כאב כרוני וכאב אקוטי (חדש או פחות משלושה חודשים) הן שתי תופעות שונות לגמרי. התלונה היא אותה תלונה – כאב, אבל אלו שתי תופעות שונות לגמרי. כמו ברעב, ישנו רעב בגלל שלא אכלנו ורעב בגלל שאנחנו עצובים, וכל אחת מהתחושות הגופניות האלו דורשות התנהגות אחרת לגמרי. כאשר אנחנו רעבים כי לא אכלנו הפתרון של הבעיה הוא – לאכול. כאשר אנחנו רעבים כי אנחנו עצובים הפתרון שונה לגמרי. אם אנחנו מנסים לפתור בעיה אחת "רעב הנובע מעצב" על ידי שימוש באסטרטגיה שעובדת לבעיה אחרת "רעב הנובע מהעדר מזון" אנחנו לא מקבלים את ההקלה שאנחנו מחפשים, אנחנו אוכלים עוד ועוד ותחושת השובע לאורך זמן לא תגיע. כי זה לא אותו רעב. התלונה והתחושה הגופנית היא אותה תחושה (רעב) ואך הגורם לה שונה. בשימוש באכילה לרעב מעצב אנחנו לא מקבלים את התוצאה הרצויה – תחושת הקלה כי לא פתרנו את הבעיה האמיתית – "רעב בגלל עצב". אם אתם מנסים לפתור כאב כרוני, שהיא המקבילה לרעב בגלל עצב, על ידי אסטרטגיות של כאב אקוטי הכאב לא ישתפר, ויתכן אפילו יחמיר. אתם תמשיכו להוציא כספים על טיפולים שאינם יעילים לכם, תעשו תרגילים, תקנו מוצרים (כריות, מזרנים, מדרסים, כיסאות אורטופדיים ועוד) ולא תקבלו הקלה. וכאשר לא תקבלו הקלה אתם תחפשו מטפלים אחרים, תקנו עוד אביזרים, תעשו תרגילים אחרים מתוך המחשבה שפשוט לא מצאתם את הקוסם הנכון. ולא תצליחו! תרגישו תסכול, תתייאשו, ותחשבו שיש לכם משהו כל כך גדול ומסוכן שאף אחד לא מצליח לעזור לכם. כאשר הבעיה האמיתית היא שאתם ממשיכים לנסות לתקן כאב כרוני על ידי שימוש באסטרטגיה שעוזרת לכאב אקוטי. תפסיקו לנסות להכניס את הקובייה לתוך החור העגול, אתם לא תצליחו.

אתמול ניהלתי שיחה עם שרית אמיתי, מאמנת עסקית מדהימה, סיפרתי לה על עצמי ובאיזה שהוא שלב הסברתי שאני עקשנית באופי שלי, והיא גרמה לי להסתכל עלי אחרת. כאשר אנשים סביבי פוגשים אותי הם רואים בהתנהגות שלי עקשנות, אבל אני לא עקשנית, אני בטוחה בעצמי ויודעת מה אני רוצה, מבחינתי זו פשוט דרך להשיג את מה שחשוב לי. ומאז אני חושבת על זה, כמה המחשבות שלי על עצמי הם בעצם שיקוף של מה אנשים אחרים אמרו לי עלי. ההערות האלה שזרקו לי לאורך השנים, ההורים, המורים, המפקדים בצבא, המנהלים (המעט שהיו). הם ראו אותי דרך העיניים שלהם, מהדרך בה הם רצו שאתנהג. אז כאשר לא הסכמתי איתם הייתי עקשנית, כאשר הצלחתי יותר ממה שהם ציפו הייתי חכמה, כאשר לא התחשק לי לעשות משהו הייתי עצלנית, ועוד כל מיני מחשבות שאספתי על עצמי לאורך השנים. תחשבו כמה המילים והביקורת שקיבלתם הפכו להיות המשקפיים דרכם אתם רואים את עצמכם. וכמה יהיה נחמד להניח את המשקפיים בצד ולהסתכל על עצמכם כמו שאתם באמת, ולא כמו שאמרו לכם שאתם צריכים להיות, כדי להתאים לדמות הדמיונית הזו שקיוו שתהפכו להיות. להזיז הכל הצידה ולהרגיש נוח להיות מי שאתם.

הסבירו לה שהיא צריכה ללמוד לחיות עם זה, שזה ממש לא דומה ללמוד לנהל כאב. כאשר יש בעיה שעלולה לחזור שוב, אין סיבה להרים ידיים, אפשר ללמוד לנהל אותה כך שהיא תשפיע עלנו במינימום האפשרי. בדיוק כמו שאתם מנהלים שפעת העלולה לחזור כל חורף, כך אתם יכולים ללמוד לנהל התקפים של כאב.

כאשר אתם מסובבים את הראש אתם רואים את העולם יציב, ברור נכון? רק שלא. אם תחשבו על זה, כאשר אתם מסובבים מצלמה מה שאתם רואים זה תמונה מרוחה, ותיעוד של מצלמות גוף תמיד תציג וידאו קופץ. כל תנועה של מצלמה, העין שלנו, מטשטשת את המידע הנאסף. כאשר אנחנו מניעים את הראש המידע הוא מטושטש ומרוח והמוח צריך לעבד אותו ולייצר לנו מציאות חדה ויציבה. הפתרון שהמוח מצא לבעיה הוא, מסע בזמן. מה זה אומר? ברגע זה אתם מסתכלים על הפוסט שלי בטלפון, המוח שלכם מראה מציאות שהופיע לפני כ15 שניות. אתם רואים את העבר. המוח מבצע עיבוד הנתונים ומייצב את התמונה והקרין לכם את המציאות כפי שהוא חושב שהיא צריכה להיות עכשיו, ואז הוא קופץ למציאות הבאה. אם אתם מסתכלים על מים זורמים אתם לא רואים רצף של תנועה בזמן אתם רואים רצף של נקודות ברווח של כ15 שניות שהמוח מייצר כדי לנהל תחושה של מציאות יציבה. התיקון למציאות יופיע רק אם השינוי יהיה מספיק משמעותי, ומסתבר שהשינוי צריך להיות ממש יוצא דופן. במחקר מפורסם משנת 1998 חוקר פנה לסטודנטים בקמפוס האוניברסיטה וביקש הנחיות הגעה למקום מסוים, במהלך השיחה בניהם שני אנשים עם דלת גדולה עברו בניהם ולקחו איתם את החוקר והביאו אדם אחר שהמשיך לנהל את השיחה מאותו מקום. אחד אחר שונה במראה שלו. רק חצי מהסטודנטים שמו לב שהאדם המדבר איתם שונה, ומתוך אלו שזיהו, חלקם לא אמר דבר עד שלא נשאל באופן ישיר על כך. בניסוי נוסף שערכו אותם חוקרים באותם תנאים בדיוק השואלים היו שני אנשים שונים הלבושים שונה אך היה לכם מכנה משותף, לשניהם הייתה קסדה וחגורת עבודה על המותן. במקרה זה רק שליש מהאנשים זיהו שמשהו קרה.

מה גורם לאנשים להתמכר, ואני לא מדברת על התמכרות לאלכוהול או קוקאין שיש בו חומר כימי המעודד את ההתמכרות, מה גורם לאנשים להתמכר לקניות, כסיסת ציפורניים, תלישת שיערות? מה גורם לאנשים להמשיך לעשות דברים שהם בפרוש רוצים להפסיק לעשות? האם מדובר על העדר כוח רצון? אז מסתבר שלא, במחקר אשר בדק את ההבדל בין אנשים עם "כוח רצון" לאנשים ללא "כוח רצון" נמצא שאנשים עם כוח רצון פשוט לא פוגשים פיתויים באותה מידה. איך בדקו את זה? נתנו לקבוצה של 205 אנשים מכשיר טלפון אשר פעם בכמה זמן, באופן רנדומלי, שלח להם שאלון קצר למלא. בשאלון הם נשאלו עם מצבם באותו רגע כמו "האם משהו מפתה אותך עכשיו?". מה שנמצא הוא שאנשים שהסתובבו עם תחושה שיש להם שליטה עצמית פשוט לא התמודדו עם הרבה פיתויים במהלך היום, הם לא היו צריכים להשתמש בכוח רצון להתנגד לפיתויים במהלך היום כי הפיתויים לא היו קיימים. כלומר, לא כל כך קשה להתנגד לעוגה אם לא באמת חושקים בה. לעומת זאת האנשים שהתקשו בשליטה עצמית מצאו את עצמם יותר פעמים מתמודדים עם פיתויים במהלך היום. אז אם לא מדובר על כוח רצון אלא על מספר הפיתויים שעומדים בפניך, מה ההבדל בין מי שרואה בעוגה פיתוי, לבין מי שלא? אם נסתכל על גמילה מעישון למשל, במחקר שבדק "כוח רצון" בהפסקת עישון, כלומר כמה פעמים מעשן שרצה להפסיק לעשן ניסה עד שהוא הצליח נמצא כי המספר נע בין 30 לבין 124 (כאשר לקחו בחשבון את כל הפעמים שניסו אי פעם בחיים). לפעמים מעשן היה צריך לנסות 100 פעמים עד שהוא הצליח. ולעומת זאת מחקר הראה כי נשים שנכנסות להריון מפסיקות יותר ב"קלות" לעשן. למה? האם יש להן שינוי במבנה האישיות כאשר הן נכנסות להריון? לא. האם גדל להם כוח רצון? ההבדל בין אנשים מכורים לאנשים לא מכורים חוזר לאותה נקודה בדיוק, כמה הפיתוי קיים. כאשר אישה נכנסת להריון הפיתוי לעשן מצטמצם לעומת הצורך להגן על התינוק, או שהפיתוי שהילד יהיה בריא גדול יותר. אם אתם מתמודדים עם פיתויים, אחת מהדרכים לשנות התנהגות הוא להציג פיתוי גדול יותר, כמו הרצון להיות בריא, על פני סדרה נוספת בנטפליקס. *** הפוסט נגמר פה, אבל יש לי סיפור קטן לספר על עצמי, כילדה סבלתי מבעיות אכילה, היו לי יחסים מאוד מורכבים עם משקל ואוכל. עד שלפני כמה שנים בקורס של סיוון אופירי היא לימדה אותי לחווט את המוח מחדש. פשוט לשנות את המוח כך שמתוקים לא יהיו פיתוי בכלל. הורדתי סוכר וגלוטן מהתפריט ומאז אני אפילו לא מריחה מאפים כאשר אני נכנסת למאפייה. כדי לחפש תמונה לפוסט הזה רציתי להשים עוגה שנראת עסיסית, עברתי על מאה תמונות לפחות ואף עוגה לא נראתה לי עסיסית, הכל נראה לי פשוט... כלום. אז החלטתי לחפש מישהו אוכל עוגה כדי שאוכל לראות בפניו של האוכל אם הוא מוצא את העוגה עסיסית. כי בשבילי, עוגה מפתה בדיוק כמו נייר קרטון.

בעבר צפיתי בראיון שנעשה עם יובל נוח הררי, הוא נשאל מה הכי מדאיג אותו לגבי העתיד, הוא ענה "שיתוף פעולה". המראיין המופתע שאל מה עם משבר האקלים ויובל ענה, בחכמה, שום משבר לא ייפתר אם לא יהיה שיתוף פעולה. אין דרך שהאנושות תוכל להתקדם אם הפרטים בה לא יעבדו ביחד. ואתם יכולים לחשוב שהתוצאה תיהיה שהעשירים והחזקים ישרדו (דרווין) והאחרים לא, אבל זה לא נכון. אבולוציה לא שרדה על החזקים, אבולוציה שורדת על המתאימים את עצמם. אתם יודעים שבקטריות, חיידקים, מדברים אחת עם השנייה? חיידקים יכולים לסמן לסביבה שלהם בעזרת שחרור של חומרים כימיים שהאזור מסוכן ושהם צריכים התרחק, והם כמובן יכולים לסמן להתקרב. אותם חיידקים שיסמנו להתרחק ימותו, הם "יקריבו" את עצמם למען הצלת "החברים" שלהם. כן, קראתם נכון, חיידקים עוזרים אחד לשני כדי לשרוד גם כאשר אין להם את פה, או אוזניים. עוד לפני שבעלי החיים הצטרפו לכדור הארץ, החד תאיים שרדו בעזרת תקשורת כימית, שיתוף פעולה פרימיטיבי. זה פשוט מאוד, צורות חיים שלו עזרו אחד לשני לא שרדו. מי שלא היו חלק מקבוצה, לא קיימים היום. כל בעלי החיים, הצמחים, החד תאיים והפטריות פועלים ביחד, ותלויים אחד בשני. קופים שאיבדו את הסטטוס החברתי שלהם מאבדים את התפקוד של מערכת החיסון שלהם. במחקר שבו בדקו להקה של קופים ראו שחוזקה של מערכת החיסון (כפי שנמדד בבדיקות דם) היה תלוי במקומם בשרשרת החברתית. וכאשר שינו להם בצורה מלאכותית את המבנה החברתי, מערכת החיסון הגיבה בהתאם. שייכות לקבוצה השפיעה על סיכויי ההישרדות שלהם. זוכרים שכתבתי על בדידות וההשפעות הקשות שלה על גוף האדם? ביחד זה לא רק כיף יותר, זה גם בריא יותר, איבוד שיתוף פעולה בין בני אדם, לא רק יפגע בחלשים, הוא יפגע בכולם.

איך אתם יודעים איפה אתם מסתיימים? כלומר, איך אתם יודעים מה גבולות האני שלכם? כאשר אתם נוגעים בשולחן, למשל, המגע אומר לכם איפה הסוף של הגוף שלכם, אבל כאשר אתם מרגישים אהבה לפעמים אתם יכולים להרגיש שמי שאתם אוהבים הוא חלק מכם. איך אני יודעת את זה? כי לפעמים כאשר כואב למישהו שאתם אוהבים, אתם מרגישים את הכאב אצלכם, אתם עצובים את העצב שלהם ושמחים את השמחה שלהם. אז לפעמים אתם יודעים היכן גבולות ה"אני" שלכם, ולפעמים הגבולות קצת מטשטשים. אבל הם לא מטשטשים רק אצל אנשים שאתם אוהבים... האם יצא לכם פעם לראות פציעה במשחק כדור רגל במחשב ולקפוץ כאילו זה קרה לכם? להתכווץ כאילו הברך שלכם הגיעה לזווית בטלוויזיה מולכם? כאשר אנשים רואים אדם שנפצע המוח שלהם יפעל כאילו הם אלו שחווה את הפציעה, אבל רק כאחד משלושה אנשים, גם ירגישו כאב או חוסר נוחות בגלל זה. קוראים לזה כאב עקיף. לאחוז אחד מהאוכלוסייה יש חוויה שהיא מאה אחוז כאב כמו האדם שחווה את הפציעה, לתופעה שקוראים לה סינסטזיה. בסינסטזיה לאדם חסר את הגבולות בין הגוף שלו לסובבים אותו, אין לו גבולות של עצמי ברורים. יש כל מיני סוגי סינסטזיה, סינסטזיה מסוג "מגע-מראה" הם מרגישים את הכאב של האדם הנמצא מולם בדיוק באותה עוצמה כאילו הם חוו את הנזק בעצמם. אני אתן לכם דוגמאות נוספות לסינסטזיה כדי שתבינו את התופעה, אדם עם סינסטזיה לטעם למשל, ירגיש שהוא אוכל תפוח, יהיה לו את הטעם והמרקם בפה אם אני אוכל תפוח מולו. אדם עם סינסטזיה לרגשות, יכעס באותה עוצמה כמוני אם התעצבנתי מולו, הוא לא צריך לדעת מה הסיבה לכעס הוא פשוט ירגיש את מה שאני מרגישה בדיוק. אם אדם עם סינסטזיה יכול להרגיש כאב משבר כמו האדם ששבר את הרגל מולם, איפה נמצא הכאב בדיוק? ברגל או במוח?

בדידות ודילמת האסיר, אחרי הבלוג האחרון שלי קיבלתי עליו הרבה תגובות, גם פה וגם בפרטי. ואני רוצה להציג לכם נקודת מבט נוספת על הנושא דרך דילמת האסיר. דילמת האסיר בתאוריית המשחקים היא זו: תופסים שני חברי כנופיה ושמים כל אחד מהם בחדר נפרד, משטרה מנסה להוציא וידוי מאחד מהאסירים. אם שני האסירים ישתקו שניהם יקבלו שנה בכלא. אם אחד ילשין והשני לא, המלשין יצא הביתה והשני יקבל שנתיים בכלא. אם שניהם ילשינו, שניהם יהיו שנתיים בכלא. נשאר לאסירים להתחבט לבד מה חבר הכנופייה שלהם יעשה, האם הוא יבגוד בהם ויצא לחופשי או הוא ישתוק ויקבל את המאסר כמו שהוא. האם אתם חושבים שמידת הקרבה בין האסירים תשפיע על ההתנהגות שלהם? האם משהו בסיסי באופי שלהם? הדילמה הזו של מה האחר שאנחנו לא מכירים יעשה לנו, או מה יעשה מי שמכיר אותנו מאחורי גבנו קיימת כל הזמן. ותחושת הביטחון שלנו בסביבה תלויה בין השאר באמון שאנחנו מחזיקים שאנשים סביבנו רואים את בטובתנו. תורת המשחקים מציגה מספר המינימלי שצריך להתקיים כדי שנרגיש בטוחים בעולם. כלומר מספר החוויות האמון החיוביות יעלה על מספר החוויות האמון השליליות. מה זה חוויות אמון חיובית? כאשר נתנו את אמוננו באדם מולנו והוא החזיר לנו במעשה טוב. מה זה חוויות אמון שלילית? כאשר נתנו את אמוננו באדם והוא הערים עלנו. אני רוצה להציג לכם אתר מקסים, מהמם, מרגש שהכותרת שלו היא "האבולוציה של האמון" ניקי קייס בעזרת שורה של תרגילים מתמטיים על בסיס דילמת האסיר מציג את הסיבה בגינה האמון יורד, והבדידות עולה. אני מזמינה אתכם לשחק באתר (לא מגלה לכם את התוצאות) זה אמנם באנגלית אבל הרוב זה ציורים עם הסברים ממש פשוטים ואתם קובעים את קצב ההתקדמות. https://ncase.me/trust/?fbclid=IwY2xjawEghnNleHRuA2FlbQIxMAABHcK6gok-jnurkCQc0uOfVEHZ3KExs4S_oKtKrbKBv5tjZaUZbuU-MwoEKg_aem_xNn9uyzMT9sXbRWum49dWA

הגן היתה תקופה קשה ללביא, הוא היה בגן שהילדים בו לא התנהגו אליו יפה והוא, ילד קטן בן 6, ניסה לעשות הכל כדי לקבל את ההכרה שלהם. יום אחד הוא חזר הביתה שבור, הוא בכה "זה מעליב אותי שהם לא משחקים איתי" והבנתי אותו כל כך. דחייה חברתית כואבת, ממש. וגם הוכיחו את זה. הזמינו אנשים למחקר ואמרו להם שהולכים לבדוק את התפקוד המוחי שלהם בזמן שהם משחקים בכדור עם עוד שני משתתפים אחרים בניסוי. החוקרים החליטו לבדוק שני אזורים במוח, האחד המשתתף ביצירת כאב והשני שמשתתף בדיכוי כאב. נתנו להם מערכת מדומה של משחק כדור והם יכלו לראות את שני השחקנים האחרים משחקים בניהם, בהתחלה אמרו להם שיש בעיות טכניות ועוד שנייה הם יצורפו לניסוי, ואחרי סריקה ראשונית שמוח המוח שלהם הם "צורפו" למשחק (לא באמת היו שני משתתפים נוספים זה היה מתוכנת). הם שיחקו ביחד כמה דקות, לקראת סוף הניסוי שני השחקנים האחרים הפסיקו לזרוק את הכדור לנבדק, בערך 45 פעמים, במטרה לייצר את התחושה של דחייה חברתית. בזמן הזה החוקרים בדקו מה קורה במוח של הנבדק. מה שהם מצאו לביא שלי הרגיש לבד, המרכז המשתתף ביצירת כאב פעל אצל האנשים הסובלים מדחייה חברתית, האזור שעוסק בדיכוי כאב, לא פעל אך הממצא לא היה מובהק מספיק. כאשר שאלו אותם מה מידת הדחייה החברתית שהם הרגישו הייתה קורלציה בין תחושת הבדידות והפעילות באזור המשתתף ביצירת כאב. במחקר שנעשה על חצי מיליון אנשים (די הרבה) מצאו שאנשים המרגישים בודדים (זה לא משנה אם יש להם חברים או לא, זו התחושה שהם הרגישו) ואנשים המרגישים מבודדים חברתית (עניים, נכים, כדומה) סבלו הרבה יותר מכאב כרוני וכאב אקוטי. בדידות נמצאה כגורם תורם משמעותי למחלות כרוניות רבות: בעיות לב, יתר לחץ דם, שבץ מוחי, סכרת, השמנת יתר, מחלות של מערכת הנשימה. בדידות מעלה את הסיכויים לירידה בתפקודים קוגניטיביים ומעלה את הסיכוי לדמנציה ב 50%. בדידות כמובן קשורה לדיכאון, חרדה, ובעיות רגשיות נוספות. אנשים מעדיפים לחשמל את עצמם ולא להישאר לבד. קבוצה של חוקרים רצו לבדוק כמה אנשים מרגישים נוח להישאר לבד עם המחשבות שלהם, הם עשו מספר ניסויים ובאחרון הן הציעו לאנשים לחשמל את עצמם אם בא להם בזמן שהם מחכים שהזמן יעבור. הנבדקים ישבו בחדר לבד, ללא גירויים, ונתבקשו להישאר בחדר ל15 דקות. נאמר להם שאם בא להם הם יכולים לחשמל את עצמם אבל זה לא חובה. 76% מהגברים, ו 25% מהנשים בחרו לחשמל את עצמם (שוק מכאיב) בזמן הזה, אחד הנבדקים אפילו עשה זאת 190 פעמים במהלך ה 15 דקות. אומרים כי בדידות שווה לעישון של 15 סיגריות ביום מבחינה בריאותית. להגיד לאנשים להפסיק להיות בודדים זו משימה בלתי אפשרית, אבל, אם אתם רואים מישהו שאתם חושבים כי הוא מרגיש בודד, הושיטו לו יד, אולי חסכתם לו 15 סיגריות היום.

אתמול ישבתי עם מטופלת שסיפרה לי על אירוע שקרה ועל התגובה שלה שנראתה לה מאוד מוצדקת. ושאלתי אותה האם זה עבד לה? האם ההתנהגות שלה בסופו של דבר הביאה אותה למקו בו היא רצתה להיות? או הרחיקה אותה מאותו מקום... כי זה נורא כיף להיות צודק, אבל האם זה מקדם אותנו לאן שחשוב לנו? האם ריבים על דברים צודקים יקדמו קשר משמעותי יותר? האם וויכוח על מי צודק עם המנהל.ת יוביל לתוצאות טובות? כי בתכלס, בכניסה לגן עדן אף אחד לא יושב ומחלק לנו פרסים על כמה פעמים היינו צודקים בחיים. מה שיש לנו זה מה שאנחנו נמצאים בו ברגע הזה, ולהיות צודקים נותן לנו רק דבר אחד, להרגיש טוב יותר עם עצמנו למשך כמה דקות. לעומת זאת להיות קשובים, להבין את הצד השני, להכיל את הקושי של מישהו אחר, זה רווח שנהנה ממנו למשך שנים. היא התעקשה שהיא היתה צודקת, והיא צודקת לגמרי שהיא היתה צודקת, אבל האם זה עובד במערכות יחסים להיות צודק? להיות קשוב זה לא לוותר על הצדק, זה פשוט לראות את האחר ולהבין שהוא לפעמים רואה את הדברים אחרת. אז אם אתם תקועים בהתנהגות מסוימת, לא משנה איזו, שאלו את עצמכם: האם זה עובד לי? האם זה מביא לי את התוצאות שאני רוצה? אם התשובה היא לא, הגיע הזמן לזוז אחרת.