כאשר קשה לי אני חוזרת ונזכרת במטופלים ששימחו אותי מאוד, אבל חשוב לי שתבינו : אני לא קוסמת. אני אפילו לא יודעת לעשות טריק אחד עם קלפים, אין לי זריזות ידיים, וכאשר ניסיתי להמציא שיר ראפ התגלה שגם אין לי זריזות לשון. הדבר היחידי שיש בידי זה ידע ומדע, כאב כרוני זה לא נזק, כאב כרוני זה לא דבר מסוכן, וכאב כרוני אפשר לשנות.

יש לי שאלה, משהו לפתוח את המחשבה, האם אתם מכירים מישהו שיש לו ביטחון עצמי, ואני אחדד את השאלה, האם אתם מכירים אישית, לא חושבים שיש למישהו ביטחון עצמי כי אתם רואים את איך שהוא מתנהג או קוראים אותו בפייסבוק, אלא מכירים כלומר, ישבתם עם מישהו שסיפר לכם שיש לו ביטחון עצמי ושאין לו בעיות עם עצמו? לפני כמה שנים ניהלתי שיחה עמוקה עם מישהו והוא סיפר לי על חברה טובה שלו שהיא חסרת ביטחון עצמי. אותה חברה היא בין הנשים המפורסמות בעולם, סגנון מדונה כזה, שזה דפק לי את המוח לכמה ימים טובים. זה פשוט רדף אחרי איך מישהו כל כך יפה, כל כך מוצלחת, כל כך מוכשרת, ועוד כל מיני כל כך... חסרת ביטחון עצמי. ואז ישבתי וחשבתי לעצמי, האם אני באמת מכירה מישהו עם ביטחון עצמי. האם מבין אלפי האנשים שפגשתי בכל השנים שטיפלתי וניהלתי איתם שיחה אמיתית ופתוחה, האם אני יכולה להגיד על מישהו מהם שיש להם ביטחון עצמי. והתשובה היתה לא. אני מכירה מלא אנשים שעל פניו זה נראה כאילו הם בעלי ביטחון עצמי, שעומדים על במות, שמפרסמים את עצמם במדיה, שנראים שיש להם ביטחון עצמי, אבל כאשר אני יושבת איתם, אחד על אחת... הם חוששים ממה אנשים חושבים עליהם, הם מרגישים לא בטוחים בעצמם, הם כמוני בדיוק. אחרי אותה שיחה והימים אחר כך בהם המוח שלי רץ הגעתי למסקנה שאני לא מכירה אנשים עם ביטחון עצמי... אני מכירה אנשים שרודפים אחרי ביטחון עצמי, ואנשים שהם בסדר להיות חסרי ביטחון עצמי. והחלטתי להיות בקבוצה השנייה.

נניח וקניתם רכב, חדש ואתם מאוד דואגים לו, אתם שומרים עליו ומנקים אותו, הולכים מידי פעם למוסך לבדוק שהכל בסדר, נמנעים מחניות צרות מידי כדי לא שלא ישרטו לכם אותו, מנמנעים מלנסוע איתו רחוק כדי לא לבזבז קילומטרז', אתם לא רוצים לשחוק אותו. יום אחד הוא יהיה "רכב מרופא" מכירים את זה? רכב שמור עם קילומטרז נמוך. הרכב שלכם מצוחצח ומושלם, כל הזמן. אבל בזמן הזה אתם מפספסים נסיעה לקטיף דובדבנים ברמת הגולן, ואתם לא יורדים לשחות עם הדולפינים באילת, אתם גם מוותרים על שחייה לילית בים המלח, כי נסיעה כל כך ארוכה מסכנת את הרכב. אתם צודקים, האוטו יכול להתחמם, הסיכוי לפאנצ'ר בכבישים חמים יותר גבוה. אתם יודעים שיש סיכון גם בנסיעות קצרות, אפשר להיות מעורבים בתאונה או סתם בעיה ברכב שלא קשורה אליכם, אבל אתם רוצים לצמצם את הסיכונים. כאשר אתם נשארים בבית אתם מאוד אחראיים, אבל, את מפספסים את הדובדבנים המתוקים, את המעיינות החמים, ואת הדולפינים בריף. כאשר אתם נמנעים מהחיים אתם נמנעים גם מהשריטות שמגיעות איתם, אבל אתם גם נמנעים מהחוויות הטובות שמגיעות איתם. ואתם צודקים, להימנע מדברים מקטין את הסיכוי לסיכונים, אבל גם מקטין את החיים.

מטופלת שאלה אותי למה אני לא כמו כל הנשים האלה ש.... "שמרגישות בנוח עם הגוף שלהן" "ששמות זין על העולם" "שלא מפחדות להתפטר מהעבודה" "שעומדות על דעתן" ? מכירות את זה? מכירות את זה שאתן רוצות להיות כמו מישהי אחרת שיש לה תכונה שמאוד הייתן רוצות? אז זה בדיוק העניין. הסיבה שאין לכן את התכונה הזו היא בדיוק אותה סיבה בגללה יש להן את אותה תכונה. הן גדלו בבתים אחרים, הן התפתחו בסביבה שונה, הן קיבלו תמיכה שונה, הקרקע עליהן צמח הביטחון שלהן הוא שונה משלכן. מה שאתן קוראות לו "ביטחון עצמי" זה לא משהו מיוחד בשבילן זו פשוט הדרך שבה הן חיות. אילו הייתן מתפתחות בסביבה בטוחה הייתן הופכות להיות נשים בוגרות בטוחות. אתן לא מקולקלות, אתן לא חלשות יותר, אתן אפילו לא חסרות ביטחון עצמי, אתן פשוט התוצר של מה שגדל בקרקע שבה צמחתן, הדשן שנתנו לכן והמים שהשקו אתכן. כמו שאתן לא יכולות להיות מאוכזבות מצמח שלא פורח כי לא טיפלו בו כמו שצריך כך גם אתן לא יכולת להתאכזב מעצמכן שלא פיתחתן תכונות שדורשות סביבה תומכת כדי להתפתח. אתן כן יכולות לשנות את הקרקע, לדשן ולהשקות ולפרוח, בקצב המתאים לפרח שאתן.

אני רוצה לדבר היום על "תגידי לי מה יש לי?". נניח וחליתם. אתם מרגישים לא טוב, אין לכם חום אבל כל הגוף לא מרגיש בסדר. אולי יש קצת נזלת, אולי קצת שיעול, עייפות כללית כזו, ואתם יודעים שמשהו לא בסדר. הלכתם לרופא והוא שלח אתכם לבדיקת קורונה, היא יצאה שלילית. הוא עשה לכם משטח גרון, גם שלילי, בקיצור עשיתם כמה בדיקות והתוצאות יצאו שליליות. אתם עדיין חולים, אבל לא מוצאים כלום. זה שהבדיקות לא מוצאות כלום זה לא אומר שאתם לא חולים, אבל אם תמשיכו לחפש, לא תמצאו. לא בגלל שאין לכם כלום, בגלל שלא תמיד יש לנו בדיקות למצוא את כל הסיבות לכל הבעיות. אז יגידו לכם שפעת, אולי זה באמת שפעת, ואולי לא, כי אין דרך להוכיח אחת או אחרת. אולי זה מזכיר לכם את הדרך שלכם? כי לכאב כרוני אין בדיקה שמוכיחה מה יש, כי זה בדיוק העניין, כאב כרוני קיים כאשר אין. פיברומיאלגיה שהיא אבחנה שמקבלים אחרי שלא מוצאים שום דבר אחר, כמו שפעת. זה לא בגלל שהרופאים מזלזלים, זה לא בגלל שהקופה מתקמצנת עליכם, זה בגלל שנכון לרגע זה אין בדיקה למצוא מה הסיבה בגללה כואב לכם כבר 5 (או כל מספר אחר) שנים. אז אם תגיעו אלי, או איש מקצוע אחר שמבין עניין, לא אוכל לענות לכם על "מה יש לי?". זה לא אומר שאנחנו לא יודעים מה אפשר לעשות. כמו שאתם יודעים מה עושים כאשר אתם חולים למרות שאף בדיקה לא מצאה בדיוק את הגורם למחלה, כך אנחנו אנשי המקצוע יודעים מה לעשות כאשר יש כאב כרוני (וזה ההפך מלנוח). איך אני יודעת לטפל כאשר אני לא יודעת את התשובה ל "מה יש לי?"?, כי לצערי אתם לא לבד בסירה הזו, כי הרבה אנשים אחרים סבלו מאותן תלונות, כי עשו הרבה מחקרים לבדוק מה עושים עם הקבוצה הזו של האנשים, כי יש לנו תשובות לחלק מהשאלות. אין לנו תשובה ל"מה יש לי?" יש לנו תשובה לשאלה "מה עושים?" והתשובה היא זזים.

הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות בשביל עצמכם זה להסכים לסבול. ואני לא אומרת את זה כבדיחה פולנית, זה נאמר בשיא הרצינות. ככל שתהיו מוכנים לסבול יותר יהיה לכם יותר קל בחיים, נשמע פרדוקס נכון? אבל זו המציאות. תחשבו על כל דבר שרציתם בחיים והייתם צריכים להתאמץ בשבילו. כל תפקיד בעבודה, כל הצלחה בלימודים, כל ניצחון בתחרות, כל דבר שאי פעם שאפתם להשיג אתם צריכים לסבול בשבילו. הכוונה שלי ב"לסבול" אני מדברת על הזמן שהשקעתם, השעות עבודה, הלילות בלי שינה, ותרגול שעשיתם. כל זה דרש מאמץ כביר מבחינתכם. כאשר התאמצתם וסבלתם, השגתם את מה שאתם רוצים. הדיאטה שבגללה הפסקתם לאכול כמו שאתם אוהבים, המרוץ שהתחלתם לקום בחמש בבוקר להתאמן בשבילו, ההורות שלקחה לכם את הזמן החופשי, המבחנים שנשארתם ערים ללמוד בשבילם. כאשר הסכמתם להפסיק לאכול, לקום בחמש, לוותר על זמן חופשי, להישאר ערים עד מאוחר, כאשר הסכמתם להיות בחוסר נוחות בחיים, להיות בסבל... היה לכם יותר קל. אני לא מכירה אף מטרה בחיים שלא דורשת מאמץ, ואני לא מכירה אף מאמץ שלא דורש מאיתנו לסבול. כאשר תסכימו לסבול, תצליחו להשיג יותר ממה שחשוב לכם. כאשר תסכימו לוותר על שעה מול הטלוויזיה יהיה לכם יותר קל לצאת לאימון, כאשר תסכימו שהשרירים יכאבו לכם אחרי אימון יהיה לכם יותר קל להתחזק, כאשר תסכימו לוותר על הנאות לטובת סבל, תרוויחו יותר. כאשר תסכימו לסבול, תסבלו פחות.

אני רוצה לספר לכם איך גורשתי מפולין. אני באה מבית פולני, להסתכל על הדשא של השכן הוא ספורט לאומי בפולין, להתלונן, לקנא, להרגיש רגשות אשם כל אלו הם ענפים באולימפיאדה הפולנית להסתכל על החצי כוס הריקה. נפרדתי מכל אלה כאשר הבנתי שהחצי כוס הריקה... לא קיימת. אם אמשיך להשתמש במטפורה של הכוס, אין דבר כזה חצי כוס ריקה, יש חצי כוס עם נוזל וחצי כוס עם אוויר. אין דבר כזה אין, כאשר אנחנו רואים את החצי כוס שאין בה נוזל, החצי הריק, הוא כזה בגלל המשמעות שאנחנו נותנים למה שיש בה. חצי כוס אוויר הוא משהו מאוד חיובי לאנשים שקשה לנשום, לצוללנים ואסטרונאוטים. לכל אירוע או מצב קיים רק מה שיש, כל מה שחסר הוא חסר במחשבות שלנו, לא במציאות. אז אם בחצי כוס הריקה אני ללא זוגיות, החצי כוס הזו מלאה בזמן שלי עם עצמי, זמן להתפתחות אישית, זמן לעשות דברים איתי, זה לא ריק, זה מלא במשהו אחר. להיות עם מה שיש, כי האין לא קיים. המחשבות שלי הוא הדרך בה המוח שלי בוחר לראות את העולם, אם המוח בוחר לתת פרשנות שלילית למציאות יש לי את הכוח והיכולת לשנות את הפרשנות. אני לא חייבת להאמין לכל המחשבות שהמוח שלי מציג לי, אני אפילו לא חייבת להאמין לרוב, אני יכולה לבחור להאמין למה שתורם לי. אני בוחרת רק מחשבות שמקדמות אותי, למדתי לראות רק כוסות מלאות (וגורשתי בבושת פנים מפולין).

אם מראים לתמנון (החיה החכמה הזו עם ההרבה ידיים) דובון ובאותו הזמן מחשמלים אותו תוך זמן קצר הוא לומד לברוח כאשר הדובון מופיע. זה נשמע הגיוני ופשוט, התניה קלאסית של פבלוב גם כלבים יכולים ללמוד את זה. מה שלא פשוט הוא שאם תמנון אחר רואה את התמנון חבר שלו בורח כאשר מופיע דובון הוא מיד נוהג באותה צורה, גם הוא בורח. עכשיו אתם בטח אומרים לי, נו? מה מיוחד בזה? זה ברור הוא מחקה את החבר שלו. העניין הוא שזה לא ברור בכלל. בכלל בכלל לא ברור. אם תחשבו על זה רגע, מה צריך לקרות כדי שיתבצע חיקוי, דבר ראשון צריך לראות את הגירוי והתגובה (הדובון והבריחה), אחר כך צריך להבין שיש קשר בין השניים, אחר כך צריך להבין שיש משמעות לדובון הזה שיכולה להיות קשורה גם אלי ולא רק לתמנון השני, ורק בסוף לבצע. זה לא ששני התמנונים ישבו ודיברו ואחד אמר לשני "אתה שומע, אתמול ראיתי דובון במים ואז קיבלתי גירוי חשמלי אני מציע לך להתרחק מהדובון המסוכן הזה". התמנון השני הצליח להבין את האירוע לבד ולהגיב בהתאם לדובון שהוא מעולם לא ראה בעבר. עכשיו שאתם חושבים על זה אתם בטח מלאים התפעלות כמוני איזה מנגנון גאוני שהרי זו דרך מצוינת להימנע מסכנות שאפשר ללמוד אותם דרך אחרים ולאו דווקא מניסיון עצמי. בדיוק כמונו. גם אנחנו יכולים ללמוד לפחד מדברים שקרו למישהו אחר. גם אנחנו יכולים ללמוד להתנהג בהימנעות בגלל משהו שקרה למישהו אחר. גם אנחנו יכולים להתרחק בגלל משהו שקרה למישהו אחר. אנחנו לא תמנונים, אנחנו בני אדם, ולכן יש לנו את היכולת לנתח את מה שקרה ולחשוב האם באמת מה שאנחנו מפחדים ממנו הוא סיבה לברוח או ... לא. זה שלמישהו נתפס הגב בפילאטיס זה לא אומר שפילאטיס זה דבר רע, זה שלמישהו הופיעו כאבים בברך בריצה זה לא אומר שריצה זה דבר מסוכן, זה שלמישהו ביוגה נתפס בצוואר זה לא אומר שיוגה זה דבר מסוכן, ללמוד מניסיונם של אחרים היא גישה מאוד חכמה, רק בחלק מהמקרים.

נניח וכואבת לכם הבטן ואתם מגיעים לרופא, הוא בתגובה ממליץ לכם לאכול יותר אורז ולעשות קולונוסקופיה, האם הייתם מסכימים? (בדיקה בה מכניסים צינור עם מצלמה דרך פי הטבעת כדי לראות את המעי הגס והרקטום). נניח וקמתם בבוקר עם גרון כואב, אף מנוזל והחלטתם ללכת לרופא לבדוק (או לקבל אישור מחלה), הוא מצידו מציע שתגרגרו מי מלח ולארינגוסקופיה, האם הייתם מסכימים? (בדיקה בה מכניסים סיב אופטי דרך האף להסתכל על הגרון, בדרך כלל כדי לבחון את מיתרי הקול). אני מניחה שהתשובה שלכם תהיה "ברור שלא, רק כואב/ת לי קצת הבטן/הגרון" זה בטח יעבור עוד כמה ימים. אני מניחה שהייתם מוכנים לעשות את הבדיקות האלה אם היו תסמינים נוספים שמדאיגים את הרופא והוא היה מסביר לכם את ההיגיון מאחורי הבדיקה למשל – אם הייתם מאבדים את הקול או היה לכם דם סמוי בצואה. בקיצור הייתם עושים בדיקות יותר מעמיקות אם היה צורך, ורק אם היה צורך. ככה בדיוק הרופאים ואנשי המקצוע חושבים על בדיקות דימות כמו CT MRI US ומיפוי עצמות לכאבי גב!!! כאשר אתם מגיעים עם כאב גב, אפילו אם יש לכם הקרנה, זה בדיוק כמו כאב גרון או כאב בטן, נכון זה הרבהההה יותר חזק בעוצמה שלו, ונכון שזה הרבההההה יותר מגביל מכאב גרון או בטן. אבל זה כל כך שכיח וכל כך מוכר ולא מסוכן אין שום סיבה בעולם לעשות בדיקות דימות נוספות. זה ממש לא משנה אם נמצא שינויים ניווניים של המפרק, בלט דיסק, או פריצת דיסק, זה כל כך נפוץ שזה לא מדאיג אותנו. זה קיים אצל כולם, אפילו ילדים. לעשות בדיקת MRI כי כואב לכם הגב זה כמו לעשות בדיקת לארנגוסקופיה כי כואב לכם הגרון, מיותר. כמו שלגרגר מי מלח או לאכול אורז הם שתי תשובות נפוצות לכאבי גרון או בטן בגלל שצריכים לחכות שהגוף יעשה את שלו ויתגבר על הבעיה. גם בכאבי גב יש תשובה כזו – תנועה (!!!), תמשיכו לנוע והגוף יעשה את שלו.

אדם בן 80, מה אתם חושבים שהכי טוב לו ומה משאיר אותו בריא יותר? לעשות פעילות גופנית או לא לעשות פעילות גופנית? אם מישהו רוצה להגיע לגיל 80 להיות פעיל וגמיש, מה אתם חושבים יוביל אותו לאורח החיים הזה? לעשות פעילות גופנית או לא לעשות פעילות גופנית? מי אתם חושבים שיהיה הכי נמרץ, עירני, תנועתי, חד, ומאושר בגיל שמונים? מי שעשה פעילות גופנית כל חייו או מי שלא עשה פעילות גופנית???? אז למה אתם חושבים שריצה או רכיבה או כל פעילות אחרת שוחקת יותר את הגוף??? איך יתכן שמה שנכון ועוזר לאדם בגיל 80 לא עוזר לאדם בגיל 30?? איך יתכן שלעשות תרגול כמו סקוואט הורס את הברכיים בגיל 30 אבל עוזר למישהו בן 80??? שאלוהים יעזור לי כמה מיתוסים מטופשים יש על גוף האדם, בואו נחזור על זה ביחד, גוף האדם הוא לא מכונה, גוף האדם הוא לא מכונת כביסה שנהרסת עם הזמן ונשחקת עם השימוש. גוף הוא אדם הוא כן רקמה ביולוגית שמתאימה את עצמה לסביבה ומגיבה לדרישות שמבקשים ממנה – עצם מתחזקת אם משתמשים בה, סחוס מתעבה עם משתמשים בו, שריר גדל אם משתמשים בו. מכונה כביסה לא נעשת חזקה יותר בכל שימוש – גוף האדם כן!!! גוף האדם כן!!! מוגש באהבה מפיזיותרפיסטית מיואשת שצריכה להסביר זאת על בסיס יום יומי.

מה קורה כאשר האיזון בין בנייה לפירוק של העצם מופר? כמו כל רקמה בגוף, גם העצם זו רקמה חיה. כמו כל רקמה הגוף תאים מתים לתאים אחרים מתחדשים, שרשראות חלבון נשברות ושרשראות אחרות נוצרות. גם בעצם. עצם נראת מתה רק כאשר אנחנו מתים, עד אז היא חיה ובועטת. אז מה קורה שהאיזון בין פירוק לבנייה נשבר, למשל באוסטאופורוזיס? (או השם העממי ולא קשור למציאות "בריחת סידן") כדי למנוע פירוק מוגבר של העצם אנחנו מעודדים אנשים לעשות פעילות גופנית כדי להעלות את הבנייה על העצם – עצם לנדרשת לשאת משקל בונה את עצמה. ומה קורה בשבר מאמץ? מצב דמה בו יש הפרה בין בנייה לפירוק? גם אז חשוב לשמור על פעילות גופנית. בניגוד לכל המיתוסים שצריך לנוח, מנוחה תגביר את הפירוק. אז מה עושים עם עודף עומס גורם לחוסר איזון? מורידים עומס אך בשום פנים ואופן לא נחים גם כאשר השבר מאמץ הוא בכף הרגל. ישנה כוכבית אחת חשובה, כאשר יש חשד לשבר מאמץ של הירך, זה לא קורה הרבה אבל אם החדש עולה ההורדת עומס צריכה להיות מאוד משמעותית עד לבירור. מנוחה היא לא צורה שהגוף אוהב להיות בה, לא מדובר על מחלה חיידקית, מדובר על בעיה של השריר שלד, והגוף שלנו אוהבבבבבב תנועה. אז תמשיכו לזוז.

בואו נדבר על טיפול תרופתי, שהרי בנינו יש טיפול "לגיטימי" ויש כזה שלא. למשל, אם הלבלב שלכם הפסיק לתפקד לא יעלה על דעתכם שלא להשתמש באינסולין. זו תרופה מצילת חיים, תרופה לגיטימית. או אם אתם סובלים מבעיות לב יראה לכם לגיטימי לעזור לו לתפקד, שהרי הלב זה איבר חיוני. אתם תשתמשו בטיפול תרופתי. אז למה כאשר המוח צריך עזרה אתם לא מוכנים לעזור לו? למה כאשר מדובר בדיכאון או חרדה זה לא לגיטימי? מה ההבדל בין לבלב, לב ומוח? באף אחד מהאיברים האלא אתם לא שולטים! האם אתם מסוגלים לעצור את המוח מלעבוד? נכון, אתם יכולים לשפר אורחות חיים, לאכול טוב, לישון טוב, לעשות פעילות גופנית, אבל אם איברים חיוניים לא מתפקדים צריך לעזור להם. והמוח הוא איבר חיוני! תעזרו לו. אם עברתם טראומה, ובגללה המוח שלכם נכנס לסחרור ואתם מתפקדים פחות טוב, תעזרו לו!!! ***נכתב מתוך תסכול גדול על הסטיגמה בנוגע לבעיות נפשיות והבושה סביב הטיפול בהן.