שני זאבים

אני מניחה שכולכם מכירים את האגדה האינדיאנית העתיקה על שני הזאבים,

האגדה מספרת על אינדיאני זקן שמלמד את בנו שכל אדם נולד עם שני זאבים הנלחמים בניהם כל הזמן, הזאב השחור שהוא הפחדים, הכעסים, הקנאה, כל השלילי, וזאב לבן שהוא השמחה, ההתרגשות, האומץ, כל החיובי.

הבן שאל אותו איזה זאב מנצח, והאב החכם ענה "הזאב שאתה מאכיל"

האגדה העתיקה הזו מייצגת חוק בסיסי הגוף, if you use it you won't lose it, כל דבר שתשתמשו בו שוב ושוב יעשה יותר "חזק". אם תשמשו בשריר הוא יגדל, אם תשתמשו בעצם היא תתחזק, ואם תלמדו אלגברה תעשו יותר טובים באלגברה.

כל מעגל במוח שתשתמשו בו שוב ושוב יעשה טוב יותר, יעיל יותר. מי שלומד מוזיקה למשל הופך להיות בעל אוזן רגישה יותר לצלילים, מי שלומד ציור הופך להיות רגיש יותר לצבעים, מי שלומד יינות הופך להיות בעל טעם וריח רגישים יותר, מי שלומד קריאת ברייל הופך להיות בעל מישוש רגיש יותר.

המוח משתנה כתוצאה מחשיפה חוזרת שוב ושוב לאותו "תרגול" אזור השמיעה הופך להיות משמעותי יותר, אזור המבדיל בצבעים, אזור הטעם, הריח, האצבעות במוח.

המוח הוא לא תוכנה עם אלגוריתם קבוע, הוא משתנה ומתאים את עצמו לגירויים אליהם הוא נחשף.

זה נכון גם בכאב,

מי שמתרגל כאב, מחשבות על כאב (אני מפחד שהכאב יגיע), תחושות שליליות על כאב (אני שונאת את הכאב הזה), המוח הופך להיות יותר רגיש לכאב.

זה נכון את הסיטואציה בה אתם חיים אתם לא יכולים לשנות, יש לכם כאב, אבל יש לכם את האפשרות לא להאכיל את הזאב, לשחרר מחשבות ותחושות שליליים כלפי הכאב.

אילו זה היה קל לא היינו מנהלים את הדיון הזה עכשיו, אבל גם אם זה לא קל, ככה המוח עובד, מה שתאכיל יותר יהיה יותר.