוממת והפיכתי לאימא, זה אולי נחמד לבתי קפה וקורות חיים מפונפנים, אלא בגלל שהלידה ריסקה אותי לחתיכות. אחרי הלידה הייתי אדם אחר, החברים שליוו אותי ניסו להבין מה עובר עלי, דיברו על דיכאון של אחרי לידה, התלחששו מאחורי גבי על טיפול, אבל אני למדתי שיעור חשוב נוסף. הקשר הבלתי מנותק בין הגוף לנפש. שבוע שעבר, כמעט 20 שנה אחרי המדיטציה הראשונה, וכמעט 12 שנה אחרי הלידה הראשונה ישבתי וחיברתי את שני האירועים הכי גדולים שעיצבו אותי בשיחה עם מיילדת ודולה. שיחה על כאב, על סבל, שיחה על קבלה של הקושי והתבוננות בו תוך כדי החוויה. אם אתם רוצים להקשיב לפרק אתם מוזמנים : https://open.spotify.com/episode/1Ey2sC3pf4uRKQuKnHFR1H?si=-Bw2_tR9TR6hLadk1rebOA

מה לפודקאסט העוסק בחיים בחו"ל ולכאב? מודה, גם אני לא הבנתי... אבל לימור יצרה איתי קשר, וקבענו מפגש זום, ושיר הצטרפה, ואז דיברנו מלאאאא. באמת, על כל דבר, ובין השאר על כאב. כי זה לא באמת משנה אם אתם גרים בישראל או בחו"ל, בעיר או בכפר, כאב יש לכולם, ומחשבות ומיתוסים על כאב גם אז... דיברנו המון, גם לפני ההקלטה וגם אחרי, וכמובן תוך כדי, תקשיבו, יהיה מעניין https://www.podbean.com/eu/pb-ncbm3-e8f4d9

מעשה במורה לפילאטיס, וחברה, שלא הקשיבה להוראות הפעלה, לפני כשנה כאבה לה הרגל וקיבלה אבחנה – דורבן, בניגוד לכל עצה טובה פתחה את הגוגל והחלה ההפחדה, כאבים לפחות שנה, אין טיפול, מתיחות, חיזוקים, לייזר, גלי הלם, מדרסים, בקיצור, נבהלה, טעות שנייה המשיכה לחפש מזור בשלל עצות ביו טיוב, תרגילים, מנחים, עיסויים, הדבקות, אך הישועה בוששה להגיע, והלחץ גבר, בניגוד להנחיות ולהיגיון הבריא החליטה הפסקת פעילות מלאה ומעבר לשחייה, הכאב השתנה, שינה מקומות, שינה עוצמות, אפילו הפריע לשינה, והסוף נראה רחוק מאוד. התקשרה, סיפרה, עודכנה כי זה לא דורבן בשום אופן וצורה, התוצאה היתה רגיעה, לא רק בנשמה, גם ברגל. אנשים יקרים, אני פונה ללב שלכם, בבקשה, עזבו את גוגל, הפסיקו לחפש פתרונות בסרטונים ביו טיוב, אנחנו אנשי המקצוע לא מנסים להרוויח עליכם אלא משתמשים במיטב הידע וההכשרות שלנו בכדי לעזור לכם. לו כל בעיה הייתה מסתיימת בחיפוש בגוגל, לא היו מכאובים בעולם.

קורה לי המון שואלים אותי על- "מה דעתך על..." תרופות? פעילות גופנית? מנוחה? והעניין הוא שאין לי תשובה, אני מחזיקה בשתי דעות מנוגדות באותו הזמן, למשל, שימוש בתרופות, מצד אחד אני מעדיפה שאנשים לא ישתמשו בתרופות כדי שהם ילמדו להתמודד עם הקושי ולא לאלחש אותו, ומצד שני אני מעדיפה שכאב לא ישתק אנשים ולאפשר להם להמשיך את שגרת החיים שלהם, או פעילות גופנית, מצד אחד פעילות גופנית היא טובה לגוף ולנשמה, מצד שני פעילות גופנית שלא מיטיבה יכולה להחמיר את המצב ורצוי להחליף אותה, או מנוחה, מצד אחד מנוחה משפיעה על המוח ומעודדת אי שימוש נלמד, מצד שני ישנם מצבים שמנוחה היא זו שמאפשרת לכאב אקוטי, חריף, להירגע, אז אתם מבינים? כאשר שואלים אותי מצפים לתשובה שחור או לבן, אך אני לא אוכל אף פעם לתת תשובה החלטית, כי התשובה היא – תלוי תלוי מה ההיסטוריה של האדם, תלוי כמה זמן כואב, תלוי מה מידת הפעילות הרגילה, תלוי כמה האדם לחוץ, בקיצור.... תלוי בדיוק כמו מטבע, לכל תהייה יש את שני בצדדים שלה, שניהם יכולים להיות נכונים בדיוק באותה מידה, תלוי רק מתי אתם שואלים.

"תיזהרי ייתפס לך הגב" זו ההערה שקיבלתי מהמובילים ביום חמישי, הבית היה הר של ארגזים ורהיטים. אני לא מסוגלת לשבת כאשר אנשים אחרים עובדים, יש סיכוי סביר שהייתי צריכה להיות פועלת בניין, אז כאשר הגיעו המובילים התחלתי לעשות דברים ביחד איתם, כאשר זה הגיע להרמת ארגזי ספרים קיבלתי הסבר במפורט במבטא כבד מאחד הבחורים "תקשיבי, את אולי חזקה ויכולה להרים ארגז אחד או שניים, אבל מי שלא רגיל מחר בבוקר ייתפס לו הגב, תשבי אנחנו נעשה" לשבת לא ישבתי, אבל הערכתי מאוד את ההבנה שלו בגוף האדם. אחרי שהכל הסתיים ונשארתי עם 100 ארגזים ותהייה מאיפה הוא יודע מה היכולת שלי? כי אני אישה? כי אני לא נראית שרירית? כי יש לי עיניים ירוקות? כי אין לי קרניים? ומאיפה אנשים בכלל יודעים מה היכולת של עצמם? אם בכל פעם שיש פעילות מאתגרת אנחנו נמנעים שמא ייתפס שלנו משהו, איך נדע את היכולת שלנו? זה קצת כמו בקידום בעבודה או מעבר לעבודה חדשה, אם לא נאתגר את עצמנו ונשאר כל הזמן במקום הרגיל והידוע, איך נתקדם? ואם ננסה ולא נצליח, מה יקרה? נשאר באותו מקום ונדע במה אנחנו צריכים להשתפר כדי להתקדם. ואם לא נצליח להרים ארגזים מה יקרה? ייתפס לנו הגב, ואז? נלמד מה אנחנו צריכים לחזק כדי להשתפר. ונכון, אנחנו לא באמת צריכים להשתפר בהעברת דירות (אלא אם כן אנחנו המובילים), אז לא בטוח שזה משהו שהיינו רוצים להתקדם בו ולעבוד עליו. אבל אולי יש עוד כמה תחומים בתנועה שבהם אנחנו מפחדים לעשות שמא משהו יקרה, ואולי הגיע הזמן לאתגר אותם... כי אנחנו לא באמת יודעים מה היכולות שלנו עד שלא נבדוק אותם. ולמי שדאג, לא נתפס לי הגב, כף הרגל נחתכה לי בטעות, אבל זה סיפור לפוסט אחר.

אני רוצה לספר לכם על אהבה שלי, וגם, איך יצאתי ... בוא נגיד... לא עיפרון הכי מחודד בקלמר, זה הסיפור על החתך ברגל, אני אוהבת מאוד ללכת יחפה, בכל רגע שאני לא חייבת לנעול נעליים אני יחפה, מטופלים ותיקים רגילים לראות אותי, וחדשים, מתרגלים, כך שכאשר עשיתי את המעבר בשנייה שיכולתי, חלצתי נעליים, והסתובבתי יומיים שלמים נטולת נעליים, לאחר פרוק הארגזים הייתי צריכה לפנות אותם והכנתי ערמה ענקית בפתח המעלית, כאשר היא הגיעה התחלתי להעמיס אותה אבל לאחר זמן מה הדלת החלה להסגר, כאן מרגיע הרגע הלא כל כך חכם, בואו נגיד מטופש שלי, החלטתי לעצור את הדלת עם כף הרגל, מעשה דיי מטופש אם אתה יחף, והתוצאה היא חתך עמוק ודיי הרבה דם, וכן, זה כאב. אבל, אני עם ארגזים משני צידי דלת המעלית ומשימה חשובה לפנות אותם מהמסדרון. אז עברתי להליכה על קצות האצבעות ופינוי כל הבלגן לחדר המחזור, ומכיוון שקבעתי לצבוע את הדירה הישנה המשכתי משם לדירה הקודמת, וכך ביליתי את שארית היום בהליכה צולעת על האצבעות של רגל שמאל. כאב לי בהתחלה כל הזמן, ובכל כף הרגל, אחר כך חלק מהזמן ורק בחלק החיצוני של כף הרגל, ויומיים אחר כך כבר לא כאב לי בכלל. זה לא שיש לי כוחות על, יש לי בדיוק את אותם תאים ורקמות כמו שיש לכולם, בכל נזק שיש לגוף בהתחלה כואב מאוד, אחר כך פחות, ובסוף בכלל לא. בכל נזק שיש בגוף בהתחלה אזור הכאב גדול ואחר כך הוא מצטמצם עד שבסוף הוא נעלם. משך הזמן הזה בין ההתחלה לסוף לא צריך לעלות על 3 חודשים, כי זה משך ההחלמה של הגוף גם לפגיעות הכי קשות. אז אם אצלכם המהלך הוא שונה, כלומר, לוקח יותר משלושה חודשים, הכאב הולך ונעשה יותר כואב (ולא פחות), האזור של הכאב גדל (ולא קטן), יש לכם כאב שהוא לא קשור לנזק, יש לכם כאב שיצא לדרך חדשה, והוא הבעיה ולא הסימפטום.

אתם יודעים מה? הלוואי, הלוואי שלהיפרד מכאב היה רק חיזוק של שרירי ליבה, הלוואי שכאב היה מסתיים רק בשיפור יציבה, הלוואי שכולם יכלו פשוט לשחרר והכאב היה משתחרר, הלוואי שכל מה שהיה צריך זה מדרסים או נעליים אורטופדיות, הלוואי שתיקון שך עמדת עבודה היה פותר את הבעיה, הלוואי שהיה קל , שינוי קטן והופ, נעלמה הבעיה, הלוואי אבל כאב מתמשך, כרוני, זה הקטע שלו, הוא לא פשוט, ואתם יודעים איך אני יודעת את זה? חוץ מזה שאין מחקרים שמוכיחים שיציבה, חיזוק, מדרסים, ארגונומיה, וכדומה פותרים כאב כרוני, כי הכאב עדיין שם. כמה פשוט ככה מורכב.