חיפוש באתר זה

מה קורה כאשר האיזון בין בנייה לפירוק של העצם מופר? כמו כל רקמה בגוף, גם העצם זו רקמה חיה. כמו כל רקמה הגוף תאים מתים לתאים אחרים מתחדשים, שרשראות חלבון נשברות ושרשראות אחרות נוצרות. גם בעצם. עצם נראת מתה רק כאשר אנחנו מתים, עד אז היא חיה ובועטת. אז מה קורה שהאיזון בין פירוק לבנייה נשבר, למשל באוסטאופורוזיס? (או השם העממי ולא קשור למציאות "בריחת סידן") כדי למנוע פירוק מוגבר של העצם אנחנו מעודדים אנשים לעשות פעילות גופנית כדי להעלות את הבנייה על העצם – עצם לנדרשת לשאת משקל בונה את עצמה. ומה קורה בשבר מאמץ? מצב דמה בו יש הפרה בין בנייה לפירוק? גם אז חשוב לשמור על פעילות גופנית. בניגוד לכל המיתוסים שצריך לנוח, מנוחה תגביר את הפירוק. אז מה עושים עם עודף עומס גורם לחוסר איזון? מורידים עומס אך בשום פנים ואופן לא נחים גם כאשר השבר מאמץ הוא בכף הרגל. ישנה כוכבית אחת חשובה, כאשר יש חשד לשבר מאמץ של הירך, זה לא קורה הרבה אבל אם החדש עולה ההורדת עומס צריכה להיות מאוד משמעותית עד לבירור. מנוחה היא לא צורה שהגוף אוהב להיות בה, לא מדובר על מחלה חיידקית, מדובר על בעיה של השריר שלד, והגוף שלנו אוהבבבבבב תנועה. אז תמשיכו לזוז.

בואו נדבר על טיפול תרופתי, שהרי בנינו יש טיפול "לגיטימי" ויש כזה שלא. למשל, אם הלבלב שלכם הפסיק לתפקד לא יעלה על דעתכם שלא להשתמש באינסולין. זו תרופה מצילת חיים, תרופה לגיטימית. או אם אתם סובלים מבעיות לב יראה לכם לגיטימי לעזור לו לתפקד, שהרי הלב זה איבר חיוני. אתם תשתמשו בטיפול תרופתי. אז למה כאשר המוח צריך עזרה אתם לא מוכנים לעזור לו? למה כאשר מדובר בדיכאון או חרדה זה לא לגיטימי? מה ההבדל בין לבלב, לב ומוח? באף אחד מהאיברים האלא אתם לא שולטים! האם אתם מסוגלים לעצור את המוח מלעבוד? נכון, אתם יכולים לשפר אורחות חיים, לאכול טוב, לישון טוב, לעשות פעילות גופנית, אבל אם איברים חיוניים לא מתפקדים צריך לעזור להם. והמוח הוא איבר חיוני! תעזרו לו. אם עברתם טראומה, ובגללה המוח שלכם נכנס לסחרור ואתם מתפקדים פחות טוב, תעזרו לו!!! ***נכתב מתוך תסכול גדול על הסטיגמה בנוגע לבעיות נפשיות והבושה סביב הטיפול בהן.

שאלה שאני נשאלת המון: מה אם אני טועה? מה אם יש משהו מסוכן בגוף אבל אף רופא לא מצא אותו, מה אם יש לך משהו מיוחד שיתגלה רק בעתיד. מה אם יש משהו שצריך לתקן אצלך, בניגוד לכל האנשים האחרים? הרי אם כואב לך זה אומר שיש משהו, ונכון יש אנשים שהכאב אצלם בראש אבל אצלך זה בטוח אמיתי כי אתה מרגיש את זה וזה כואב! אז למרות כל המילים היפות אצלך יש משהו אחר. כי יש לך תחושה בבטן שמשהו לא בסדר אצלך בגוף. מה השלב הבא עם המחשבה הזו? כאשר כל הרופאים והמטפלים לא מצליחים להביא מזור ובעצם לא הצלחת למצוא דרך להשתחרר מהכאב, כאשר חלק מהבדיקות אמרו שהכל בסדר, כאשר התרופות שקיבלת לא עזרו. איך אפשר להתקדם מכאן? עוד בדיקות? עוד רופאים? או מטפלים? עכשיו אני רוצה שתשקול את האופציה השנייה, מה אם אני צודקת? מה אם המחקרים צודקים וכאב הוא תוצר כל המוח? מה אם יש בידיים שלך את הכוח לשנות את הכאב שלך, אבל זה דורש תרגול ושינוי חשיבה על הגוף שלך? מה אם המצב שלך לא כל כך מיוחד והוא דווקא דיי נפוץ והוא דומה לכל האחרים ששמעת עליהם או נמצאים סביבך? מה אם אין שום דבר מסוכן בגוף שלך ולא פספסו שום דבר, פשוט הדרך שבה המוח בוחן את המציאות היא הבעיה? הרי אם הכאב שלך מושפע מדברים כמו לחץ בעבודה, חוסר שעות שינה, תזונה לקויה, הרי שהוא יכול להיות משופע מכל דבר – אפילו מחשבה. וזה מאוד מרגיע להרגיש שמצבך שונה מאחרים אבל לפעמים אנחנו בדיוק כמו כולם, והקשיים שלנו הם כל של כולם וגם הגוף שלנו מגיב כמו אצל כולם. תוצאות בבדיקות אינן מחייבות כאבים, אז אולי זה המקרה גם אצלך... עכשיו שלקחת על עצמך את המחשבה שאולי אני צודקת, איך אפשר להתקדם מכאן? כמה אפשרויות חדשות נפתחות בפניך, כמה דברים עוד יש לך לעשות? כמה דברים תוכל לחזור לעשות עכשיו שאתה מחזיק במחשבה שהגוף תקין והכאב הוא תוצר של המחשבה? עכשיו אחרי שקראת את מה שכתבתי, מה בא לך לעשות? באיזו מחשבה היית רוצה להחזיק?

"לקח לי שנה וחצי עד שאמרו לי שיש לי פיברו!!" כתבה מישהי בעצבים באחת הקבוצות, הפוסט כולו תלונה על הזמן שעבר, כל הבדיקות שהייתה צריכה לעשות, מיליון רופאים שראתה. היא הצטערה שלא הגיעה ישירות לרופא האחרון שסוף סוף היה מקצועי מספיק כדי לתת לה את האבחנה. אז לכל האנשים שקיבלו את האבחנה של פיברומיאלגיה אני רוצה שתגידו תודה לכל אחד מהרופאים שראה אתכם. פיברומיאלגיה זה סינדרום ולא מחלה, ולכן, מקבלים את האבחנה רק כאשר בדקו שאין לכם שום דבר אחר. אתם צריכים להודות לכל רופא שראה אתכם ולא הרים ידיים אלא החליט שהוא רוצה לדעת יותר, לבדוק יותר, לוודא שהוא אכן לא פספס שום דבר אחר, כל רופא שחיכה בסבלנות לראות את התפתחות התלונות שלכם. אתם צריכים להודות למערכת הבריאות שבמשך שנה וחצי (או יותר) השקיעה בכם כדי לא לתת לכם סתם את האבחנה על סינדרום שאנחנו לא יודעים מה המקור שלו. הסיבה בגללה הרופא האחרון יכל להגיד לכם שיש לכם פיברו היא בגלל שעברה שנה וחצי, ועשו לכם מלא בדיקות. רק אז על סמך כל הממצאים והזמן הוא אבחן אתכם עם פיברו. אם רופא היה נותן לכם את האבחנה הזו בתחילת הדרך, כאשר הכאב התחיל, זו היתה רשלנות רפואית! כי האבחנה של פיברומיאלגיה היא על בסיס העדר ממצאים וזמן. תארו לכם שאחרי חצי שנה הייתם מתחילים להתעלף, להקיא, לאבד תחושה במקום מסוים, הייתה מופיעה נפיחות, אודם. האם לא הייתם רוצים שהרופאים יהיו מקצועיים מספיק לא לזרוק לכם אבחנה סתם מבלי לקבל את כל התמונה??? פיברומיאלגיה היא סינדרום שאומר, יש לך כאב אבל – אין לך סרטן, אין לך דלקת פרקים, אין לך מחלה נוירולוגית. אז לכל האנשים שלקח להם שנים לקבל את האבחנה, תגידו תודה רבה למערכת, תגידו ברכת הגומל אם אתם בעניין, כי זה אומר שכל מי שראה אתכם עשה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות – לבדוק ולחכות לראות אם יהיו התפתחויות נוספות עם הזמן.

בטח יצא לכם לשמוע על "אני אוהבת את עצמי כאשר X" ארד במשקל, אמצע זוגיות, אצליח בלימודים, רשימת דרישות כזו או אחרת בזכותה תאהבו את עצמכם יותר. ברור לכם שזה לא עובד ככה? כמו שאתם לא אוהבים ילד כי הוא במשקל הנכון, ואתם לא אוהבים חבר כי הוא בזוגיות ככה אתם גם לא תאהבו את עצמכם פתאום כאשר תשיגו את אותו X השלב הבא הוא שאתם צריכים לאהוב את עצמכם כמו שאתם ואז אתם יוצאים במסע אל עצמכם. בכל מיני סדנאות, ריטריטים, ספרי עזרה עצמית כדי לאהוב את עצמכם. תעשייה שלמה של אהבה עצמית. אבל גם זה בולשיט גמור. אהבה זה רגש, עוד אחד מיני רבים שבאים והולכים, נשארים קצת וממשיכים לדרכם. עכשיו אתם אוהבים, אחר כך עצובים, אחר כך אדישים, אחר כך שמחים, הרגשות הם שרשרת של אירועים גופניים שבאים והולכים. לרדוף אחרי רגשות זה כמו לרדוף אחרי בועות סבון, אולי תתפסו אחת אבל היא תתפוצץ שניות אחר כך. מה זה משנה איזה רגש אתם מחזיקים עכשיו אם בעוד כמה דקות יהיה שם רגש אחר? תפסיקו לרדוף אחרי אהבה עצמית. שחררו את המאבק. אולי תרדו במשקל ואולי לא. אולי תיהיו בזוגיות ואולי לא. אולי תצליחו בלימודים, אולי לא... אבל לפחות תשחררו את מה שאין ותסתכלו על מה שיש. מצאו את אדם שאתם רוצים להיות, איזו דוגמא הייתם רוצים לייצג לילדים שלכם, איזה ערכים חשובים לכם ובזה תשקיעו את המאמצים שלכם, לא ברגשות המשתנים בכל דקה. תתנהגו ותנועו לכיוון מה שאתם יכולים להשפיע עליו ולא על מה שלא.

יש לי בעיה, אני סקפטית, תמיד. אם תציגו לי משהו חדש אני אבדוק אותו, אברר עליו, אני אף פעם לא אקבל משהו כי X אמר. סקפטית. אם מבטיחים לי שהטלפון הזה הוא הכי טוב בעולם, אני בודקת חוות דעת, בכמה אתרים. אם מסבירים לי שהביטוח הזה נותן לי מה שאחרים לא, בודקת, מבררת. אם ממליצים לי על שואב אבק מעולה, בודקת דווקא את הביקורות הכי גרועות. סקפטית. אני חושבת שגם אתם ככה, בודקים לפני שאתם קונים רכב, או מכונת כביסה חדשה. אז למה אתם לא בודקים לפני שאתם משתמשים בתוסף תזונה חדש או מוצר אורטופדי? למה אתם לא פונים לאיש מקצוע שהוא לא המוכר בחנות, או הבלוגר שכתב עליו? איך יתכן שאתם בודקים טלפון יותר מאשר מה שנכנס לגוף? אני אגיד לכם למה, כי הגוף יודע להסתדר. כי בעבר לקחת איזה שקר כלשהו לניקוי הכבד, או קניתם משענת מיוחדת לגב, ושום דבר לא קרה. אם תחליטו להכניס לרכב שלכם דיזל במקום בנזין, הוא לא יסע, אם תחליטו לעשות צום מיצים לחודש, הגוף יתאים את עצמו ותשרדו. תפסיקו כבר לקחת את הגוף שלכם כמובן מאליו. תקדישו לבריאות שלכם ותדאגו לו כמו שאתם דואגים לחפצים שלכם.

הפוסט הבא מדבר על כאב גב אקוטי בלבד, כלומר, כאב אשר קיים פחות משלושה חודשים. שימו לב לא להתבלבל עם כאב כרוני שקיים זמן ארוך יותר. ואני רוצה לענות על השאלה מתי נחים? ההמלצה לחזור לתנועה סביב כאבים קיימת כבר כמה עשורים, אבל, לכל מי שנתפס הגב קשה יודע שלפעמים לזוז יותר כואב ואז אנשים מפחדים שאם לא זזים מחמירים את המצב. אז אני פה כדי להרגיע. בשבועיים הראשונים אחרי שנתפס הגב ויש לכם צורך ללכת לשכב בגלל הכאב אני רוצה שתענו לעצמכם על השאלה הבאה: "האם אני הולך לנוח כי אני מפחד מהכאב, או כי אני כבר לא יכול לעמוד על הרגליים?" אם התשובה לשאלה היא פחד, המשיכו לנוע. זה לא הזמן לשטוף את הבית או להחליף חורף קיץ בארונות. בהתקף אקוטי לנוע אומר פעולות קטנות בבית והליכה. אם התשובה היא שאתם לא יכולים לעמוד יותר לכו לשכב, חצי שעה, עשרים דקות, שעה. אני ממליצה לא להאריך את הזמן במיטה. לא לבלות את כל היום במיטה, גם אם זה אומר שבכל שעה קמתם רק לעשר דקות. אם עבר יותר משבועיים מתחילת התקף הגב התחילו בהדרגה ללכת יותר וצמצמו את זמן השהות במיטה. מנוחה היא לא אויבת שלנו, בהתקף אקוטי של גב לפעמים אין ברירה. אנא אל תלחצו אם אתם צריכים מנוחה.

כאב כרוני וכאב אקוטי (חדש או פחות משלושה חודשים) הן שתי תופעות שונות לגמרי. התלונה היא אותה תלונה – כאב, אבל אלו שתי תופעות שונות לגמרי. כמו ברעב, ישנו רעב בגלל שלא אכלנו ורעב בגלל שאנחנו עצובים, וכל אחת מהתחושות הגופניות האלו דורשות התנהגות אחרת לגמרי. כאשר אנחנו רעבים כי לא אכלנו הפתרון של הבעיה הוא – לאכול. כאשר אנחנו רעבים כי אנחנו עצובים הפתרון שונה לגמרי. אם אנחנו מנסים לפתור בעיה אחת "רעב הנובע מעצב" על ידי שימוש באסטרטגיה שעובדת לבעיה אחרת "רעב הנובע מהעדר מזון" אנחנו לא מקבלים את ההקלה שאנחנו מחפשים, אנחנו אוכלים עוד ועוד ותחושת השובע לאורך זמן לא תגיע. כי זה לא אותו רעב. התלונה והתחושה הגופנית היא אותה תחושה (רעב) ואך הגורם לה שונה. בשימוש באכילה לרעב מעצב אנחנו לא מקבלים את התוצאה הרצויה – תחושת הקלה כי לא פתרנו את הבעיה האמיתית – "רעב בגלל עצב". אם אתם מנסים לפתור כאב כרוני, שהיא המקבילה לרעב בגלל עצב, על ידי אסטרטגיות של כאב אקוטי הכאב לא ישתפר, ויתכן אפילו יחמיר. אתם תמשיכו להוציא כספים על טיפולים שאינם יעילים לכם, תעשו תרגילים, תקנו מוצרים (כריות, מזרנים, מדרסים, כיסאות אורטופדיים ועוד) ולא תקבלו הקלה. וכאשר לא תקבלו הקלה אתם תחפשו מטפלים אחרים, תקנו עוד אביזרים, תעשו תרגילים אחרים מתוך המחשבה שפשוט לא מצאתם את הקוסם הנכון. ולא תצליחו! תרגישו תסכול, תתייאשו, ותחשבו שיש לכם משהו כל כך גדול ומסוכן שאף אחד לא מצליח לעזור לכם. כאשר הבעיה האמיתית היא שאתם ממשיכים לנסות לתקן כאב כרוני על ידי שימוש באסטרטגיה שעוזרת לכאב אקוטי. תפסיקו לנסות להכניס את הקובייה לתוך החור העגול, אתם לא תצליחו.

אתמול ניהלתי שיחה עם שרית אמיתי, מאמנת עסקית מדהימה, סיפרתי לה על עצמי ובאיזה שהוא שלב הסברתי שאני עקשנית באופי שלי, והיא גרמה לי להסתכל עלי אחרת. כאשר אנשים סביבי פוגשים אותי הם רואים בהתנהגות שלי עקשנות, אבל אני לא עקשנית, אני בטוחה בעצמי ויודעת מה אני רוצה, מבחינתי זו פשוט דרך להשיג את מה שחשוב לי. ומאז אני חושבת על זה, כמה המחשבות שלי על עצמי הם בעצם שיקוף של מה אנשים אחרים אמרו לי עלי. ההערות האלה שזרקו לי לאורך השנים, ההורים, המורים, המפקדים בצבא, המנהלים (המעט שהיו). הם ראו אותי דרך העיניים שלהם, מהדרך בה הם רצו שאתנהג. אז כאשר לא הסכמתי איתם הייתי עקשנית, כאשר הצלחתי יותר ממה שהם ציפו הייתי חכמה, כאשר לא התחשק לי לעשות משהו הייתי עצלנית, ועוד כל מיני מחשבות שאספתי על עצמי לאורך השנים. תחשבו כמה המילים והביקורת שקיבלתם הפכו להיות המשקפיים דרכם אתם רואים את עצמכם. וכמה יהיה נחמד להניח את המשקפיים בצד ולהסתכל על עצמכם כמו שאתם באמת, ולא כמו שאמרו לכם שאתם צריכים להיות, כדי להתאים לדמות הדמיונית הזו שקיוו שתהפכו להיות. להזיז הכל הצידה ולהרגיש נוח להיות מי שאתם.

הסבירו לה שהיא צריכה ללמוד לחיות עם זה, שזה ממש לא דומה ללמוד לנהל כאב. כאשר יש בעיה שעלולה לחזור שוב, אין סיבה להרים ידיים, אפשר ללמוד לנהל אותה כך שהיא תשפיע עלנו במינימום האפשרי. בדיוק כמו שאתם מנהלים שפעת העלולה לחזור כל חורף, כך אתם יכולים ללמוד לנהל התקפים של כאב.