• עדי דוידוביץ

דאגות

דאגה הוא מנגנון הישרדות, תחשבו על האדם הקדמון) הוא קם בבוקר ונתקל בבעיה – נניח שירד גשם בלילה או שבא לבקר אריה, כדי לפתור את הבעיה צריך לדאוג לגביה, היה צריך להיות איזה שהוא כוח של חוסר נוחות פנימי שיגרום לו לעשות משהו. אם האדם הקדמון היה "נו.. שטויות, הכל יהיה בסדר" אז הוא לא היה מגיע לשלב בו הוא ממציא את האינטרנט וצוקי את הפייסבוק (או מטה היום...).


כלומר דאגות הם היו מנגנון הגנה קיומי חשוב, כאשר האדם הקדמון דאג הוא יכל ללכת לחברים לשאול אותם מה לעשות, ללמוד מניסיון של אחרים, או לנסות כל מיני דרכים לפתור את הבעיה, וללמוד מהניסיון עצמי.


בשני המקרים דאגה הניעה לחיפוש פתרונות.


אבל, האיומים על חיינו הם כבר לא אריות או גשם.


הימנו מנגנון ההגנה – הדאגה הופך להיות בעיה עצמה. פתאום חיפוש הפתרון לא מסתכם בין החברים שלנו הוא בכל העולם דרך המנוע החיפוש הקטן שנקראה – גוגל. שם אין סינון על איכות המידע יש רק כמות.


וגם האפשרויות לניסוי עצמי הן אין סופיות, יש אין ספור הצעות להתמודדות עם תחושה של האיום. הרגלים כמו אכילה רגשית, עישון, אלכוהול, ודחיינות כל אלו לא היו אופציה קיימת לאדם הקדמון. כדי לאכול הוא היה חייב לצאת לצוד, עישון ואלכוהול ... אין טעם להסביר, ואם בחרת להיות בדחיינות פשוט היית מת מרעב.


אז מנגנון ההגנה הזה שדחף את האדם הקדמון למצוא פתרון דוחף גם אותנו למצוא פתרונות הבעיה היא שאצלנו אנחנו יכולים למצוא את הפתרון ברשת AMPM מתחת לבית ובעוד מהאדם הקדמון הם דרשו מאמץ גדול. הכוח המניע למאמץ נשאר אותו כוח גדול... אך היום המאמץ קטן.


עכשיו כבני אדם אנחנו מנסים להילחם בכוח הזה, כלומר מתנגדים למנגנון הטבעי הזה כדי להפחית אכילה רגשית, להפחית צריכה מוגברת של עישון אלכוהול וכמובן מנסים להילחם דחיינות.


כדי לפתור את זה צריך לנקוט בשיטה של האדם הקדמון, בעצם להוסיף זמן, לעצור ולייצר רווח בין הצורך... לבין הפתרון. במקום לתת מענה מיידי, לעצור, לחכות חצי שעה, האוכל יהיה שם גם אחר כך, כך גם העישון, והאלכוהול, אך אם נייצר הפסקה הכוח שמניע יירגע והצורך יעלם.


אם יש לכם קושי, תייצרו רווח בין הקושי לפתרון, שם נמצא הרוגע.



6 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רוצים לקבל עדכונים מהבלוג שלי למייל שלכם?

הרשמו עוד היום!

תודה! העדכונים מהבלוג שלי יגיעו ישירות לתיבת המייל שלך