ש לי מתנה לתת לכם לאחרי החגים, מתנה שקשורה בפרשנות, או אמונות, אני לא בטוחה איך לקרוא למחשבות האלה בדיוק. נניח שיצאתם עם מישהו (או מישהי) ואחרי כמה דייטים מוצלחים הם נעלמים לכם לגמרי. גוסטינג, לא עונים לשיחות, מתעלמים מהודעות, חוסמים אתכם ברשתות החברתיות בלי שום הסבר. עכשיו מתחילות המחשבות, המוח שלכם קודח בניסיון להבין מה קרה, והוא יתחיל למצוא הסברים שהגיוניים לכם אבל כל אחד מהם חסר בסיס. חסר בסיס כי אתם לא באמת יודעים מה קרה זו רק פרשנות שלכם למאורע. הסברים כמו שאותו אדם הוא חרא של בן אדם, או שאתם פשוט גרועים ולא היה נעים לאותו אדם להגיד לכם את זה בפנים, או שאותו אדם נשוי והחצי השני תפס אותו על חם, או שהו.יא נחטפו על ידי חייזרים שמחקו את הזהות שלהם, או שהם נשלחו למשימת בילוש בצד השני של העולם. יש המון הסברים, ואתם יכולים להתווכח איתי מהיום ועד מחר על הסבירות של כמה מהם לעומת אחרים, אבל הם כולם מחשבות שמבוססות על כלום כי אין לכם מושג קלוש. כולם פרשנות או ... אמונה. עכשיו נשארת בידיכם הזדמנות נדירה. אתם יכולים לבחור הסבר שהוא לטובתכם, לא הסבר נכון, לא הסבר הגיוני, הסבר שיהיה הכי טוב כדי שיהיה לכם הכי קל להמשיך הלאה לחפש זוגיות. איזה הסבר יעזור לכם הכי? אני חושבת שהחטיפה על ידי חייזרים. אם אין לכם אמת ביד, ביחרו את הפרשנות שתתמוך בכם ותהפוך את החיים שלכם ליותר טובים.

אני רוצה לחלוק אתכם שקופית מאחת מהרצאה שהייתי בה, שקופית שהזכירה לי שצריך לדשן: "אם את שותלת חסה והיא לא גדלה ומתפתחת, את לא מאשימה את החסה. את מחפשת סיבות למה היא לא מתפתחת. אולי היא צריכה דשן, או יותר מים, או פחות שמש. את אף פעם לא מאשימה את החסה" אם אתם מוצאים שאתם תקועים במקום ולא מצליחים לגדול למה שהייתם רוצים להיות, אל תאשימו את עצמכם, חפשו מה חסר לכם כדי לגדול. אתם לא "לא מספיק טובים", אתם לא "עצלנים", אתם לא "גרועים". אתם פשוט לא מקבלים את מה שאתם צריכים כדי להתפתח. שולחת לכולכם מלא אהבה.

מכירים את זה שאתם מחליטים שמחר יקרה משהו חדש, שתעשו איזה שהוא שינוי. אתם מלאים במוטיבציה לעשות שינוי והחלטות של מה הייתם רוצים לעשות וכאשר מגיע הרגע מתחילים התירוצים. "קר בחוץ" "אני רעבה" "הלכתי לישון מאוחר" "אני עייפה" "זה לא הזמן הנכון" ועוד. כל המשפטים האלה שאנחנו אומרים ומרגישים רגשות אשם עליהם אחר כך. אבל אני חושבת שאתם לא הוגנים כלפי עצמכם, אתם החלטתם לקבוע מה יעשה אני העתידי שלכם מבלי לקחת בחשבון שהוא יהיה עייף כי הוא הלך לישון מאוחר בלילה, או שזה ממש לא הזמן שבא לו לעשות את מה שהאני העבר שלו החליט שהוא רצה שהוא יעשה. כאשר אתם מחליטים בשביל מישהו אחר (האני העתידי שהוא אתם) אתם מייעדים אותו אי הצלחה ולתחושה של כישלון. שהרי אם מה שביקשתם היה פשוט לעשייה, האני העכשווי היה עושה אותו לא? אם היה קל לצאת לעשות ספורט הייתם עושים את זה עכשיו ולא הייתם אומרים מחר. אם להפסיק לאכול סוכר היה פשוט הייתם מתחילים מהביס הזה. אילו שינוי היה קל כולם היו קפטן אמריקה. להפיל את האחריות להצלחה על האני העתידי זה הכי קל, זה כמו להגיד – הוא יעשה את העבודה שאני צריך עכשיו. הוא יכין את הסמינריון לאוניברסיטה, לא אני, אני רואה היום נטפליקס או יוצא עם חברים לפאב, הוא יעשה את זה מחר. אני בטוחה שאתם אומרים עכשיו – אבל האני העתידי הזה הוא אני, זה לא נכון. אני העתידי שלכם לא ישן טוב בלילה, קר לו בבוקר, אין לו כוח ללמוד והוא מרגיש שזה לא הזמן הנכון לו. אני לא שופטת אתכם, אני רק מבקשת שאתם לא תשפטו את עצמכם (את האני העתידי שלכם). אם אתם רוצים לעשות שינוי ולקבל החלטות עשו אותן לרגע הזה. כי הרגע הזה הוא היחידי שקיים. ויום אחד אולי תהיו עכשיו האדם העתידי הזה שאתם רוצים להיות. אם אתם רוצים לעשות שינוי, תעשו אותו ברגע הזה.

"אני רוצה להגיש יותר בטוחה בעצמי" או "אני רוצה להרגיש יותר נוח עם עצמי" אלו משפטים שאני שומעת הרבה ואני תמיד תוהה מדוע? לא בגלל שאני לא מבינה את הצורך להרגיש יותר בטוח או יותר נוח, אלא מי אמר בכלל שזה אפשרי. מי הצליח לעבוד עלינו ככה שאנחנו פונים לספרים, קורסים, טיפולים ומה עוד שמטרתם שנרגיש יותר טוב עם עצמנו?. (אני שומעת אתכם מתעצבנים ברקע, תמשיכו לקרוא) מתי אי פעם הצלחתם להרגיש יותר או להרגיש פחות, כאשר החלטתם שאתם רוצים? זה כמו להגיד "אני רוצה להרגיש יותר אהבה" או "אני רוצה להרגיש יותר שנאה", מתי אי פעם הצלחתם שנות רגש רק כי רציתם את זה. כמה פעמים אמרתם לעצמכם – הלוואי שהייתי אוהב/ת אותה/ו פחות אז היה לי יותר קל (או חשבתם על זה)? כמה פעמים הייתם רוצים להיות פחות עצובים, או יותר שמחים? הסיבה שלא הצלחתם אף פעם לנהל את הרגשות שלהם היא - אין לנו שליטה על זה! זו תגובה פיזיולוגית שאין לנו שליטה עליה. אנחנו לא יכולים להגיד לעצמנו - אתה רואה את הבחורה הזו, תאהב אותה. המציאות היא או שנתאהב בה או שלא. אנחנו גם לא יכולים להגיד לעצמנו - אל תתעצב או אל תקנא. אפילו אם אני אכוון לכם אקדח לראש ואאיים עליכם שאם לא תאהבו את עצמכם אני ארה בכם... אתם לא תצליחו. תחושות, והרגשות שמלווים אותן, הן בלתי נשלטות, ולכן, לשאוף להרגיש יותר טוב עם עצמנו זו דרך בטוחה למצוא מישהו שינצל את הצורך שלנו להשיג את הבלתי מושג. (עכשיו אני יודעת שיקפצו הרבה אנשים שיגידו שהם דיברו/פגשו מישהו שעזר להם לפתח ביטחון העצמי אז קחו נשימה עמוקה ותמשיכו לקרוא). מה אנחנו כן יכולים לעשות? הדבר היחידי שיש לנו שליטה עליו הוא ההתנהגות שלנו, על הידיים והרגליים, על הראש, והצוואר. אם תתנהגו כמו שאדם שאוהב את עצמו מתנהג, תשקיעו בעצמכם מה שאדם שאוהב את עצמו משקיע, לאט לאט התחושות והרגשות שלכם יגיבו להתנהגות שלכם. לדוגמא, אם אתם מרגישים חסרי ביטחון בעמידה מול קהל ותעשו זאת שוב ושוב ותקבלו פידבק חיובי מהסביבה אתם תפתחו את הביטחון לעמוד מול קהל. כי שיניתם את ההתנהגות שלכם ולא כי שיניתם את הרגשות שלכם. ואתם צודקים זה קשההההה אבל, זה משהו שאתם כן יכולים לשנות, בניגוד למה שאתם לא יכולים לשנות. אז, לשנה חדשה, תתנהגו בצורה אוהבת וחומלת לעצמכם ומתי שהוא שתחושות והרגשות יישרו קו עם ההתנהגות שלכם.

אתם יודעים מה מיוחד בוייז? הוא לא כועס על עצמו שהוא טועה "אוי איזה אידיוט הייתי שבחרתי בדרך הזו יש פה עבודות בכביש שלא ידעתי עליהם, כמה אני טיפש" וייז לא מתאבל על הזמן שבוזבז "כמה נסעתי עד עכשיו, איזה בזבוז של זמן, לו רק הייתי יוצא לדרך חצי שעה מוקדם יותר" הוא גם לא אומר לעצמו "לו רק הייתי טוב יותר אז הייתי מצליח יותר" וויז לא כועס על מה שלא נמצא בשליטתו, הוא לא מתאכזב מעצמו כאשר הוא טועה, והוא גם לא מצטער שהוא לא תוכנה טובה יותר, כי הוא מה שהוא והוא עושה הכי טוב שהוא יכול ברגע בזמן שהוא יכול. וויז גם לא מסתכל אחורה, הוא תמיד מחשב מאותו רגע קדימה, הוא לא מתעסק בעבר ובמה הוא לא הצליח בפעם הקודמת, העבר עוזר לו לתכנן יותר טוב לעתיד אבל הוא לא קובע לו את העתיד. וויז גם לא מתעצבן כאשר דברים משתנים סביבו כי אין לו דרך להשפיע עליהם, הוא רק מתאים את עצמו לסביבה. הוא לא יכול להזיז תאונה כאשר היא מופיעה מולו, הוא יכול רק להתאים את הציפייה שלו לזמנים. אנחנו צריכים להיות קצת כמו וויז, לקבל שגם אם תכננו מסלול מדויק לעתיד שאנחנו רוצים, יהיו מכשולים בדרך ותפקידנו להתאים את הזמנים, או לשנות מסלול, אין טעם לכעוס על הדרך. אין טעם לכעוס על עצמנו על מה שאיננו בשליטתנו, ולסלוח לעצמנו כאשר עשינו טעות, ולהשתמש בעבר כדי ללמד אותנו ולא בכדי לעצור אותנו. ולא משנה מה תכננו חשוב לזכור, שיש הרבה דרכים להגיע למה שחשוב לנו.

לפני כמה זמן התפרסם פוסט מצחיק בטירוף בסטטוסים מצייצים (אם אני לא טועה) שקיבל מלא תגובות ושיתופים. עד היום אם אני רוצה לצחוק לעצמי באמצע הרחוב אני נזכרת בפוסט הזה. אני אספר לכם מה היה בפוסט, הפוסט הציג צילום מסך של שיחה בין מישהו לבין לשירות לקוחות של חברה מסוימת. בצילום מסך רואים את ההתכתבות הבאה: בחור: המוצר שהזמנתי לא הגיע שירות לקוחות: האם תוכל להוכיח שלא הגיע? בחור: לא, זה פשוט לא הגיע שירות לקוחות: תשלח לי תמונה בחור: אבל זה לא הגיע שירות לקוחות: תשלח תמונה כהוכחה וכאן מגיע החלק שבוא אני תמיד בוכה מצחוק, הבחור שלח תמונה של כפות הידיים שלו ריקות. (גדול! נכון?!?) למה אני מספרת לכם את זה, ואיך זה קשור לכאב בכלל? כי אני לא יכולה להציג לכם הוכחות למה שלא קיים. כל כך הרבה מיתוסים קיימים על כאב, שהם כמובן לא נכונים, ואין לי דרך הוכיח שהם לא נכונים כי אפשר רק להוכיח שמשהו קיים ולא שמשהו לא קיים. אז כאשר מטופל אומר לי "ההליכה שלי לא נכונה" ואני מנסה להסביר שאין דבר כזה הליכה נכונה, והוא מבקש הוכחות שאין... ואני משתמשת במטפורות כדי להסביר את ההיגיון מאחורי ה"אין לי הוכחה שאין" כמו אם לאריות וגי'רפות אין הליכה נכונה כך זה גם לבני אדם. אבל אין מחקר שיכול להוכיח שמשהו לא קיים. מצב המיתוסים סביב בריאות הוא כל כך גרוע עד שהתחילו לחפש דרכים לנסות להוכיח שאין קשר בין דברים. למשל הוכיחו שאין קשר בין תוצאות בבדיקות הדמיה (אורטופדיות) לבין כאב על ידי זה שעקבו אחרי מלאאא אנשים שהגיעו למיון ועשו להם בדיקות וראו אחר כך מי מהם תוצאות הבדיקות עזרו לפתרון הבעיה. שזה הזוי כי זה בעצם מחקר שמחפש שלא קיים קשר. אז לכל מי שרוצה שאוכיח לו משהו שלא קיים, בבקשה, הוכיחו קודם שיש קשר בין ישיבה לכאב, בין הליכה לכאב, בין כיפוף לכאב, בין ריצה לכאב, בין נשימה לכאב, ועל זה נאמר, בהצלחה!

מה הייתם אומרים אם הייתי מספרת לכם שאפשר לקבוע את סיכויי ההצלחה שלכם לעשות שינויים ולהתמודד עם פיתויים (להיגמל מעישון למשל) בעזרת הדופק שלכם?. לא בדיקת מהירות הדופק, מדידת השתנות הדופק. הדופק שלנו נקבע משיווי משקל בין שתי מערכות שאחריות עליו, המערכת הסימפטטית הגורמת להאצה של הדופק כתגובה למצבי סכנה (הילחם או ברח), והמערכת הפארסימפטטית שמאטה את קצב הלב בהתאמה למצב רגיעה. בכל רגע נתון הלב שלכם מאיץ קצת בשאיפה, ומאט קצת בנשיפה, להבדל הזה בקצב קוראים מדד השתנות הדופק, או באנגלית heart rate variability HRV. ככל שההבדל בין התפקוד של המערכת הסימפטטית (מהר יותר) לתפקוד של המערכת הפארסימפטטית (לאט יותר) גדול יותר זה מעיד על בריאות גדולה יותר. המדד הזה מעיד על בריאות גופנית ונפשית. איך הוא עושה את זה? פשוט מאוד, אם אנחנו נמצאים במצב של רגיעה, השינוי בין קצב הלב נשיפה לשאיפה יהיה גדול יותר. אך אם אנחנו נמצאים במצב של לחץ כמו שיכול לקרות לפני בחינה, קצב הלב שלנו יהיה יותר גבוהה, גם בשאיפה וגם בנשיפה כי אנחנו לחוצים מהבחינה. גם בזמן הנשיפה המערכת הסימפטטית תפעל והדופק יהיה גבוה. התוצאה, מדד השתנות הדופק יהיה קטן יותר. איך זה קשור להתמודדות עם פיתויים? בשביל זה אנחנו צריכים להבין מה קורה כאשר אנחנו מתמודדים עם קושי, למשל אם אנחנו נבחנים על מנת להתקבל לתוכנית החלל בנאסא. אסטרונאוטים עד שהם כבר בחלל מדענים צריכים לחפש שיטות לדעת איך הם יוכלו להתמודד עם האתגרים שדורשת הטיסה לחלל, לא רק הקיום בהעדר גרביטציה, אלא גם התאמות לתקלות. מה הדרך הכי טובה לדעת איך הגוף מגיב לשינויים קיצוניים אם לא לבדוק את שיווי המשקל בין מערכת סימפטטית למערכת הפארסימפטטית? בין המערכת שמכינה אותנו לסכנה, לבין המערכת שפועלת ברגיעה. מסתבר שגם עמידה בפיתויים, היא סטרס לגוף, ושליטה עצמית דורשת שליטה במערכת הסטרס לגוף. מצאו שככל שמדד ההשתנות גדול יותר (כלומר המערכת של המנוחה פעילה יותר והמערכת של הסטרס פעילה פחות) כך יהיה לנו יותר קל בכל קושי מנטלי שנדרש מאיתנו אפילו בסיטואציות חברתיות. וזה בטח לא מפתיע אתכם שפעילות גופנית משפרת את מדד השתנות הדופק, כמה פעמים לאחר פעילות גופנית הרגשתם יותר רגועים ויותר מוכנים להתמודד עם קשיים. אז פעם הבאה שאתם צריכים לעשות משהו קשה לכם, שיחה שאתם דוחים, שינוי הרגלים רעים, התחלה של עבודה חדשה. צאו תזוזו ותראו שיותר קל לכם להתמודד עם הקושי.

מגיל צעיר אני מעריצה את מדונה, בעיניי הילדה שהייתי ראיתי אישה חזקה, שמצליחה בעזרת עבודה קשה. ריקודים, שירים, הופעות. הערצתי את מי שהיא הצליחה להיות ושאפתי להיות כמוה. נכון לא יצאתי זמרת בין לאומית ואני לא מופיעה באצטדיונים מלאי, אבל קיבלתי ממנה את מה שחשוב לי, נחישות. גם לכם יש מישהו כזה שאת מעריצים, ואם תבדקו את אותה דמות תמצאו שיש בה איזו שהיא תכונה שהייתם רוצים לנכס לעצמכם. לכל מי שיגיד לי שהוא מעריץ את ביל גייטס כי הוא עשיר, הייתי רוצה להזכיר כי יש מלא אנשים עשירים, אבל יש משהו בביל גייטס שהופך אותו למיוחד בשבילכם. אז אם אתם מעריצים שחקן, אז למה דווקא אותו, או אצנית למרחקים ארוכים, למה דווקא היא. משהו שחשוב לכם. תכונה שהייתם רוצים שיהיה לכם. ואתם יכולים שיהיה לכם, כי יש לזה טריק. תכונות לא נופלות מהשמיים. זו לא ראייה בלילה, ריחוף או שמיעה על קולית שמתוארים בקומיקס גיבורי על, זו התנהגות מסוימת שהיא נרכשת. אותה תכונה שאתם מעריכים אצל מי שאת מעריצים, אפילו אם אתם מעריצים את גנדי על השלווה שלו, הושגה על ידי התנהגות ספציפית, כמו מדיטציה במקרה של גנדי. או במקרה של מדונה, היא פשוט המשיכה לנסות ולעשות עד שהיא הצליחה. אז כדי להיות כמו האנשים שאתם מעריצים כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתנהג כמו האנשים שאתם מעריצים, לא להתלבש כמוהם, לא לדבר כמוהם, להתנהג כמוהם. אם אתם רוצים להיות שחקני כדור רגל כמו מסי אתם צריכים לשחק כדור רגל מהבוקר עד הערב. אני לא מבטיחה לכם שאתם תהיו מסי (כמו שאני לא מדונה) אבל זה יביא אתכם קרוב יותר ללהיות שחקן כדור רגל מאשר... לשבת בבית ולראות כדור רגל. אם אתם רוצים להיות כמו האנשים שאתם מעריצים, אם אתם רוצים להיות קרוב יותר למה שחשוב לכם, חפשו את ההתנהגות שמקדמת את אותה מטרה, ותעשו אותה. אולי לא תהיו מפורסמים, אבל לעצמכם... תהיו קרובים יותר למה שחשוב לכם.

תגידו מה שתגידו, זה יותר קל לפחד. אני יודעת שזה לא אינטואיטיבי אבל תקראו עד הסוף. כאשר מפחדים המוח נכנס למצב של פתרון בעיות. גם אם הבעיות לא תמיד הגיוניות, או הזויות, המחשבה עליהן מאפשר תהליך של התמודדות. כאשר מופיעה מחשבה שגורמת לתגובה גופנית של חשש או פחד מיד המוח מתחיל לדמיין את העתיד ולהעלות את כל המצבים הכי מפחידים שעלולים לקרות, לצד הבעיות הוא מיד מייצר פתרונות או לפחות רעיונות לפתרונות. אם התוקף הזה יגיע, אני אגיב ככה.... אם יפטרו אותי, אני אתמודד ככה.... אם בן הזוג יעזוב אותי, אני אעשה ככה... חרדה מייצרת גם את הבעיה וגם את הפתרון ולכן סוגר את כל הקצוות, אצלנו בראש כמובן. הפתרונות מצידם מרגיעים אותנו, גם אם לזמן קצר. הפחד מייצר לנו אפשרויות בראש, ואופציות לפתרון מייצר את הרגיעה. הפתרונות במוח גם נותן לנו את בונוס של מניעה, כלומר הוא מייצר סנריו בו נוכל להימנע מבעיה בעתיד עם נפעל עכשיו בדרך כלשהי. שזה כמובן מרגיע. כך שהתוצאה היא שהחרדה מאפשרת לנו שליטה. הרבה יותר קל לחזות בעיות לפני שהן מופיעות וגם להציע להן פתרונות לפני שיש בהן צורך, כמו שחקן פוקר שיודע מה יש בחפיסת הקלפים עוד לפני שהם מונחים על השולחן. כמובן שיש מחיר לחרדה, בחרדה הקלפים בחבילה הם תמיד האופציה הגרועה ביותר אבל מה עדיף? לדעת או לא? לעומת זאת, לשחרר את הפחד משאיר אותנו במצב של חוסר שליטה, חוסר תכנון לעתיד, ובתכלס משאיר אותנו חשופים לחלוטין להפתעות. להסתובב בעולם במצב של פחד זה להסתובב בעולם במצב של שליטה. ושליטה היא הרבה יותר נוח מאיבוד שליטה. לשחרר את הפחד זה להזמין חוסר וודאות.

אחד הדברים שהכי מרגיעים אותי זה להיות לבד, בלי קשר ליש או אין זוגיות, בלי קשר ליש או אין ילדים, בשבילי לבלות זמן לבד במחשבות זה הדבר הכי כיף שיש. קשה לי להסביר את זה לרוב האנשים אבל יש לי מין עולם כזה בפנים שאני מתפנה אליו כאשר אין גורמים חיצוניים שדורשים את תשומת ליבי. מחשבות, רעיונות, ספרים, כל מיני דברים מעניינים שמעסיקים אותי. אני מוזרה כזו. הדרך שלי למלא מצברים זה חופשה לבד עם עצמי, וכמובן שלא הייתה כזו כבר 4/5 שנים. ועוד לפני שהתחיל החופש הגדול הרגשתי שהמצברים מרוקנים, לנטע היו מלא אירועים של סוף שנה שגררו אותי ממקום למקום, סופי שנה כל חוג אפשרי (פעמיים). כל אחר צהריים פנוי התמלא באיזה שהוא אירוע ואז... החופש הגדול. הבנתי כבר לפני חודשיים שככה אני לא שורדת אפילו לו שבועיים, אם אני לא מפנה לעצמי זמן לשקט אין עם מי לדבר בקרוב. בקיצור, הרגשתי צורך לייצר לעצמי פרוזאק אישי. אז עוד לפני שהחופש הגדול התחיל אני התחלתי בהכנות, הכנות לשיגעון. כמישהי שמתעסקת בנפש, מחשבה, ותנועה אספתי את הידע שלי והחלטתי שצעידה בכל יום, פעמיים ביום זה מה שיעזור לי לעבור את התקופה וכך עשיתי. כל יום אני יוצאת בבוקר לזריחה, ובערב לשקיעה, לפארק אריאל שרון לעשות צעידה של כשעה שעתיים בכל פעם. תנועה משחררת אנדורפינים, טבע משחרר את הנשמה, ושקט... ממלא לי מצברים. אז זה הפרוזאק שלי, לא חיכיתי שהמצב יחמיר, ידעתי שהוא הולך להיות כזה והכנתי את עצמי. לפני הרבה שנים, בזמן מחאת האוהלים ראיינו איזה יועץ בנושא כלכלת משפחה והוא נתן דוגמא שאנשים מתקשים לשלם את ההוצאות הגבוהות של הבר מצווה והוא צחק על זה שהיה להם 13 שנה להכין את עצמם כלכלית לאירוע אז למה הם מופתעים?? וחשבתי על זה הרבה ואני מסכימה איתו, יש אירועים שיפתיעו אותנו אבל יש גם מלא דברים בחיים שאנחנו כן יכולים להכין את עצמנו לקראתם. הכנה גופנית או נפשית הרבה זמן לפני, אז בעוד כמה ימים שנת הלימודים מתחילה ואחריה יגיעו החגים שלחלקנו זה אומר פעילות גופנית משמעותית בבית, ניקיונות ובישולים. אל תתנו לחגים להפתיע אתכם תתחילו כבר מעכשיו להתחזק לקראת זה, תתחילו את השנה בשינויים לקראת ולא אחרי. תתחילו לזוז לא "אחרי החגים" אלא לקראתם!

https://www.youtube.com/shorts/X3vAIklHPOA

בפוסט אתמול על יציבה יצא שניהלתי דיון עם כמה אנשים על מחקרים ומשמעותם. וכמובן, כמו פייה שקוראת לי את המחשבות צצה לי מודעה מצחיקה על מוצר מסויים. במודעה היו תוצאות "מחקר" אז המודעה הלכה ככה: מתוך 2500 נשים המשתמשות במוצר 85% אמרו שהן מרגישות טוב יותר 75% אמרו שהן נראות טוב יותר 95% אמרו שהן מקבלות יותר מחמאות, ועוד אחוזים גבוהים לכל מיני הצלחות לאותו מוצר. מה מצחיק אותי בדיוק? הרי זה מחקר! רק שממש לא. 2500 מהמשתמשות במוצר, מה עם עוד אלפים שהתחילו ולא ראו תוצאות ואז החליטו להפסיק להשתמש. כאשר מפרסמים תוצאות מחקר צריכים לציין גם את מי שבחר שלא להמשיך להשתמש במחקר. יתכן כי 10,000 נשים קיבלו את המוצר אך רק רבע מהן היו מרוצות בכדי להמשיך, נמוך נכון? 85% אמרו שהן מרגישות טוב יותר, כמה טוב יותר, כמעט כל התערבות שתעשו יהיה שיפור גם אם הוא קל. אז שינוי קטן האם הוא שינוי? נניח שאתם מתבקשים להגיד את הישפור במצבכם בסקלה של 10-0, הרי גם 1 הוא שיפור לטובה, אך האם זה שיפור שהוא רלוונטי? 75% נראות טוב יותר, מי מחליט על נראות? מה המדד שאומר שמנקודת א' לב' מישהו נראה יותר טוב? איך מודדים את זה? אם זה רק התחושה של הנשים אז מי שמשקיעה 1500₪ במוצר סבירות גבוהה שהיא תרגיש שהיא נראית יותר טוב. ואחרון חביב, 95% אומרות שהן מקבלות יותר מחמאות. אם את חושבת שאת יפה את מקרינה את זה ואנשים מגיבים, את מכוונת יותר לשמוע מחמאות, את דורשת מהסביבה ושואלת אותה "תגידו זה מתאים לי?". איך אפשר להעיד על כמות מחמאות? מה אם אני עובדת במקום עבודה בה הערה על מראה חיצוני נחשב הטרדה מינית? להציג תוצאות של "מחקר" בלי ראייה ביקורתית, בלי קבוצת ביקורת, בלי מדדי בדיקה ידועים, מבלי להבין איכות תוצאות זה כמו לראות סרט הודי בלי כתוביות. הכל צבעוני, מלא שירים, ומסתתר מאחורי עצים, מבלי לתת תוכן.