לנסוע פול גז בניוטרל

אני רוצה לספר על דעות קדומות, שלי,

בתהליך הזה של שחרור מכאב צריך להיות המון אמון, בי, כמטפלת, אחרת מי שנמצא מולי לא יסכים לקחת סיכון ולעשות דברים שהוא לא עשה כבר שנים.

תהליך של טיפול הוא מסע כזה שעושים ביחד, אני והמטופל, הוא עושה את כל העבודה הקשה ואני מחזיקה אצבעות שהוא יסמוך עלי בכל פעם שנציב ביחד אתגר חדש.

הוא בוחר את האתגרים, הוא בוחר את הכיוון, ואני שם כדי לתת לו ידע ואת הביטחון לעשות את השינוי. וגם לי יש דעות קדומות, כאשר הגיע אלי בחור דתי, חרדי, צעיר עם חמישה ילדים כבר, הייתי בטוחה שאין לי סיכוי. איך אוכל לייצר קשר אישי רגשי עם מישהו כזה? למה שהוא יאמין באישה, ועוד חילונית כמוני? איזה דמות של סמכות אני יכולה להציג בפניו? בחור, עם שנים של כאבים, אבחנה של פיברומיאלגיה, הקלות ברופא תעסוקתי, נמצא במעקב קבוע של רופא, עשה מלא טיפולים אצל גברים, למה שיקשיב לי? המון דעות קדומות, פחדים, ואמונות מגבילות, שלי. וטעיתי, בגדול, נפגשנו לראשונה בתחילת מרץ, הספקנו להיפגש לפני הקורונה רק שלוש פעמים, הקשיב, הבין מה התפקיד שלו בשינוי, קיבל על עצמו לעשות שינוי בחיים שלו, לייצר לעצמו מציאות אחרת, ועשה את זה. בגדול.