Search this site

קרה לכם פעם שהייתם בסיטואציה שעל פי כל פי כל ההערכות האובייקטיביות הייתם אמורים להיות שמחים אבל באמת לא הרגשתם ככה, דווקא הייתם עצובים? אתם נמצאים בחתונה של חבר קרוב ובמקום לשמוח אתם שבוזים, יצאתם למסיבה עם חברים ואתם מרגישים בודדים. הייתם פעם בסיטואציה שבה ידעתם שאתם לא אמורים לכעוס על מישהו אבל כן כעסתם? דיברתם עם חבר וידעתם שהוא לא אשם במשהו ועדיין האשמתם אותו? הוא הגיע באיחור בגלל פקק מטורף אבל אתם כעסתם בכל מקרה. חשבתם למה זה ככה? הסיבה שאתם לא מרגישים את מה שאתם "אמורים" להרגיש זה בגלל שיש לנו שיח פנימי שאנחנו מגיבים לו הרבה יותר מאשר אנחנו מגיבים לעולם שנמצא סביבנו. אתם נמצאים במסיבה ומישהו בתוככם אומר שאתם לבד למרות כל האנשים שסביבכם. הפקק לא היה באשמת אף אחד אבל המוח שלכם אומר שאם הוא היה יוצא מוקדם יותר זה לא היה קורה. אתם הולכים ברחוב יש ריח של חורף באוויר, השמש מחממת אתכם בדיוק במידה הנכונה ומישהו עובר מולכם ועושה פרצוף והמוח מתחיל לעבוד "לא הייתי צריכה להתלבש ככה/ אני נראת נורא/ אני חייבת לרדת במשקל". מה זה אומר? זה אומר שאנחנו חיים בעולם דמיוני שהמוח שלנו מקיים במקום לחיות במציאות שנמצאת סביבנו. הקול הפנימי הזה התפתח אבולוציונית ונשמר על פני אלפי שנים ויש לו תפקיד חשוב – לשמור עלינו בחיים. בעזרתו אנחנו מתכננים את העתיד, משננים רשימת קניות, מנהלים דיונים עם עצמנו. הקול הוא נותן לנו משהו שאין לבעלי חיים אחרים, דמיון. למה הוא כל כך שלילי? תפקידו להציל אותנו מרע... ולכן הוא חוזה רעות ברוב המקרים. הוא דואג מדברים רעים. הוא מבקר אותנו על החלטות כדי שלא יקרה משהו רע... בקיצור הוא המבקר הקשה ביותר שלנו. לא נוכל להילחם ולהעלים את היכולת שלנו לנהל שיח פנימי, לא נוכל גם למנוע ממנוע להיות שלילי, כן נוכל להפנות תשומת לב החוצה יותר מפנימה. כי החיים נמצאים בחוץ ולא בפנים. מיינדפולנס.

תקשיבו זה כל כך מטומטם שאני משתגעת, אני בטוחה שרובכם לא יסכימו איתי אבל לפחות תקראו. נניח והלב שלכם לא מתפקד כמו שצריך, אולי גנטיקה לא טובה, אולי הבחירות שלכם במהלך החיים (עישון, אכילה לא בריאה, העדר פעילות גופנית וכדומה..). אז הגעתם לרופא, הוא נתן לכם סדרה של הוראות איך לשנות את אורח החיים שלכם כדי להיות יותר בריאים ונתן לכם כדורים... כי לחיות וכאלה זה חשוב. הלבלב שלכם לא מתפקד, אינסולין, רמות סוכר גבוהות, שוב אותו הדבר גנטיקה אורחות חיים לא משהו, רופא עושה נו נו נו ממליץ לכם על שינויים וכדורים. הכליות אותו הדבר, הכבד כנ"ל, הכיבה, המעיים, כולם מקלים את אותה התייחסות. אבל המוח.. לא, מה פתאום! במוח אנחנו צריכים לשלוט. לא יתכן שנקבל כדורים כי גנטיקה ואורחות חיים. מוח? מוח זה איבר שאנחנו שולטים בו! כי... וזה החלק המטומטם, כי אנחנו חושבים איתו אז יש לנו שליטה עליו. אם נחשוב חיובי הוא יחזור לתפקד טוב יותר כי החלטנו! כאילו לגנטיקה אין השפעה ולאורחות חיים אין השפעה, רק למחשבות שלנו יש השפעה! זה כל כך מטופש, ותכעסו עלי כמה שאתם רוצים. אם אתם גדלים באזור עם רמות זיהום גבוהות ואז הריאות שלכם נפגעות וצריכות עזרה זה בסדר. אבל אם אתם חיים בתקופה סופר לחוצה, מלחמה, מאבדים אנשים קרובים, רצח, מאבדים עבודה, כי אתם לא יכולים לתפקד. אזזזזז אתם לא צריכים עזרה, אז אין מצב לקחת כדורים כי אתם יכולים לשלוט בתפקוד של המוח! המוח זה האיבר הפנימי היחידי בכל האיברים בגוף שאתם כן יכולים לשלוט בתפקוד שלו, איזה שטויות במיץ עגבניות, זה כל כך מטומטם. אנשים יקרים, אנחנו בפ*אקינג מלחמה כבר שלוש שנים, שהתחילה בצורה האכזרית היותר שאפשר לדמיין, תפסיקו להניח שאתם יכולים לתפעל את האיבר הזה ותקבלו עזרה לפני שיהיה מאוחר מידי.

אם יש מילה שאני שונאת זה את המילה "עצלנות" אולי זה בגלל ההיסטוריה שלי כילדה שכאשר לא הצלחתי במשהו מיד אמרו שאני עצלנית. לא שזה קשה לי, לא שזה פשוט לא מעניין אותי, אלא שאני "עצלנית". זו מילה שבאמת עושה לי פריחה בכל הגוף, למה אתם שואלים? כי אין דבר כזה עצלנות!! יש "אני מעדיפה לעשות משהו אחר יותר נחמד ברגע זה", גם אם זה להישאר במיטה מתחת לשמיכה החמה במקום להתחיל את היום. הרי אם השאלה היתה בין שמיכה חמה לבין נסיעה לסוף שבוע בלונדון יש סיכוי סביר שהייתם קופצים מהמיטה. אז אני שונאת שאנשים קוראים לעצמם עצלנים, וזה עוד יותר מעצבן אותי שזה כל כך מופנם חברתית. אנשים נמרצים, שזה בעצם שם אחר לאנשים שעושים את מה שמצפים מהם חברתית. ולעומתם יש אנשים עצלנים. שזה בעצם אנשים שעושים מה שבא להם באותו הרגע מבלי להתחשב ברצונות של אחרים. שהרי אם הייתם משנים את הטרמינולוגיה וקוראים להם אינדיווידואליסטים לעומת קונפורמיסטים פתאום ההתנהגות של לעשות מה שטוב להם לא הייתה כל כך גרועה. אתם רוצים לשנות לאנשים התנהגות כי אורח החיים שלהם לא בריא? אתם חושבים שלשכב במיטה כל היום כי כיף להם זה פחות מומלץ? צודקים. אבל זה לא בגלל שהם עצלנים, הם פשוט לא עושים את מה שהם אוהבים... לשכב במיטה. לקרוא להם עצלנים, לחשוב עליהם כעצלנים, לא יוביל לשום מקום. הדרך להוציא אותם מהמיטה זה למצוא משהו שהם אוהבים לעשות יותר מאשר להישאר במיטה. נ ק ו ד ה.

חשבתי שאני בכושר, חשבתי שאוכל לעבוד כל היום, אז חשבתי, אחרי שתילה של כרוב סיני בערוגה אחת בלבד הרגליים שלי פשוט התפרקו, כבר הייתי בעגבניות, פומליות (שם טיפסתי על עצים), ורימונים ענפים בהם עבדתי יום שלם בקלות. בכרוב הסיני החזקתי מעמד שעתיים בלבד! כאשר כאבו לי הרגליים, מה זה אומר? שנפצעתי? שקרעתי את השריר? שיש לי דלקת? זה בסה"כ אומר שעשיתי משהו יותר ממה שאני רגילה. בדרך כלל אני עובדת בעמידה, לעמוד זה חלק מהשגרה שלי. לכן רימונים, פומליות, ועגבניות עברו בקלות. כריעה כל 30 שניות, למשך שעתיים רצוף.... זה פחות הפורטייה שלי. אז הגוף/מוח אמר לי "היי, הגזמת, את דורשת ממני יותר ממה שאני רגיל לעשות" ואם אני רוצה שזה ישתנה אני לא יכולה לנוח, או להימנע מכריעה. ההפך! אם אני רוצה להצליח לעבוד יום שלם בשתילה של יותר מערוגה אחת אני צריכה להתאמן... לבוא כל יום, להתמודד עם הכאבים, עד שהגוף/מוח יאפשר לי. עד אז אני אצלע לי לאיטי... אי אפשר להפסיק לעשות דברים רק כי הגוף מתקשה, אפשר ללמד אותו לעשות דברים חדשים.

האם קרה לכם שהבטחתם לעצמכם שלא תפתחו את הטלוויזיה, שלא תתעדכנו על חדשות, ובסוף עשיתם זאת. כאילו כוח גדול מכם נמשך לשם. ובסוף לעצמכם "למה עשיתי את זה?" כי אתם יודעים שזה לא עושה לכם טוב. יש כל כך הרבה פילוג, שנאה, וכעס במדיה שפשוט לפעמים קשה לנשום. ועדיין אתם נמשכים לשם. אני רוצה לספר לכם למה זה קורה, האמת היא שיש לזה כמה סיבות אבל יש שתיים עיקריות. חוסר וודאות היא אחת מהן. האם יצא לכם פעם לשמוע סיפור של מישהו שמדבר על אירוע על טבעי שקרה לו, שהוא שמע קולות, שהוא ראה רוחות, אירוע שניתב אותו בחיים, משהו שנתן לו סימן. כל האירועים המיסטיים האלה מתקיימים כי המוח מחפש תבניות בכל דבר, וא חייב להסביר לעצמו את המציאות סביבו. המוח הוא קבוצה של תאים בתוך קופסה, הגולגולת, שאוסף אינפורמציה על ידי החושים שלנו. אם אנחנו ממששים משהו בחושך המוח מיד יחפש לו פרשנות – זו הידית של הדלת, או המפסק של האור. המוח לא יכול להכיל את חוסר הוודאות, הוא מייד ייצר פרשנות. להיות בתקופה כזו בחוסר וודאות זו תחושה נוראית שהמוח דורש מכם "לפתור" על ידי איסוף מידע נוסף. לגלול בפייסבוק, לראות חדשות, לקרוא עיתונים, פשוט לאסוף עוד ועוד אינפורמציה בעזרת החושים שיש לנו. אבל, זה בור ללא תחתית. זה לא פתרון בעיה כמו שיר ששמעתם, המוח שלכם מנסה להיזכר מי שר אותו, אתם נכנסים לשירונט והופ יש לכם תשובה והוא נרגע. זה כמו השיר הזה שמזדמזם לכם בראש ואתם לא יכולים להפעיל שירונט וזה משגע אתכם כל היום. המוח שלכם מזמזם את המצב ויוצר אצלכם בגוף חוסר נוחות שאתם מרגישים את הצורך לפתור על ידי חיפוש מידע. אבל לצערנו המציאות היא לא שירונט, אין לנו תשובה למה קורה, וגם לא נקבל בקרוב. מה שאתם יכולים לעשות הוא – או להבין שזה מה שהמוח דורש ולשחרר את הכעס על עצמכם. או להרחיק מכם את המכשירים שמחברים אתכם למציאות ולחוות את חוסר הנוחות מהזמזום הנצחי בראש. כי אין וודאות, והמוח לא אוהב את זה. לימים רגועים יותר, מלא אהבה, עדי

אתם בטח יודעים מה זה אפקט הפרפר, הטענה שמשק כנפיי פרפר בברזיל יכול לגרום לסופת טורנדו בטקסס, אני אספר לכם מה המקור שלו, ובסוף גם אקשר את זה לתנועה וכאב. בשנת 1961 אדוארד לורנז, מתמטיקאי ומטאורולוג, המציא מודל מחשב שמטרתו היה לנסות לחזות את מזל האוויר. הוא הכניס למודל נתונים בסיסיים כמו טמפרטורה, לחות, משקעים, מהירות רוח וכדומה ונתן למחשב לעבוד על סדרה של נתונים כדי לחזות מה יהיה מצב מזג האוויר בעתיד הרחוק. באחד הימים הוא החליט להשתמש בסדרה של נתונים שהוא השתמש בה ביום לפני כן, לראות את המשך החיזוי. מה שהוא לא צפה והופתע לראות היה שלמרות שהוא הכניס את אותה סדרה של מספרים החיזוי היה שונה לגמרי, לא רק שונה במעט, אלא ההבדל בין שמיים רגועים לסופות ברקים. הוא לא הצליח להבין, איך נותנים למחשב את אותה סדרה של נתונים לתוך אותו תהליך חישובי ונקבל תוצאות שונות? הרי זה לא הגיוני לתת לאותו מחשב לחשב 2 כפול 2 ולקבל ביום אחד 4 וביום אחר 7. הוא ניסה שוב לחזור על סדרת מספרים נוספת שהשתמש בה בעבר ושוב קיבל את אותה תוצאה, בכל פעם המחשב יצר חיזוי שונה לחלוטין של מזג האוויר. אחרי שהוא שבר את הראש בנושא הוא הבין את הבעיה, הספרה הרביעית אחרי הנקודה היתה שונה, כלומר אלפית המספר. אם נכפיל 2 ב 2 אנחנו אמורים לקבל את אותה התוצאה, אבל אם נכפיל 2.0009 ב 2.0009 אנחנו כבר לא נקבל 4, וככל שנכפיל את המספר הזה בעצמו התוצאה תגדל ובסוף תגיע ל 7. הוא מצא ששינוי הפרמטר של מזג האוויר, כמו מהירות הרוח, באלפית המספר, שינה את חיזוי מזג האוויר, מכאן שינוי פצפון כמו משק כנפיי פרפר היום יכולים בעוד כמה חודשים לייצר השפעה שתהיה שווה לטורנדו בטקסס. זה נכון לכל המערכות המורכבות ומצאו זאת גם בתחומים אחרים חוץ ממזג האוויר. אנשים שמגיעים אלי לטיפול לפעמים לא מבינים למה כאשר הם עושים בדיוק את אותו הדבר, הולכים לאותו שיעור אצל אותה מורה, או עושים את אותה הליכה בדיוק, פעם כואב להם ופעם לא. הם מחפשים את אותו גורם סודי שהוא הטריגר לכאב. אבל גוף האדם הוא מערכת מורכבת, יש בו טריליוני גורמים משפיעים, זה חסר היגיון לחפש את משק כנפי הפרפר. הבחירות שלנו צריכות להתבסס על מה שחשוב לנו ולא על תאוריית סיבה ותוצאה שאין לנו איך להוכיח. אם אנחנו רוצים לזוז, אנחנו צריכים להמשיך, גם אם ביום מסוים, בשעה מסוימת, שינוי פצפון השפיע על התוצאה של התנועה שלנו.

תארו לעצמכם מצב בו אתם לא צריכים להצליח, מצב בו אתם שואפים להיות בינוניים ומטה. מה יקרה אם תציבו לעצמכם מטרה להיות ממוצעים? בספר האלמותי של דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט" הוא מספר שכאשר שואלים אנשים אם הם טובים במשהו הם תמיד טוענים שהם יותר מהממוצע. אבל, זה הרי לא יתכן, לא יתכן שכולם יהיו יותר טובים מהממוצע כי זה תפקידו של הממוצע - לתת תמונה ראלית של המציאות. היכן שרוב האוכלוסייה נמצאת. רובנו, ממוצעים, כמעט בכל דבר, גם אני. לעיתים רחוקות מישהו מאיתנו יהיה מעל הממוצע או מתחת לממוצע. זוכרים את עקומת גאוס? אז תארו לעצמכם שתשאפו להיות בדיוק מה אתם יכולים להיות והגיוני שתיהיו? עכשיו בטח כמה מכם חטפו התקף לב רק מהמחשבה שהם לא ינסו להצליח יותר מכולם. אז תעצרו שנייה, תנשמו עמוק, ותחשבו איך תרגישו אם תשאפו להיות הממוצע? להיות בינוניים, להיות לא מושלמים. אתם יכולים להרגיש את האוויר נכנס לכם לריאות? את המשקל שיורד לכם מהכתפיים? תרבות ה"להיות הכי טובים" מביאה איתה לחץ וחרדה שאפשר לוותר עליהם אם נחליט לשאוף להיות ממוצעים. לא חייבים להיות הכי טובים, הכי חתיכים, הכי רזים, הכי חכמים, הכי ... אפשר פשוט להיות ממוצעים, ואפילו מאושרים.

אתם מצחצחים שיניים כל יום, פעמיים, אתם משתמשים בחוט דנטלי אחרי כל ארוחה. אתם ממש שומרים על היגיינת הפה שלכם כי חשוב לכם שלא יהיה לכם חורים בשיניים. אבל זה לא מבטיח שלא יהיה לכם חור בשן, זה רק מוריד את הסיכוי. עדיין יתכן כי למרות כל פעולות המניעה שלכם בביקור הבא שלכם אצל הרופא הוא יגיד לכם את הבשורה המרה "יש לך חור בשן". בעקבות הידיעה המרעישה, אתם לא תפסיקו לצחצח שיניים. אתם לא תתעצבנו ותגידו – "הצחצוח שיניים לא עזר לי בכלל מעכשיו אני רק נטורל – נראה מה יקרה". גם אם אתם עושים ספורט, אוכלים בריא, ישנים טוב, עושים הכל כדי לשמור על הגוף שלכם במצב הטוב ביותר, יתכן ויופיעו לכם כאבים. אפילו יכול להיות שתתקדמו ממש בהדרגה באימונים, ועדיין יופיע כאב. כי גם עם כל השמירה הזו על הגוף, דברים קורים. אז תגיעו לרופא והוא יגיד לכם "יש לך X". בעקבות הידיעה המרעישה אתם תפסיקו לעשות ספורט? תפסיקו לאכול בריא? תפסיקו לישון טוב? אתם תזניחו את הגוף כי הוא... לא הגיב כמו שרציתם. נכון, זה ממש מעצבן שאתם משתדלים לשמור על הגוף בריא ועדיין הגוף לא מתנהג כמו שאתם מצפים. בוגד בכם. נכשל. אבל דברים קורים. כמו שאתם לא כועסים על חור בשן כי אתם מבינים שזה יכול לקרות. כך גם כאבים.

החלטתם לעשות פעילות גופנית, פילאטיס, יוגה, חדר כושר, לא משנה מה. הופיע כאב. כאב בכתף, בגב, בברך, איזה שהוא כאב. עכשיו יש לכם שתי אפשרויות: להפסיק להתאמן. להמשיך. זה ממש לא משנה מה הסיבה לכאב, לא משנה מה הרופא אמר, לא משנה מה כתוב בבדיקות, לא משנה מה השכן סיפר או מה קבוצה בפייסבוק יעצה. יש לכם את האפשרות להפסיק או להמשיך לעשות פעילות גופנית. מה אתם חושבים יעזור לכם יותר לטווח הארוך? להפסיק לעשות פעילות גופנית זה לא לשפר את מסת העצם, לא להגדיל את מסת השריר, לא לשפר את הזיכרון, לא לשפר את מצב הרוח, ולוותר על כל היתרונות של תנועה. להמשיך לעשות פעילות גופנית, יתכן ויכאב, יתכן ובהתחלה לא תוכלו לעשות הכל, אבל אם הזמן הגוף יתחזק ותוכלו לעשות ביתר קלות את מה שהיה לכם קשה לעשות בהתחלה. זה לא הגיוני שכאב ימנע מכם את כל היתרונות של התנועה, אין שום לוגיקה מאחורי הפסקת פעילות גופנית. אפשר להוריד מינונים, אפשר להתאים פעילות. אבל אין שום היגיון בהפסקה.

כאשר קשה לי אני חוזרת ונזכרת במטופלים ששימחו אותי מאוד, אבל חשוב לי שתבינו : אני לא קוסמת. אני אפילו לא יודעת לעשות טריק אחד עם קלפים, אין לי זריזות ידיים, וכאשר ניסיתי להמציא שיר ראפ התגלה שגם אין לי זריזות לשון. הדבר היחידי שיש בידי זה ידע ומדע, כאב כרוני זה לא נזק, כאב כרוני זה לא דבר מסוכן, וכאב כרוני אפשר לשנות.

יש לי שאלה, משהו לפתוח את המחשבה, האם אתם מכירים מישהו שיש לו ביטחון עצמי, ואני אחדד את השאלה, האם אתם מכירים אישית, לא חושבים שיש למישהו ביטחון עצמי כי אתם רואים את איך שהוא מתנהג או קוראים אותו בפייסבוק, אלא מכירים כלומר, ישבתם עם מישהו שסיפר לכם שיש לו ביטחון עצמי ושאין לו בעיות עם עצמו? לפני כמה שנים ניהלתי שיחה עמוקה עם מישהו והוא סיפר לי על חברה טובה שלו שהיא חסרת ביטחון עצמי. אותה חברה היא בין הנשים המפורסמות בעולם, סגנון מדונה כזה, שזה דפק לי את המוח לכמה ימים טובים. זה פשוט רדף אחרי איך מישהו כל כך יפה, כל כך מוצלחת, כל כך מוכשרת, ועוד כל מיני כל כך... חסרת ביטחון עצמי. ואז ישבתי וחשבתי לעצמי, האם אני באמת מכירה מישהו עם ביטחון עצמי. האם מבין אלפי האנשים שפגשתי בכל השנים שטיפלתי וניהלתי איתם שיחה אמיתית ופתוחה, האם אני יכולה להגיד על מישהו מהם שיש להם ביטחון עצמי. והתשובה היתה לא. אני מכירה מלא אנשים שעל פניו זה נראה כאילו הם בעלי ביטחון עצמי, שעומדים על במות, שמפרסמים את עצמם במדיה, שנראים שיש להם ביטחון עצמי, אבל כאשר אני יושבת איתם, אחד על אחת... הם חוששים ממה אנשים חושבים עליהם, הם מרגישים לא בטוחים בעצמם, הם כמוני בדיוק. אחרי אותה שיחה והימים אחר כך בהם המוח שלי רץ הגעתי למסקנה שאני לא מכירה אנשים עם ביטחון עצמי... אני מכירה אנשים שרודפים אחרי ביטחון עצמי, ואנשים שהם בסדר להיות חסרי ביטחון עצמי. והחלטתי להיות בקבוצה השנייה.