אתם בטח יודעים מה זה אפקט הפרפר, הטענה שמשק כנפיי פרפר בברזיל יכול לגרום לסופת טורנדו בטקסס, אני אספר לכם מה המקור שלו, ובסוף גם אקשר את זה לתנועה וכאב. בשנת 1961 אדוארד לורנז, מתמטיקאי ומטאורולוג, המציא מודל מחשב שמטרתו היה לנסות לחזות את מזל האוויר. הוא הכניס למודל נתונים בסיסיים כמו טמפרטורה, לחות, משקעים, מהירות רוח וכדומה ונתן למחשב לעבוד על סדרה של נתונים כדי לחזות מה יהיה מצב מזג האוויר בעתיד הרחוק. באחד הימים הוא החליט להשתמש בסדרה של נתונים שהוא השתמש בה ביום לפני כן, לראות את המשך החיזוי. מה שהוא לא צפה והופתע לראות היה שלמרות שהוא הכניס את אותה סדרה של מספרים החיזוי היה שונה לגמרי, לא רק שונה במעט, אלא ההבדל בין שמיים רגועים לסופות ברקים. הוא לא הצליח להבין, איך נותנים למחשב את אותה סדרה של נתונים לתוך אותו תהליך חישובי ונקבל תוצאות שונות? הרי זה לא הגיוני לתת לאותו מחשב לחשב 2 כפול 2 ולקבל ביום אחד 4 וביום אחר 7. הוא ניסה שוב לחזור על סדרת מספרים נוספת שהשתמש בה בעבר ושוב קיבל את אותה תוצאה, בכל פעם המחשב יצר חיזוי שונה לחלוטין של מזג האוויר. אחרי שהוא שבר את הראש בנושא הוא הבין את הבעיה, הספרה הרביעית אחרי הנקודה היתה שונה, כלומר אלפית המספר. אם נכפיל 2 ב 2 אנחנו אמורים לקבל את אותה התוצאה, אבל אם נכפיל 2.0009 ב 2.0009 אנחנו כבר לא נקבל 4, וככל שנכפיל את המספר הזה בעצמו התוצאה תגדל ובסוף תגיע ל 7. הוא מצא ששינוי הפרמטר של מזג האוויר, כמו מהירות הרוח, באלפית המספר, שינה את חיזוי מזג האוויר, מכאן שינוי פצפון כמו משק כנפיי פרפר היום יכולים בעוד כמה חודשים לייצר השפעה שתהיה שווה לטורנדו בטקסס. זה נכון לכל המערכות המורכבות ומצאו זאת גם בתחומים אחרים חוץ ממזג האוויר. אנשים שמגיעים אלי לטיפול לפעמים לא מבינים למה כאשר הם עושים בדיוק את אותו הדבר, הולכים לאותו שיעור אצל אותה מורה, או עושים את אותה הליכה בדיוק, פעם כואב להם ופעם לא. הם מחפשים את אותו גורם סודי שהוא הטריגר לכאב. אבל גוף האדם הוא מערכת מורכבת, יש בו טריליוני גורמים משפיעים, זה חסר היגיון לחפש את משק כנפי הפרפר. הבחירות שלנו צריכות להתבסס על מה שחשוב לנו ולא על תאוריית סיבה ותוצאה שאין לנו איך להוכיח. אם אנחנו רוצים לזוז, אנחנו צריכים להמשיך, גם אם ביום מסוים, בשעה מסוימת, שינוי פצפון השפיע על התוצאה של התנועה שלנו.

תארו לעצמכם מצב בו אתם לא צריכים להצליח, מצב בו אתם שואפים להיות בינוניים ומטה. מה יקרה אם תציבו לעצמכם מטרה להיות ממוצעים? בספר האלמותי של דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט" הוא מספר שכאשר שואלים אנשים אם הם טובים במשהו הם תמיד טוענים שהם יותר מהממוצע. אבל, זה הרי לא יתכן, לא יתכן שכולם יהיו יותר טובים מהממוצע כי זה תפקידו של הממוצע - לתת תמונה ראלית של המציאות. היכן שרוב האוכלוסייה נמצאת. רובנו, ממוצעים, כמעט בכל דבר, גם אני. לעיתים רחוקות מישהו מאיתנו יהיה מעל הממוצע או מתחת לממוצע. זוכרים את עקומת גאוס? אז תארו לעצמכם שתשאפו להיות בדיוק מה אתם יכולים להיות והגיוני שתיהיו? עכשיו בטח כמה מכם חטפו התקף לב רק מהמחשבה שהם לא ינסו להצליח יותר מכולם. אז תעצרו שנייה, תנשמו עמוק, ותחשבו איך תרגישו אם תשאפו להיות הממוצע? להיות בינוניים, להיות לא מושלמים. אתם יכולים להרגיש את האוויר נכנס לכם לריאות? את המשקל שיורד לכם מהכתפיים? תרבות ה"להיות הכי טובים" מביאה איתה לחץ וחרדה שאפשר לוותר עליהם אם נחליט לשאוף להיות ממוצעים. לא חייבים להיות הכי טובים, הכי חתיכים, הכי רזים, הכי חכמים, הכי ... אפשר פשוט להיות ממוצעים, ואפילו מאושרים.

אתם מצחצחים שיניים כל יום, פעמיים, אתם משתמשים בחוט דנטלי אחרי כל ארוחה. אתם ממש שומרים על היגיינת הפה שלכם כי חשוב לכם שלא יהיה לכם חורים בשיניים. אבל זה לא מבטיח שלא יהיה לכם חור בשן, זה רק מוריד את הסיכוי. עדיין יתכן כי למרות כל פעולות המניעה שלכם בביקור הבא שלכם אצל הרופא הוא יגיד לכם את הבשורה המרה "יש לך חור בשן". בעקבות הידיעה המרעישה, אתם לא תפסיקו לצחצח שיניים. אתם לא תתעצבנו ותגידו – "הצחצוח שיניים לא עזר לי בכלל מעכשיו אני רק נטורל – נראה מה יקרה". גם אם אתם עושים ספורט, אוכלים בריא, ישנים טוב, עושים הכל כדי לשמור על הגוף שלכם במצב הטוב ביותר, יתכן ויופיעו לכם כאבים. אפילו יכול להיות שתתקדמו ממש בהדרגה באימונים, ועדיין יופיע כאב. כי גם עם כל השמירה הזו על הגוף, דברים קורים. אז תגיעו לרופא והוא יגיד לכם "יש לך X". בעקבות הידיעה המרעישה אתם תפסיקו לעשות ספורט? תפסיקו לאכול בריא? תפסיקו לישון טוב? אתם תזניחו את הגוף כי הוא... לא הגיב כמו שרציתם. נכון, זה ממש מעצבן שאתם משתדלים לשמור על הגוף בריא ועדיין הגוף לא מתנהג כמו שאתם מצפים. בוגד בכם. נכשל. אבל דברים קורים. כמו שאתם לא כועסים על חור בשן כי אתם מבינים שזה יכול לקרות. כך גם כאבים.

החלטתם לעשות פעילות גופנית, פילאטיס, יוגה, חדר כושר, לא משנה מה. הופיע כאב. כאב בכתף, בגב, בברך, איזה שהוא כאב. עכשיו יש לכם שתי אפשרויות: להפסיק להתאמן. להמשיך. זה ממש לא משנה מה הסיבה לכאב, לא משנה מה הרופא אמר, לא משנה מה כתוב בבדיקות, לא משנה מה השכן סיפר או מה קבוצה בפייסבוק יעצה. יש לכם את האפשרות להפסיק או להמשיך לעשות פעילות גופנית. מה אתם חושבים יעזור לכם יותר לטווח הארוך? להפסיק לעשות פעילות גופנית זה לא לשפר את מסת העצם, לא להגדיל את מסת השריר, לא לשפר את הזיכרון, לא לשפר את מצב הרוח, ולוותר על כל היתרונות של תנועה. להמשיך לעשות פעילות גופנית, יתכן ויכאב, יתכן ובהתחלה לא תוכלו לעשות הכל, אבל אם הזמן הגוף יתחזק ותוכלו לעשות ביתר קלות את מה שהיה לכם קשה לעשות בהתחלה. זה לא הגיוני שכאב ימנע מכם את כל היתרונות של התנועה, אין שום לוגיקה מאחורי הפסקת פעילות גופנית. אפשר להוריד מינונים, אפשר להתאים פעילות. אבל אין שום היגיון בהפסקה.

כאשר קשה לי אני חוזרת ונזכרת במטופלים ששימחו אותי מאוד, אבל חשוב לי שתבינו : אני לא קוסמת. אני אפילו לא יודעת לעשות טריק אחד עם קלפים, אין לי זריזות ידיים, וכאשר ניסיתי להמציא שיר ראפ התגלה שגם אין לי זריזות לשון. הדבר היחידי שיש בידי זה ידע ומדע, כאב כרוני זה לא נזק, כאב כרוני זה לא דבר מסוכן, וכאב כרוני אפשר לשנות.

יש לי שאלה, משהו לפתוח את המחשבה, האם אתם מכירים מישהו שיש לו ביטחון עצמי, ואני אחדד את השאלה, האם אתם מכירים אישית, לא חושבים שיש למישהו ביטחון עצמי כי אתם רואים את איך שהוא מתנהג או קוראים אותו בפייסבוק, אלא מכירים כלומר, ישבתם עם מישהו שסיפר לכם שיש לו ביטחון עצמי ושאין לו בעיות עם עצמו? לפני כמה שנים ניהלתי שיחה עמוקה עם מישהו והוא סיפר לי על חברה טובה שלו שהיא חסרת ביטחון עצמי. אותה חברה היא בין הנשים המפורסמות בעולם, סגנון מדונה כזה, שזה דפק לי את המוח לכמה ימים טובים. זה פשוט רדף אחרי איך מישהו כל כך יפה, כל כך מוצלחת, כל כך מוכשרת, ועוד כל מיני כל כך... חסרת ביטחון עצמי. ואז ישבתי וחשבתי לעצמי, האם אני באמת מכירה מישהו עם ביטחון עצמי. האם מבין אלפי האנשים שפגשתי בכל השנים שטיפלתי וניהלתי איתם שיחה אמיתית ופתוחה, האם אני יכולה להגיד על מישהו מהם שיש להם ביטחון עצמי. והתשובה היתה לא. אני מכירה מלא אנשים שעל פניו זה נראה כאילו הם בעלי ביטחון עצמי, שעומדים על במות, שמפרסמים את עצמם במדיה, שנראים שיש להם ביטחון עצמי, אבל כאשר אני יושבת איתם, אחד על אחת... הם חוששים ממה אנשים חושבים עליהם, הם מרגישים לא בטוחים בעצמם, הם כמוני בדיוק. אחרי אותה שיחה והימים אחר כך בהם המוח שלי רץ הגעתי למסקנה שאני לא מכירה אנשים עם ביטחון עצמי... אני מכירה אנשים שרודפים אחרי ביטחון עצמי, ואנשים שהם בסדר להיות חסרי ביטחון עצמי. והחלטתי להיות בקבוצה השנייה.

נניח וקניתם רכב, חדש ואתם מאוד דואגים לו, אתם שומרים עליו ומנקים אותו, הולכים מידי פעם למוסך לבדוק שהכל בסדר, נמנעים מחניות צרות מידי כדי לא שלא ישרטו לכם אותו, מנמנעים מלנסוע איתו רחוק כדי לא לבזבז קילומטרז', אתם לא רוצים לשחוק אותו. יום אחד הוא יהיה "רכב מרופא" מכירים את זה? רכב שמור עם קילומטרז נמוך. הרכב שלכם מצוחצח ומושלם, כל הזמן. אבל בזמן הזה אתם מפספסים נסיעה לקטיף דובדבנים ברמת הגולן, ואתם לא יורדים לשחות עם הדולפינים באילת, אתם גם מוותרים על שחייה לילית בים המלח, כי נסיעה כל כך ארוכה מסכנת את הרכב. אתם צודקים, האוטו יכול להתחמם, הסיכוי לפאנצ'ר בכבישים חמים יותר גבוה. אתם יודעים שיש סיכון גם בנסיעות קצרות, אפשר להיות מעורבים בתאונה או סתם בעיה ברכב שלא קשורה אליכם, אבל אתם רוצים לצמצם את הסיכונים. כאשר אתם נשארים בבית אתם מאוד אחראיים, אבל, את מפספסים את הדובדבנים המתוקים, את המעיינות החמים, ואת הדולפינים בריף. כאשר אתם נמנעים מהחיים אתם נמנעים גם מהשריטות שמגיעות איתם, אבל אתם גם נמנעים מהחוויות הטובות שמגיעות איתם. ואתם צודקים, להימנע מדברים מקטין את הסיכוי לסיכונים, אבל גם מקטין את החיים.

מטופלת שאלה אותי למה אני לא כמו כל הנשים האלה ש.... "שמרגישות בנוח עם הגוף שלהן" "ששמות זין על העולם" "שלא מפחדות להתפטר מהעבודה" "שעומדות על דעתן" ? מכירות את זה? מכירות את זה שאתן רוצות להיות כמו מישהי אחרת שיש לה תכונה שמאוד הייתן רוצות? אז זה בדיוק העניין. הסיבה שאין לכן את התכונה הזו היא בדיוק אותה סיבה בגללה יש להן את אותה תכונה. הן גדלו בבתים אחרים, הן התפתחו בסביבה שונה, הן קיבלו תמיכה שונה, הקרקע עליהן צמח הביטחון שלהן הוא שונה משלכן. מה שאתן קוראות לו "ביטחון עצמי" זה לא משהו מיוחד בשבילן זו פשוט הדרך שבה הן חיות. אילו הייתן מתפתחות בסביבה בטוחה הייתן הופכות להיות נשים בוגרות בטוחות. אתן לא מקולקלות, אתן לא חלשות יותר, אתן אפילו לא חסרות ביטחון עצמי, אתן פשוט התוצר של מה שגדל בקרקע שבה צמחתן, הדשן שנתנו לכן והמים שהשקו אתכן. כמו שאתן לא יכולות להיות מאוכזבות מצמח שלא פורח כי לא טיפלו בו כמו שצריך כך גם אתן לא יכולת להתאכזב מעצמכן שלא פיתחתן תכונות שדורשות סביבה תומכת כדי להתפתח. אתן כן יכולות לשנות את הקרקע, לדשן ולהשקות ולפרוח, בקצב המתאים לפרח שאתן.

אני רוצה לדבר היום על "תגידי לי מה יש לי?". נניח וחליתם. אתם מרגישים לא טוב, אין לכם חום אבל כל הגוף לא מרגיש בסדר. אולי יש קצת נזלת, אולי קצת שיעול, עייפות כללית כזו, ואתם יודעים שמשהו לא בסדר. הלכתם לרופא והוא שלח אתכם לבדיקת קורונה, היא יצאה שלילית. הוא עשה לכם משטח גרון, גם שלילי, בקיצור עשיתם כמה בדיקות והתוצאות יצאו שליליות. אתם עדיין חולים, אבל לא מוצאים כלום. זה שהבדיקות לא מוצאות כלום זה לא אומר שאתם לא חולים, אבל אם תמשיכו לחפש, לא תמצאו. לא בגלל שאין לכם כלום, בגלל שלא תמיד יש לנו בדיקות למצוא את כל הסיבות לכל הבעיות. אז יגידו לכם שפעת, אולי זה באמת שפעת, ואולי לא, כי אין דרך להוכיח אחת או אחרת. אולי זה מזכיר לכם את הדרך שלכם? כי לכאב כרוני אין בדיקה שמוכיחה מה יש, כי זה בדיוק העניין, כאב כרוני קיים כאשר אין. פיברומיאלגיה שהיא אבחנה שמקבלים אחרי שלא מוצאים שום דבר אחר, כמו שפעת. זה לא בגלל שהרופאים מזלזלים, זה לא בגלל שהקופה מתקמצנת עליכם, זה בגלל שנכון לרגע זה אין בדיקה למצוא מה הסיבה בגללה כואב לכם כבר 5 (או כל מספר אחר) שנים. אז אם תגיעו אלי, או איש מקצוע אחר שמבין עניין, לא אוכל לענות לכם על "מה יש לי?". זה לא אומר שאנחנו לא יודעים מה אפשר לעשות. כמו שאתם יודעים מה עושים כאשר אתם חולים למרות שאף בדיקה לא מצאה בדיוק את הגורם למחלה, כך אנחנו אנשי המקצוע יודעים מה לעשות כאשר יש כאב כרוני (וזה ההפך מלנוח). איך אני יודעת לטפל כאשר אני לא יודעת את התשובה ל "מה יש לי?"?, כי לצערי אתם לא לבד בסירה הזו, כי הרבה אנשים אחרים סבלו מאותן תלונות, כי עשו הרבה מחקרים לבדוק מה עושים עם הקבוצה הזו של האנשים, כי יש לנו תשובות לחלק מהשאלות. אין לנו תשובה ל"מה יש לי?" יש לנו תשובה לשאלה "מה עושים?" והתשובה היא זזים.

הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות בשביל עצמכם זה להסכים לסבול. ואני לא אומרת את זה כבדיחה פולנית, זה נאמר בשיא הרצינות. ככל שתהיו מוכנים לסבול יותר יהיה לכם יותר קל בחיים, נשמע פרדוקס נכון? אבל זו המציאות. תחשבו על כל דבר שרציתם בחיים והייתם צריכים להתאמץ בשבילו. כל תפקיד בעבודה, כל הצלחה בלימודים, כל ניצחון בתחרות, כל דבר שאי פעם שאפתם להשיג אתם צריכים לסבול בשבילו. הכוונה שלי ב"לסבול" אני מדברת על הזמן שהשקעתם, השעות עבודה, הלילות בלי שינה, ותרגול שעשיתם. כל זה דרש מאמץ כביר מבחינתכם. כאשר התאמצתם וסבלתם, השגתם את מה שאתם רוצים. הדיאטה שבגללה הפסקתם לאכול כמו שאתם אוהבים, המרוץ שהתחלתם לקום בחמש בבוקר להתאמן בשבילו, ההורות שלקחה לכם את הזמן החופשי, המבחנים שנשארתם ערים ללמוד בשבילם. כאשר הסכמתם להפסיק לאכול, לקום בחמש, לוותר על זמן חופשי, להישאר ערים עד מאוחר, כאשר הסכמתם להיות בחוסר נוחות בחיים, להיות בסבל... היה לכם יותר קל. אני לא מכירה אף מטרה בחיים שלא דורשת מאמץ, ואני לא מכירה אף מאמץ שלא דורש מאיתנו לסבול. כאשר תסכימו לסבול, תצליחו להשיג יותר ממה שחשוב לכם. כאשר תסכימו לוותר על שעה מול הטלוויזיה יהיה לכם יותר קל לצאת לאימון, כאשר תסכימו שהשרירים יכאבו לכם אחרי אימון יהיה לכם יותר קל להתחזק, כאשר תסכימו לוותר על הנאות לטובת סבל, תרוויחו יותר. כאשר תסכימו לסבול, תסבלו פחות.

אני רוצה לספר לכם איך גורשתי מפולין. אני באה מבית פולני, להסתכל על הדשא של השכן הוא ספורט לאומי בפולין, להתלונן, לקנא, להרגיש רגשות אשם כל אלו הם ענפים באולימפיאדה הפולנית להסתכל על החצי כוס הריקה. נפרדתי מכל אלה כאשר הבנתי שהחצי כוס הריקה... לא קיימת. אם אמשיך להשתמש במטפורה של הכוס, אין דבר כזה חצי כוס ריקה, יש חצי כוס עם נוזל וחצי כוס עם אוויר. אין דבר כזה אין, כאשר אנחנו רואים את החצי כוס שאין בה נוזל, החצי הריק, הוא כזה בגלל המשמעות שאנחנו נותנים למה שיש בה. חצי כוס אוויר הוא משהו מאוד חיובי לאנשים שקשה לנשום, לצוללנים ואסטרונאוטים. לכל אירוע או מצב קיים רק מה שיש, כל מה שחסר הוא חסר במחשבות שלנו, לא במציאות. אז אם בחצי כוס הריקה אני ללא זוגיות, החצי כוס הזו מלאה בזמן שלי עם עצמי, זמן להתפתחות אישית, זמן לעשות דברים איתי, זה לא ריק, זה מלא במשהו אחר. להיות עם מה שיש, כי האין לא קיים. המחשבות שלי הוא הדרך בה המוח שלי בוחר לראות את העולם, אם המוח בוחר לתת פרשנות שלילית למציאות יש לי את הכוח והיכולת לשנות את הפרשנות. אני לא חייבת להאמין לכל המחשבות שהמוח שלי מציג לי, אני אפילו לא חייבת להאמין לרוב, אני יכולה לבחור להאמין למה שתורם לי. אני בוחרת רק מחשבות שמקדמות אותי, למדתי לראות רק כוסות מלאות (וגורשתי בבושת פנים מפולין).

אם מראים לתמנון (החיה החכמה הזו עם ההרבה ידיים) דובון ובאותו הזמן מחשמלים אותו תוך זמן קצר הוא לומד לברוח כאשר הדובון מופיע. זה נשמע הגיוני ופשוט, התניה קלאסית של פבלוב גם כלבים יכולים ללמוד את זה. מה שלא פשוט הוא שאם תמנון אחר רואה את התמנון חבר שלו בורח כאשר מופיע דובון הוא מיד נוהג באותה צורה, גם הוא בורח. עכשיו אתם בטח אומרים לי, נו? מה מיוחד בזה? זה ברור הוא מחקה את החבר שלו. העניין הוא שזה לא ברור בכלל. בכלל בכלל לא ברור. אם תחשבו על זה רגע, מה צריך לקרות כדי שיתבצע חיקוי, דבר ראשון צריך לראות את הגירוי והתגובה (הדובון והבריחה), אחר כך צריך להבין שיש קשר בין השניים, אחר כך צריך להבין שיש משמעות לדובון הזה שיכולה להיות קשורה גם אלי ולא רק לתמנון השני, ורק בסוף לבצע. זה לא ששני התמנונים ישבו ודיברו ואחד אמר לשני "אתה שומע, אתמול ראיתי דובון במים ואז קיבלתי גירוי חשמלי אני מציע לך להתרחק מהדובון המסוכן הזה". התמנון השני הצליח להבין את האירוע לבד ולהגיב בהתאם לדובון שהוא מעולם לא ראה בעבר. עכשיו שאתם חושבים על זה אתם בטח מלאים התפעלות כמוני איזה מנגנון גאוני שהרי זו דרך מצוינת להימנע מסכנות שאפשר ללמוד אותם דרך אחרים ולאו דווקא מניסיון עצמי. בדיוק כמונו. גם אנחנו יכולים ללמוד לפחד מדברים שקרו למישהו אחר. גם אנחנו יכולים ללמוד להתנהג בהימנעות בגלל משהו שקרה למישהו אחר. גם אנחנו יכולים להתרחק בגלל משהו שקרה למישהו אחר. אנחנו לא תמנונים, אנחנו בני אדם, ולכן יש לנו את היכולת לנתח את מה שקרה ולחשוב האם באמת מה שאנחנו מפחדים ממנו הוא סיבה לברוח או ... לא. זה שלמישהו נתפס הגב בפילאטיס זה לא אומר שפילאטיס זה דבר רע, זה שלמישהו הופיעו כאבים בברך בריצה זה לא אומר שריצה זה דבר מסוכן, זה שלמישהו ביוגה נתפס בצוואר זה לא אומר שיוגה זה דבר מסוכן, ללמוד מניסיונם של אחרים היא גישה מאוד חכמה, רק בחלק מהמקרים.