אני רוצה לדבר היום על "תגידי לי מה יש לי?". נניח וחליתם. אתם מרגישים לא טוב, אין לכם חום אבל כל הגוף לא מרגיש בסדר. אולי יש קצת נזלת, אולי קצת שיעול, עייפות כללית כזו, ואתם יודעים שמשהו לא בסדר. הלכתם לרופא והוא שלח אתכם לבדיקת קורונה, היא יצאה שלילית. הוא עשה לכם משטח גרון, גם שלילי, בקיצור עשיתם כמה בדיקות והתוצאות יצאו שליליות. אתם עדיין חולים, אבל לא מוצאים כלום. זה שהבדיקות לא מוצאות כלום זה לא אומר שאתם לא חולים, אבל אם תמשיכו לחפש, לא תמצאו. לא בגלל שאין לכם כלום, בגלל שלא תמיד יש לנו בדיקות למצוא את כל הסיבות לכל הבעיות. אז יגידו לכם שפעת, אולי זה באמת שפעת, ואולי לא, כי אין דרך להוכיח אחת או אחרת. אולי זה מזכיר לכם את הדרך שלכם? כי לכאב כרוני אין בדיקה שמוכיחה מה יש, כי זה בדיוק העניין, כאב כרוני קיים כאשר אין. פיברומיאלגיה שהיא אבחנה שמקבלים אחרי שלא מוצאים שום דבר אחר, כמו שפעת. זה לא בגלל שהרופאים מזלזלים, זה לא בגלל שהקופה מתקמצנת עליכם, זה בגלל שנכון לרגע זה אין בדיקה למצוא מה הסיבה בגללה כואב לכם כבר 5 (או כל מספר אחר) שנים. אז אם תגיעו אלי, או איש מקצוע אחר שמבין עניין, לא אוכל לענות לכם על "מה יש לי?". זה לא אומר שאנחנו לא יודעים מה אפשר לעשות. כמו שאתם יודעים מה עושים כאשר אתם חולים למרות שאף בדיקה לא מצאה בדיוק את הגורם למחלה, כך אנחנו אנשי המקצוע יודעים מה לעשות כאשר יש כאב כרוני (וזה ההפך מלנוח). איך אני יודעת לטפל כאשר אני לא יודעת את התשובה ל "מה יש לי?"?, כי לצערי אתם לא לבד בסירה הזו, כי הרבה אנשים אחרים סבלו מאותן תלונות, כי עשו הרבה מחקרים לבדוק מה עושים עם הקבוצה הזו של האנשים, כי יש לנו תשובות לחלק מהשאלות. אין לנו תשובה ל"מה יש לי?" יש לנו תשובה לשאלה "מה עושים?" והתשובה היא זזים.

הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות בשביל עצמכם זה להסכים לסבול. ואני לא אומרת את זה כבדיחה פולנית, זה נאמר בשיא הרצינות. ככל שתהיו מוכנים לסבול יותר יהיה לכם יותר קל בחיים, נשמע פרדוקס נכון? אבל זו המציאות. תחשבו על כל דבר שרציתם בחיים והייתם צריכים להתאמץ בשבילו. כל תפקיד בעבודה, כל הצלחה בלימודים, כל ניצחון בתחרות, כל דבר שאי פעם שאפתם להשיג אתם צריכים לסבול בשבילו. הכוונה שלי ב"לסבול" אני מדברת על הזמן שהשקעתם, השעות עבודה, הלילות בלי שינה, ותרגול שעשיתם. כל זה דרש מאמץ כביר מבחינתכם. כאשר התאמצתם וסבלתם, השגתם את מה שאתם רוצים. הדיאטה שבגללה הפסקתם לאכול כמו שאתם אוהבים, המרוץ שהתחלתם לקום בחמש בבוקר להתאמן בשבילו, ההורות שלקחה לכם את הזמן החופשי, המבחנים שנשארתם ערים ללמוד בשבילם. כאשר הסכמתם להפסיק לאכול, לקום בחמש, לוותר על זמן חופשי, להישאר ערים עד מאוחר, כאשר הסכמתם להיות בחוסר נוחות בחיים, להיות בסבל... היה לכם יותר קל. אני לא מכירה אף מטרה בחיים שלא דורשת מאמץ, ואני לא מכירה אף מאמץ שלא דורש מאיתנו לסבול. כאשר תסכימו לסבול, תצליחו להשיג יותר ממה שחשוב לכם. כאשר תסכימו לוותר על שעה מול הטלוויזיה יהיה לכם יותר קל לצאת לאימון, כאשר תסכימו שהשרירים יכאבו לכם אחרי אימון יהיה לכם יותר קל להתחזק, כאשר תסכימו לוותר על הנאות לטובת סבל, תרוויחו יותר. כאשר תסכימו לסבול, תסבלו פחות.

אני רוצה לספר לכם איך גורשתי מפולין. אני באה מבית פולני, להסתכל על הדשא של השכן הוא ספורט לאומי בפולין, להתלונן, לקנא, להרגיש רגשות אשם כל אלו הם ענפים באולימפיאדה הפולנית להסתכל על החצי כוס הריקה. נפרדתי מכל אלה כאשר הבנתי שהחצי כוס הריקה... לא קיימת. אם אמשיך להשתמש במטפורה של הכוס, אין דבר כזה חצי כוס ריקה, יש חצי כוס עם נוזל וחצי כוס עם אוויר. אין דבר כזה אין, כאשר אנחנו רואים את החצי כוס שאין בה נוזל, החצי הריק, הוא כזה בגלל המשמעות שאנחנו נותנים למה שיש בה. חצי כוס אוויר הוא משהו מאוד חיובי לאנשים שקשה לנשום, לצוללנים ואסטרונאוטים. לכל אירוע או מצב קיים רק מה שיש, כל מה שחסר הוא חסר במחשבות שלנו, לא במציאות. אז אם בחצי כוס הריקה אני ללא זוגיות, החצי כוס הזו מלאה בזמן שלי עם עצמי, זמן להתפתחות אישית, זמן לעשות דברים איתי, זה לא ריק, זה מלא במשהו אחר. להיות עם מה שיש, כי האין לא קיים. המחשבות שלי הוא הדרך בה המוח שלי בוחר לראות את העולם, אם המוח בוחר לתת פרשנות שלילית למציאות יש לי את הכוח והיכולת לשנות את הפרשנות. אני לא חייבת להאמין לכל המחשבות שהמוח שלי מציג לי, אני אפילו לא חייבת להאמין לרוב, אני יכולה לבחור להאמין למה שתורם לי. אני בוחרת רק מחשבות שמקדמות אותי, למדתי לראות רק כוסות מלאות (וגורשתי בבושת פנים מפולין).

אם מראים לתמנון (החיה החכמה הזו עם ההרבה ידיים) דובון ובאותו הזמן מחשמלים אותו תוך זמן קצר הוא לומד לברוח כאשר הדובון מופיע. זה נשמע הגיוני ופשוט, התניה קלאסית של פבלוב גם כלבים יכולים ללמוד את זה. מה שלא פשוט הוא שאם תמנון אחר רואה את התמנון חבר שלו בורח כאשר מופיע דובון הוא מיד נוהג באותה צורה, גם הוא בורח. עכשיו אתם בטח אומרים לי, נו? מה מיוחד בזה? זה ברור הוא מחקה את החבר שלו. העניין הוא שזה לא ברור בכלל. בכלל בכלל לא ברור. אם תחשבו על זה רגע, מה צריך לקרות כדי שיתבצע חיקוי, דבר ראשון צריך לראות את הגירוי והתגובה (הדובון והבריחה), אחר כך צריך להבין שיש קשר בין השניים, אחר כך צריך להבין שיש משמעות לדובון הזה שיכולה להיות קשורה גם אלי ולא רק לתמנון השני, ורק בסוף לבצע. זה לא ששני התמנונים ישבו ודיברו ואחד אמר לשני "אתה שומע, אתמול ראיתי דובון במים ואז קיבלתי גירוי חשמלי אני מציע לך להתרחק מהדובון המסוכן הזה". התמנון השני הצליח להבין את האירוע לבד ולהגיב בהתאם לדובון שהוא מעולם לא ראה בעבר. עכשיו שאתם חושבים על זה אתם בטח מלאים התפעלות כמוני איזה מנגנון גאוני שהרי זו דרך מצוינת להימנע מסכנות שאפשר ללמוד אותם דרך אחרים ולאו דווקא מניסיון עצמי. בדיוק כמונו. גם אנחנו יכולים ללמוד לפחד מדברים שקרו למישהו אחר. גם אנחנו יכולים ללמוד להתנהג בהימנעות בגלל משהו שקרה למישהו אחר. גם אנחנו יכולים להתרחק בגלל משהו שקרה למישהו אחר. אנחנו לא תמנונים, אנחנו בני אדם, ולכן יש לנו את היכולת לנתח את מה שקרה ולחשוב האם באמת מה שאנחנו מפחדים ממנו הוא סיבה לברוח או ... לא. זה שלמישהו נתפס הגב בפילאטיס זה לא אומר שפילאטיס זה דבר רע, זה שלמישהו הופיעו כאבים בברך בריצה זה לא אומר שריצה זה דבר מסוכן, זה שלמישהו ביוגה נתפס בצוואר זה לא אומר שיוגה זה דבר מסוכן, ללמוד מניסיונם של אחרים היא גישה מאוד חכמה, רק בחלק מהמקרים.

נניח וכואבת לכם הבטן ואתם מגיעים לרופא, הוא בתגובה ממליץ לכם לאכול יותר אורז ולעשות קולונוסקופיה, האם הייתם מסכימים? (בדיקה בה מכניסים צינור עם מצלמה דרך פי הטבעת כדי לראות את המעי הגס והרקטום). נניח וקמתם בבוקר עם גרון כואב, אף מנוזל והחלטתם ללכת לרופא לבדוק (או לקבל אישור מחלה), הוא מצידו מציע שתגרגרו מי מלח ולארינגוסקופיה, האם הייתם מסכימים? (בדיקה בה מכניסים סיב אופטי דרך האף להסתכל על הגרון, בדרך כלל כדי לבחון את מיתרי הקול). אני מניחה שהתשובה שלכם תהיה "ברור שלא, רק כואב/ת לי קצת הבטן/הגרון" זה בטח יעבור עוד כמה ימים. אני מניחה שהייתם מוכנים לעשות את הבדיקות האלה אם היו תסמינים נוספים שמדאיגים את הרופא והוא היה מסביר לכם את ההיגיון מאחורי הבדיקה למשל – אם הייתם מאבדים את הקול או היה לכם דם סמוי בצואה. בקיצור הייתם עושים בדיקות יותר מעמיקות אם היה צורך, ורק אם היה צורך. ככה בדיוק הרופאים ואנשי המקצוע חושבים על בדיקות דימות כמו CT MRI US ומיפוי עצמות לכאבי גב!!! כאשר אתם מגיעים עם כאב גב, אפילו אם יש לכם הקרנה, זה בדיוק כמו כאב גרון או כאב בטן, נכון זה הרבהההה יותר חזק בעוצמה שלו, ונכון שזה הרבההההה יותר מגביל מכאב גרון או בטן. אבל זה כל כך שכיח וכל כך מוכר ולא מסוכן אין שום סיבה בעולם לעשות בדיקות דימות נוספות. זה ממש לא משנה אם נמצא שינויים ניווניים של המפרק, בלט דיסק, או פריצת דיסק, זה כל כך נפוץ שזה לא מדאיג אותנו. זה קיים אצל כולם, אפילו ילדים. לעשות בדיקת MRI כי כואב לכם הגב זה כמו לעשות בדיקת לארנגוסקופיה כי כואב לכם הגרון, מיותר. כמו שלגרגר מי מלח או לאכול אורז הם שתי תשובות נפוצות לכאבי גרון או בטן בגלל שצריכים לחכות שהגוף יעשה את שלו ויתגבר על הבעיה. גם בכאבי גב יש תשובה כזו – תנועה (!!!), תמשיכו לנוע והגוף יעשה את שלו.

אדם בן 80, מה אתם חושבים שהכי טוב לו ומה משאיר אותו בריא יותר? לעשות פעילות גופנית או לא לעשות פעילות גופנית? אם מישהו רוצה להגיע לגיל 80 להיות פעיל וגמיש, מה אתם חושבים יוביל אותו לאורח החיים הזה? לעשות פעילות גופנית או לא לעשות פעילות גופנית? מי אתם חושבים שיהיה הכי נמרץ, עירני, תנועתי, חד, ומאושר בגיל שמונים? מי שעשה פעילות גופנית כל חייו או מי שלא עשה פעילות גופנית???? אז למה אתם חושבים שריצה או רכיבה או כל פעילות אחרת שוחקת יותר את הגוף??? איך יתכן שמה שנכון ועוזר לאדם בגיל 80 לא עוזר לאדם בגיל 30?? איך יתכן שלעשות תרגול כמו סקוואט הורס את הברכיים בגיל 30 אבל עוזר למישהו בן 80??? שאלוהים יעזור לי כמה מיתוסים מטופשים יש על גוף האדם, בואו נחזור על זה ביחד, גוף האדם הוא לא מכונה, גוף האדם הוא לא מכונת כביסה שנהרסת עם הזמן ונשחקת עם השימוש. גוף הוא אדם הוא כן רקמה ביולוגית שמתאימה את עצמה לסביבה ומגיבה לדרישות שמבקשים ממנה – עצם מתחזקת אם משתמשים בה, סחוס מתעבה עם משתמשים בו, שריר גדל אם משתמשים בו. מכונה כביסה לא נעשת חזקה יותר בכל שימוש – גוף האדם כן!!! גוף האדם כן!!! מוגש באהבה מפיזיותרפיסטית מיואשת שצריכה להסביר זאת על בסיס יום יומי.

מה קורה כאשר האיזון בין בנייה לפירוק של העצם מופר? כמו כל רקמה בגוף, גם העצם זו רקמה חיה. כמו כל רקמה הגוף תאים מתים לתאים אחרים מתחדשים, שרשראות חלבון נשברות ושרשראות אחרות נוצרות. גם בעצם. עצם נראת מתה רק כאשר אנחנו מתים, עד אז היא חיה ובועטת. אז מה קורה שהאיזון בין פירוק לבנייה נשבר, למשל באוסטאופורוזיס? (או השם העממי ולא קשור למציאות "בריחת סידן") כדי למנוע פירוק מוגבר של העצם אנחנו מעודדים אנשים לעשות פעילות גופנית כדי להעלות את הבנייה על העצם – עצם לנדרשת לשאת משקל בונה את עצמה. ומה קורה בשבר מאמץ? מצב דמה בו יש הפרה בין בנייה לפירוק? גם אז חשוב לשמור על פעילות גופנית. בניגוד לכל המיתוסים שצריך לנוח, מנוחה תגביר את הפירוק. אז מה עושים עם עודף עומס גורם לחוסר איזון? מורידים עומס אך בשום פנים ואופן לא נחים גם כאשר השבר מאמץ הוא בכף הרגל. ישנה כוכבית אחת חשובה, כאשר יש חשד לשבר מאמץ של הירך, זה לא קורה הרבה אבל אם החדש עולה ההורדת עומס צריכה להיות מאוד משמעותית עד לבירור. מנוחה היא לא צורה שהגוף אוהב להיות בה, לא מדובר על מחלה חיידקית, מדובר על בעיה של השריר שלד, והגוף שלנו אוהבבבבבב תנועה. אז תמשיכו לזוז.

בואו נדבר על טיפול תרופתי, שהרי בנינו יש טיפול "לגיטימי" ויש כזה שלא. למשל, אם הלבלב שלכם הפסיק לתפקד לא יעלה על דעתכם שלא להשתמש באינסולין. זו תרופה מצילת חיים, תרופה לגיטימית. או אם אתם סובלים מבעיות לב יראה לכם לגיטימי לעזור לו לתפקד, שהרי הלב זה איבר חיוני. אתם תשתמשו בטיפול תרופתי. אז למה כאשר המוח צריך עזרה אתם לא מוכנים לעזור לו? למה כאשר מדובר בדיכאון או חרדה זה לא לגיטימי? מה ההבדל בין לבלב, לב ומוח? באף אחד מהאיברים האלא אתם לא שולטים! האם אתם מסוגלים לעצור את המוח מלעבוד? נכון, אתם יכולים לשפר אורחות חיים, לאכול טוב, לישון טוב, לעשות פעילות גופנית, אבל אם איברים חיוניים לא מתפקדים צריך לעזור להם. והמוח הוא איבר חיוני! תעזרו לו. אם עברתם טראומה, ובגללה המוח שלכם נכנס לסחרור ואתם מתפקדים פחות טוב, תעזרו לו!!! ***נכתב מתוך תסכול גדול על הסטיגמה בנוגע לבעיות נפשיות והבושה סביב הטיפול בהן.

שאלה שאני נשאלת המון: מה אם אני טועה? מה אם יש משהו מסוכן בגוף אבל אף רופא לא מצא אותו, מה אם יש לך משהו מיוחד שיתגלה רק בעתיד. מה אם יש משהו שצריך לתקן אצלך, בניגוד לכל האנשים האחרים? הרי אם כואב לך זה אומר שיש משהו, ונכון יש אנשים שהכאב אצלם בראש אבל אצלך זה בטוח אמיתי כי אתה מרגיש את זה וזה כואב! אז למרות כל המילים היפות אצלך יש משהו אחר. כי יש לך תחושה בבטן שמשהו לא בסדר אצלך בגוף. מה השלב הבא עם המחשבה הזו? כאשר כל הרופאים והמטפלים לא מצליחים להביא מזור ובעצם לא הצלחת למצוא דרך להשתחרר מהכאב, כאשר חלק מהבדיקות אמרו שהכל בסדר, כאשר התרופות שקיבלת לא עזרו. איך אפשר להתקדם מכאן? עוד בדיקות? עוד רופאים? או מטפלים? עכשיו אני רוצה שתשקול את האופציה השנייה, מה אם אני צודקת? מה אם המחקרים צודקים וכאב הוא תוצר כל המוח? מה אם יש בידיים שלך את הכוח לשנות את הכאב שלך, אבל זה דורש תרגול ושינוי חשיבה על הגוף שלך? מה אם המצב שלך לא כל כך מיוחד והוא דווקא דיי נפוץ והוא דומה לכל האחרים ששמעת עליהם או נמצאים סביבך? מה אם אין שום דבר מסוכן בגוף שלך ולא פספסו שום דבר, פשוט הדרך שבה המוח בוחן את המציאות היא הבעיה? הרי אם הכאב שלך מושפע מדברים כמו לחץ בעבודה, חוסר שעות שינה, תזונה לקויה, הרי שהוא יכול להיות משופע מכל דבר – אפילו מחשבה. וזה מאוד מרגיע להרגיש שמצבך שונה מאחרים אבל לפעמים אנחנו בדיוק כמו כולם, והקשיים שלנו הם כל של כולם וגם הגוף שלנו מגיב כמו אצל כולם. תוצאות בבדיקות אינן מחייבות כאבים, אז אולי זה המקרה גם אצלך... עכשיו שלקחת על עצמך את המחשבה שאולי אני צודקת, איך אפשר להתקדם מכאן? כמה אפשרויות חדשות נפתחות בפניך, כמה דברים עוד יש לך לעשות? כמה דברים תוכל לחזור לעשות עכשיו שאתה מחזיק במחשבה שהגוף תקין והכאב הוא תוצר של המחשבה? עכשיו אחרי שקראת את מה שכתבתי, מה בא לך לעשות? באיזו מחשבה היית רוצה להחזיק?

"לקח לי שנה וחצי עד שאמרו לי שיש לי פיברו!!" כתבה מישהי בעצבים באחת הקבוצות, הפוסט כולו תלונה על הזמן שעבר, כל הבדיקות שהייתה צריכה לעשות, מיליון רופאים שראתה. היא הצטערה שלא הגיעה ישירות לרופא האחרון שסוף סוף היה מקצועי מספיק כדי לתת לה את האבחנה. אז לכל האנשים שקיבלו את האבחנה של פיברומיאלגיה אני רוצה שתגידו תודה לכל אחד מהרופאים שראה אתכם. פיברומיאלגיה זה סינדרום ולא מחלה, ולכן, מקבלים את האבחנה רק כאשר בדקו שאין לכם שום דבר אחר. אתם צריכים להודות לכל רופא שראה אתכם ולא הרים ידיים אלא החליט שהוא רוצה לדעת יותר, לבדוק יותר, לוודא שהוא אכן לא פספס שום דבר אחר, כל רופא שחיכה בסבלנות לראות את התפתחות התלונות שלכם. אתם צריכים להודות למערכת הבריאות שבמשך שנה וחצי (או יותר) השקיעה בכם כדי לא לתת לכם סתם את האבחנה על סינדרום שאנחנו לא יודעים מה המקור שלו. הסיבה בגללה הרופא האחרון יכל להגיד לכם שיש לכם פיברו היא בגלל שעברה שנה וחצי, ועשו לכם מלא בדיקות. רק אז על סמך כל הממצאים והזמן הוא אבחן אתכם עם פיברו. אם רופא היה נותן לכם את האבחנה הזו בתחילת הדרך, כאשר הכאב התחיל, זו היתה רשלנות רפואית! כי האבחנה של פיברומיאלגיה היא על בסיס העדר ממצאים וזמן. תארו לכם שאחרי חצי שנה הייתם מתחילים להתעלף, להקיא, לאבד תחושה במקום מסוים, הייתה מופיעה נפיחות, אודם. האם לא הייתם רוצים שהרופאים יהיו מקצועיים מספיק לא לזרוק לכם אבחנה סתם מבלי לקבל את כל התמונה??? פיברומיאלגיה היא סינדרום שאומר, יש לך כאב אבל – אין לך סרטן, אין לך דלקת פרקים, אין לך מחלה נוירולוגית. אז לכל האנשים שלקח להם שנים לקבל את האבחנה, תגידו תודה רבה למערכת, תגידו ברכת הגומל אם אתם בעניין, כי זה אומר שכל מי שראה אתכם עשה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות – לבדוק ולחכות לראות אם יהיו התפתחויות נוספות עם הזמן.

בטח יצא לכם לשמוע על "אני אוהבת את עצמי כאשר X" ארד במשקל, אמצע זוגיות, אצליח בלימודים, רשימת דרישות כזו או אחרת בזכותה תאהבו את עצמכם יותר. ברור לכם שזה לא עובד ככה? כמו שאתם לא אוהבים ילד כי הוא במשקל הנכון, ואתם לא אוהבים חבר כי הוא בזוגיות ככה אתם גם לא תאהבו את עצמכם פתאום כאשר תשיגו את אותו X השלב הבא הוא שאתם צריכים לאהוב את עצמכם כמו שאתם ואז אתם יוצאים במסע אל עצמכם. בכל מיני סדנאות, ריטריטים, ספרי עזרה עצמית כדי לאהוב את עצמכם. תעשייה שלמה של אהבה עצמית. אבל גם זה בולשיט גמור. אהבה זה רגש, עוד אחד מיני רבים שבאים והולכים, נשארים קצת וממשיכים לדרכם. עכשיו אתם אוהבים, אחר כך עצובים, אחר כך אדישים, אחר כך שמחים, הרגשות הם שרשרת של אירועים גופניים שבאים והולכים. לרדוף אחרי רגשות זה כמו לרדוף אחרי בועות סבון, אולי תתפסו אחת אבל היא תתפוצץ שניות אחר כך. מה זה משנה איזה רגש אתם מחזיקים עכשיו אם בעוד כמה דקות יהיה שם רגש אחר? תפסיקו לרדוף אחרי אהבה עצמית. שחררו את המאבק. אולי תרדו במשקל ואולי לא. אולי תיהיו בזוגיות ואולי לא. אולי תצליחו בלימודים, אולי לא... אבל לפחות תשחררו את מה שאין ותסתכלו על מה שיש. מצאו את אדם שאתם רוצים להיות, איזו דוגמא הייתם רוצים לייצג לילדים שלכם, איזה ערכים חשובים לכם ובזה תשקיעו את המאמצים שלכם, לא ברגשות המשתנים בכל דקה. תתנהגו ותנועו לכיוון מה שאתם יכולים להשפיע עליו ולא על מה שלא.