וכרים פעם שהראיתם ילד שבוכה בגלל שנפלה לו סוכריה אבל אתם ידעתם שהוא בוכה כי הוא עייף? (לא מניסיון אישי כמובן, לי אף פעם זה לא קרה, הילדים שלי מלאכים) מכירים את זה שמישהו עצבני עליכם על משהו ואתם יודעים בוודאות שהוא לא כועס עליכם אלא על משהו אחר שקרה לו בחיים והוא רק משליך את זה עליכם? (למשל שהוא לא מצא חנייה בתל אביב, שוב משהו שלא קרה לי מעולם כי אני אף פעם לא מתעצבנת סתם). מה קורה בכל פעמים האלה שאנחנו לוקחים רגש ממקום אחד ומעבירים אותו למקום אחר? איך זה יתכן? שהרי בני אדם מושלמים כמו שאנחנו צריכים לדעת לעשות את הפעולה הכה בסיסית של לייחס תחושות לרגשות או רגשות לתחושות הנכונים. אבללל מסתבר שאנחנו לא טובים בזה ויש לזה אפילו שם "תאוריית שתי הסיבות לרגשות". מסתבר שכאשר יש לנו אירוע תחושתי בגוף, כמו דופק גבוה, נשימה מהירה, זיעה בידיים, המוח שלנו פונה החוצה כדי לברר מה הרגש הזה אומר. אם אנחנו בחתונה למשל סביר שנקרא לאירוע הגופני הזה התרגשות (או שלא... תלוי מה אתם מרגישים לגבי הכלה/חתן). בדוגמא ברורה יותר, אם אתם הולכים ברחוב ושומעים רקיעות של צעדים מתקדמות אליכם בריצה הגוף שלכם יגיב עוד לפני שתסיטו מבט, דופק גבוה, נשימות מהירות, וזיעה קרה. אתם תסתובבו להסתכל על מי שרץ לקראתכם, אם זה יהיה מישהו עם יד מורמת סביב להניח שהמוח יראה סכנה ואתם תקראו לתחושה פחד, ואם תזהו את האדם כחבר קרוב שחזר מתקופה ארוכה בחו"ל, תראו זאת כהתרגשות. כדי להוכיח את התאוריה הזו מה שהם עשו ב1962 הם נתנו ל 184 גברים זריקת אדרנלין (מה שגורם לדופק גבוהה, נשימה מהירה הזעה וכל התגובות של עוררות) אבל אמרו להם שזו זריקת ויטמינים ואז נתנו להם לשבת בחדר המתנה עד לתחילת הניסוי, הם לא ידעו שבוחנים אותם באותו הזמן. בחדר המתנה איתם ישב שחקן (הם כמובן לא ידעו) ששיחק שני מצבים, פעם אחת הוא היה עצבני, ובפעם השנייה שמח ומאושר. לקבוצת המחקר לא אמרו כלום, ולקבוצת הביקורת אמרו שהזריקה יכולה לעורר את הגוף (דופק, נשימה הזעה וכו'). נחשו מה קרה כאשר שאלו אותם איך הם מרגישים אחר כך? קבוצת הביקורת שהבינו שתגובות הגוף שלהן הן תוצאה מהזריקה לא הביעו שינוי משמעותי במצב הרוח. קבוצת המחקר שלא ידעו למה הדופק שלהם גבוה או הנשימה שלהם מהירה הגיבו בהתאם לשחקן שישב איתם בחדר, הם אמרו שהם כועסים כאשר מישהו לידם כעס, ושמחים שמישהו לידם שמח. מגניב נכון?

כאשר אתם נוהגים, איפה הכי כדאי למקד מבט בשמשה הקדמית או בשמשה האחורית? שאלה רטורית נכון?!? מי בדעה צלולה יסובב את הראש אחורה כדי לנסוע קדימה? הרבה אנשים, זה מי. המון אנשים שאני פוגשת מתעסקים במה שקרה, במה שעשו להם, באיך החיים דפקו אותם, מסתכלים בשמשה האחורית. נכון, אנחנו צריכים ללמוד מהעבר שלנו, בזכותו אנחנו בכלל יודעים לנהוג, הוא הניסיון שבזכותו אנחנו חיים היום, אבל אנחנו לא צריכים ללעוס אותו, לנתח אותו, לכעוס עליו, ולתת לו להוביל אותנו. הוא לא באמת יוביל אותנו למקום אליו אנחנו רוצים להיות. אם אני רוצה להגיע לאן שהוא אני צריכה קודם להחליט לאן, ואז בעזרת כל הידע שצברתי בעבר, לעשות מעשים ברגע הזה (ללחוץ על הגז, להחליף הילוכים, לאותת בפנייה) כדי להגיע לאותו מקום ולהסתכל קדימה. אף אחד לא הצליח להגיע למחוז חפצו כאשר הוא הסתכל אחורה, בשביל זה יש מראה. בקדמת הרכב יש מראה רחבה וגדולה שנוכל להפנות אליה מבט לפעמים ולהסתכל האם אנחנו בדרך הנכונה. אבל היא לא תיהיה כל שדה הראייה שלנו, רק חלק קטן ממנו. כי המציאות נמצאת לפנינו ולא מאחורינו. שתיהיה לכם שנה בה תתקדמו לכיוון שחשוב לכם כאשר שתי העיניים על הדרך מולכם והידיים על ההגה.

אני רוצה לספר לכם על סדנה שהשתתפתי בה, הסדנה עסקה ברוחניות בטיפול. במהלך הסדנה האנק (המרצה) ביקש ממתנדבת ללכת מנקודה אחת לשנייה על הבמה בה הוא עמד. אחר כך הוא ביקש ממנה לעבור את אותו מרחק אבל grudgingly, שהתרגום הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו הוא מירמור, בחוסר רצון. אותה בחורה השתופפה, גררה את הרגליים והרכינה את הראש במבט עצוב. בפעם השלישית הוא ביקש ממנה ללכת שוב אבל הפעם willingly, מתוך רצון, בחפץ לב. אותה בחורה הזדקפה, חייכה, הניפה ידיים לצדדים, והלכה במהירות לצד השני של הבמה. אותו מרחק, לעבור מנקודה א' ל ב' אפשר לעבור בכל מיני דרכים. לא תמיד יש לנו את האפשרות לבחור לאן אנחנו הולכים כי החיים קורים, לא תמיד מתחשק לנו להסיעה את הילדים לחוגים (לא מבוסס על סיפור אמיתי), לא תמיד בא לנו לעמוד בתור בסופר, לא תמיד יש לנו כוח לפקקים. אבל לפעמים אנחנו חייבים לעבור מנקודה א' לב'. לנו נשארת בחירה איך לעבור בין הנקודות. לנוע willingly או לנוע grudgingly. זו כבר בחירה. תחת כל השיגעון שקורה מסביבנו, אני מאחלת לכם השנה לנוע willingly. לנוע כמו שחשוב לכם להשאיר חותם בעולם. אתמול בפוסט בקבוצה אחרת מטופלת עבר כתבה עלי והזכירה לי איך אני רוצה לנוע בעולם, מה אני משאירה אחרי. שנה טובה לכולכם.

ש לי מתנה לתת לכם לאחרי החגים, מתנה שקשורה בפרשנות, או אמונות, אני לא בטוחה איך לקרוא למחשבות האלה בדיוק. נניח שיצאתם עם מישהו (או מישהי) ואחרי כמה דייטים מוצלחים הם נעלמים לכם לגמרי. גוסטינג, לא עונים לשיחות, מתעלמים מהודעות, חוסמים אתכם ברשתות החברתיות בלי שום הסבר. עכשיו מתחילות המחשבות, המוח שלכם קודח בניסיון להבין מה קרה, והוא יתחיל למצוא הסברים שהגיוניים לכם אבל כל אחד מהם חסר בסיס. חסר בסיס כי אתם לא באמת יודעים מה קרה זו רק פרשנות שלכם למאורע. הסברים כמו שאותו אדם הוא חרא של בן אדם, או שאתם פשוט גרועים ולא היה נעים לאותו אדם להגיד לכם את זה בפנים, או שאותו אדם נשוי והחצי השני תפס אותו על חם, או שהו.יא נחטפו על ידי חייזרים שמחקו את הזהות שלהם, או שהם נשלחו למשימת בילוש בצד השני של העולם. יש המון הסברים, ואתם יכולים להתווכח איתי מהיום ועד מחר על הסבירות של כמה מהם לעומת אחרים, אבל הם כולם מחשבות שמבוססות על כלום כי אין לכם מושג קלוש. כולם פרשנות או ... אמונה. עכשיו נשארת בידיכם הזדמנות נדירה. אתם יכולים לבחור הסבר שהוא לטובתכם, לא הסבר נכון, לא הסבר הגיוני, הסבר שיהיה הכי טוב כדי שיהיה לכם הכי קל להמשיך הלאה לחפש זוגיות. איזה הסבר יעזור לכם הכי? אני חושבת שהחטיפה על ידי חייזרים. אם אין לכם אמת ביד, ביחרו את הפרשנות שתתמוך בכם ותהפוך את החיים שלכם ליותר טובים.

אני רוצה לחלוק אתכם שקופית מאחת מהרצאה שהייתי בה, שקופית שהזכירה לי שצריך לדשן: "אם את שותלת חסה והיא לא גדלה ומתפתחת, את לא מאשימה את החסה. את מחפשת סיבות למה היא לא מתפתחת. אולי היא צריכה דשן, או יותר מים, או פחות שמש. את אף פעם לא מאשימה את החסה" אם אתם מוצאים שאתם תקועים במקום ולא מצליחים לגדול למה שהייתם רוצים להיות, אל תאשימו את עצמכם, חפשו מה חסר לכם כדי לגדול. אתם לא "לא מספיק טובים", אתם לא "עצלנים", אתם לא "גרועים". אתם פשוט לא מקבלים את מה שאתם צריכים כדי להתפתח. שולחת לכולכם מלא אהבה.

מכירים את זה שאתם מחליטים שמחר יקרה משהו חדש, שתעשו איזה שהוא שינוי. אתם מלאים במוטיבציה לעשות שינוי והחלטות של מה הייתם רוצים לעשות וכאשר מגיע הרגע מתחילים התירוצים. "קר בחוץ" "אני רעבה" "הלכתי לישון מאוחר" "אני עייפה" "זה לא הזמן הנכון" ועוד. כל המשפטים האלה שאנחנו אומרים ומרגישים רגשות אשם עליהם אחר כך. אבל אני חושבת שאתם לא הוגנים כלפי עצמכם, אתם החלטתם לקבוע מה יעשה אני העתידי שלכם מבלי לקחת בחשבון שהוא יהיה עייף כי הוא הלך לישון מאוחר בלילה, או שזה ממש לא הזמן שבא לו לעשות את מה שהאני העבר שלו החליט שהוא רצה שהוא יעשה. כאשר אתם מחליטים בשביל מישהו אחר (האני העתידי שהוא אתם) אתם מייעדים אותו אי הצלחה ולתחושה של כישלון. שהרי אם מה שביקשתם היה פשוט לעשייה, האני העכשווי היה עושה אותו לא? אם היה קל לצאת לעשות ספורט הייתם עושים את זה עכשיו ולא הייתם אומרים מחר. אם להפסיק לאכול סוכר היה פשוט הייתם מתחילים מהביס הזה. אילו שינוי היה קל כולם היו קפטן אמריקה. להפיל את האחריות להצלחה על האני העתידי זה הכי קל, זה כמו להגיד – הוא יעשה את העבודה שאני צריך עכשיו. הוא יכין את הסמינריון לאוניברסיטה, לא אני, אני רואה היום נטפליקס או יוצא עם חברים לפאב, הוא יעשה את זה מחר. אני בטוחה שאתם אומרים עכשיו – אבל האני העתידי הזה הוא אני, זה לא נכון. אני העתידי שלכם לא ישן טוב בלילה, קר לו בבוקר, אין לו כוח ללמוד והוא מרגיש שזה לא הזמן הנכון לו. אני לא שופטת אתכם, אני רק מבקשת שאתם לא תשפטו את עצמכם (את האני העתידי שלכם). אם אתם רוצים לעשות שינוי ולקבל החלטות עשו אותן לרגע הזה. כי הרגע הזה הוא היחידי שקיים. ויום אחד אולי תהיו עכשיו האדם העתידי הזה שאתם רוצים להיות. אם אתם רוצים לעשות שינוי, תעשו אותו ברגע הזה.

"אני רוצה להגיש יותר בטוחה בעצמי" או "אני רוצה להרגיש יותר נוח עם עצמי" אלו משפטים שאני שומעת הרבה ואני תמיד תוהה מדוע? לא בגלל שאני לא מבינה את הצורך להרגיש יותר בטוח או יותר נוח, אלא מי אמר בכלל שזה אפשרי. מי הצליח לעבוד עלינו ככה שאנחנו פונים לספרים, קורסים, טיפולים ומה עוד שמטרתם שנרגיש יותר טוב עם עצמנו?. (אני שומעת אתכם מתעצבנים ברקע, תמשיכו לקרוא) מתי אי פעם הצלחתם להרגיש יותר או להרגיש פחות, כאשר החלטתם שאתם רוצים? זה כמו להגיד "אני רוצה להרגיש יותר אהבה" או "אני רוצה להרגיש יותר שנאה", מתי אי פעם הצלחתם שנות רגש רק כי רציתם את זה. כמה פעמים אמרתם לעצמכם – הלוואי שהייתי אוהב/ת אותה/ו פחות אז היה לי יותר קל (או חשבתם על זה)? כמה פעמים הייתם רוצים להיות פחות עצובים, או יותר שמחים? הסיבה שלא הצלחתם אף פעם לנהל את הרגשות שלהם היא - אין לנו שליטה על זה! זו תגובה פיזיולוגית שאין לנו שליטה עליה. אנחנו לא יכולים להגיד לעצמנו - אתה רואה את הבחורה הזו, תאהב אותה. המציאות היא או שנתאהב בה או שלא. אנחנו גם לא יכולים להגיד לעצמנו - אל תתעצב או אל תקנא. אפילו אם אני אכוון לכם אקדח לראש ואאיים עליכם שאם לא תאהבו את עצמכם אני ארה בכם... אתם לא תצליחו. תחושות, והרגשות שמלווים אותן, הן בלתי נשלטות, ולכן, לשאוף להרגיש יותר טוב עם עצמנו זו דרך בטוחה למצוא מישהו שינצל את הצורך שלנו להשיג את הבלתי מושג. (עכשיו אני יודעת שיקפצו הרבה אנשים שיגידו שהם דיברו/פגשו מישהו שעזר להם לפתח ביטחון העצמי אז קחו נשימה עמוקה ותמשיכו לקרוא). מה אנחנו כן יכולים לעשות? הדבר היחידי שיש לנו שליטה עליו הוא ההתנהגות שלנו, על הידיים והרגליים, על הראש, והצוואר. אם תתנהגו כמו שאדם שאוהב את עצמו מתנהג, תשקיעו בעצמכם מה שאדם שאוהב את עצמו משקיע, לאט לאט התחושות והרגשות שלכם יגיבו להתנהגות שלכם. לדוגמא, אם אתם מרגישים חסרי ביטחון בעמידה מול קהל ותעשו זאת שוב ושוב ותקבלו פידבק חיובי מהסביבה אתם תפתחו את הביטחון לעמוד מול קהל. כי שיניתם את ההתנהגות שלכם ולא כי שיניתם את הרגשות שלכם. ואתם צודקים זה קשההההה אבל, זה משהו שאתם כן יכולים לשנות, בניגוד למה שאתם לא יכולים לשנות. אז, לשנה חדשה, תתנהגו בצורה אוהבת וחומלת לעצמכם ומתי שהוא שתחושות והרגשות יישרו קו עם ההתנהגות שלכם.

אתם יודעים מה מיוחד בוייז? הוא לא כועס על עצמו שהוא טועה "אוי איזה אידיוט הייתי שבחרתי בדרך הזו יש פה עבודות בכביש שלא ידעתי עליהם, כמה אני טיפש" וייז לא מתאבל על הזמן שבוזבז "כמה נסעתי עד עכשיו, איזה בזבוז של זמן, לו רק הייתי יוצא לדרך חצי שעה מוקדם יותר" הוא גם לא אומר לעצמו "לו רק הייתי טוב יותר אז הייתי מצליח יותר" וויז לא כועס על מה שלא נמצא בשליטתו, הוא לא מתאכזב מעצמו כאשר הוא טועה, והוא גם לא מצטער שהוא לא תוכנה טובה יותר, כי הוא מה שהוא והוא עושה הכי טוב שהוא יכול ברגע בזמן שהוא יכול. וויז גם לא מסתכל אחורה, הוא תמיד מחשב מאותו רגע קדימה, הוא לא מתעסק בעבר ובמה הוא לא הצליח בפעם הקודמת, העבר עוזר לו לתכנן יותר טוב לעתיד אבל הוא לא קובע לו את העתיד. וויז גם לא מתעצבן כאשר דברים משתנים סביבו כי אין לו דרך להשפיע עליהם, הוא רק מתאים את עצמו לסביבה. הוא לא יכול להזיז תאונה כאשר היא מופיעה מולו, הוא יכול רק להתאים את הציפייה שלו לזמנים. אנחנו צריכים להיות קצת כמו וויז, לקבל שגם אם תכננו מסלול מדויק לעתיד שאנחנו רוצים, יהיו מכשולים בדרך ותפקידנו להתאים את הזמנים, או לשנות מסלול, אין טעם לכעוס על הדרך. אין טעם לכעוס על עצמנו על מה שאיננו בשליטתנו, ולסלוח לעצמנו כאשר עשינו טעות, ולהשתמש בעבר כדי ללמד אותנו ולא בכדי לעצור אותנו. ולא משנה מה תכננו חשוב לזכור, שיש הרבה דרכים להגיע למה שחשוב לנו.

מה הייתם אומרים אם הייתי מספרת לכם שאפשר לקבוע את סיכויי ההצלחה שלכם לעשות שינויים ולהתמודד עם פיתויים (להיגמל מעישון למשל) בעזרת הדופק שלכם?. לא בדיקת מהירות הדופק, מדידת השתנות הדופק. הדופק שלנו נקבע משיווי משקל בין שתי מערכות שאחריות עליו, המערכת הסימפטטית הגורמת להאצה של הדופק כתגובה למצבי סכנה (הילחם או ברח), והמערכת הפארסימפטטית שמאטה את קצב הלב בהתאמה למצב רגיעה. בכל רגע נתון הלב שלכם מאיץ קצת בשאיפה, ומאט קצת בנשיפה, להבדל הזה בקצב קוראים מדד השתנות הדופק, או באנגלית heart rate variability HRV. ככל שההבדל בין התפקוד של המערכת הסימפטטית (מהר יותר) לתפקוד של המערכת הפארסימפטטית (לאט יותר) גדול יותר זה מעיד על בריאות גדולה יותר. המדד הזה מעיד על בריאות גופנית ונפשית. איך הוא עושה את זה? פשוט מאוד, אם אנחנו נמצאים במצב של רגיעה, השינוי בין קצב הלב נשיפה לשאיפה יהיה גדול יותר. אך אם אנחנו נמצאים במצב של לחץ כמו שיכול לקרות לפני בחינה, קצב הלב שלנו יהיה יותר גבוהה, גם בשאיפה וגם בנשיפה כי אנחנו לחוצים מהבחינה. גם בזמן הנשיפה המערכת הסימפטטית תפעל והדופק יהיה גבוה. התוצאה, מדד השתנות הדופק יהיה קטן יותר. איך זה קשור להתמודדות עם פיתויים? בשביל זה אנחנו צריכים להבין מה קורה כאשר אנחנו מתמודדים עם קושי, למשל אם אנחנו נבחנים על מנת להתקבל לתוכנית החלל בנאסא. אסטרונאוטים עד שהם כבר בחלל מדענים צריכים לחפש שיטות לדעת איך הם יוכלו להתמודד עם האתגרים שדורשת הטיסה לחלל, לא רק הקיום בהעדר גרביטציה, אלא גם התאמות לתקלות. מה הדרך הכי טובה לדעת איך הגוף מגיב לשינויים קיצוניים אם לא לבדוק את שיווי המשקל בין מערכת סימפטטית למערכת הפארסימפטטית? בין המערכת שמכינה אותנו לסכנה, לבין המערכת שפועלת ברגיעה. מסתבר שגם עמידה בפיתויים, היא סטרס לגוף, ושליטה עצמית דורשת שליטה במערכת הסטרס לגוף. מצאו שככל שמדד ההשתנות גדול יותר (כלומר המערכת של המנוחה פעילה יותר והמערכת של הסטרס פעילה פחות) כך יהיה לנו יותר קל בכל קושי מנטלי שנדרש מאיתנו אפילו בסיטואציות חברתיות. וזה בטח לא מפתיע אתכם שפעילות גופנית משפרת את מדד השתנות הדופק, כמה פעמים לאחר פעילות גופנית הרגשתם יותר רגועים ויותר מוכנים להתמודד עם קשיים. אז פעם הבאה שאתם צריכים לעשות משהו קשה לכם, שיחה שאתם דוחים, שינוי הרגלים רעים, התחלה של עבודה חדשה. צאו תזוזו ותראו שיותר קל לכם להתמודד עם הקושי.

לפני כמה זמן התפרסם פוסט מצחיק בטירוף בסטטוסים מצייצים (אם אני לא טועה) שקיבל מלא תגובות ושיתופים. עד היום אם אני רוצה לצחוק לעצמי באמצע הרחוב אני נזכרת בפוסט הזה. אני אספר לכם מה היה בפוסט, הפוסט הציג צילום מסך של שיחה בין מישהו לבין לשירות לקוחות של חברה מסוימת. בצילום מסך רואים את ההתכתבות הבאה: בחור: המוצר שהזמנתי לא הגיע שירות לקוחות: האם תוכל להוכיח שלא הגיע? בחור: לא, זה פשוט לא הגיע שירות לקוחות: תשלח לי תמונה בחור: אבל זה לא הגיע שירות לקוחות: תשלח תמונה כהוכחה וכאן מגיע החלק שבוא אני תמיד בוכה מצחוק, הבחור שלח תמונה של כפות הידיים שלו ריקות. (גדול! נכון?!?) למה אני מספרת לכם את זה, ואיך זה קשור לכאב בכלל? כי אני לא יכולה להציג לכם הוכחות למה שלא קיים. כל כך הרבה מיתוסים קיימים על כאב, שהם כמובן לא נכונים, ואין לי דרך הוכיח שהם לא נכונים כי אפשר רק להוכיח שמשהו קיים ולא שמשהו לא קיים. אז כאשר מטופל אומר לי "ההליכה שלי לא נכונה" ואני מנסה להסביר שאין דבר כזה הליכה נכונה, והוא מבקש הוכחות שאין... ואני משתמשת במטפורות כדי להסביר את ההיגיון מאחורי ה"אין לי הוכחה שאין" כמו אם לאריות וגי'רפות אין הליכה נכונה כך זה גם לבני אדם. אבל אין מחקר שיכול להוכיח שמשהו לא קיים. מצב המיתוסים סביב בריאות הוא כל כך גרוע עד שהתחילו לחפש דרכים לנסות להוכיח שאין קשר בין דברים. למשל הוכיחו שאין קשר בין תוצאות בבדיקות הדמיה (אורטופדיות) לבין כאב על ידי זה שעקבו אחרי מלאאא אנשים שהגיעו למיון ועשו להם בדיקות וראו אחר כך מי מהם תוצאות הבדיקות עזרו לפתרון הבעיה. שזה הזוי כי זה בעצם מחקר שמחפש שלא קיים קשר. אז לכל מי שרוצה שאוכיח לו משהו שלא קיים, בבקשה, הוכיחו קודם שיש קשר בין ישיבה לכאב, בין הליכה לכאב, בין כיפוף לכאב, בין ריצה לכאב, בין נשימה לכאב, ועל זה נאמר, בהצלחה!

מגיל צעיר אני מעריצה את מדונה, בעיניי הילדה שהייתי ראיתי אישה חזקה, שמצליחה בעזרת עבודה קשה. ריקודים, שירים, הופעות. הערצתי את מי שהיא הצליחה להיות ושאפתי להיות כמוה. נכון לא יצאתי זמרת בין לאומית ואני לא מופיעה באצטדיונים מלאי, אבל קיבלתי ממנה את מה שחשוב לי, נחישות. גם לכם יש מישהו כזה שאת מעריצים, ואם תבדקו את אותה דמות תמצאו שיש בה איזו שהיא תכונה שהייתם רוצים לנכס לעצמכם. לכל מי שיגיד לי שהוא מעריץ את ביל גייטס כי הוא עשיר, הייתי רוצה להזכיר כי יש מלא אנשים עשירים, אבל יש משהו בביל גייטס שהופך אותו למיוחד בשבילכם. אז אם אתם מעריצים שחקן, אז למה דווקא אותו, או אצנית למרחקים ארוכים, למה דווקא היא. משהו שחשוב לכם. תכונה שהייתם רוצים שיהיה לכם. ואתם יכולים שיהיה לכם, כי יש לזה טריק. תכונות לא נופלות מהשמיים. זו לא ראייה בלילה, ריחוף או שמיעה על קולית שמתוארים בקומיקס גיבורי על, זו התנהגות מסוימת שהיא נרכשת. אותה תכונה שאתם מעריכים אצל מי שאת מעריצים, אפילו אם אתם מעריצים את גנדי על השלווה שלו, הושגה על ידי התנהגות ספציפית, כמו מדיטציה במקרה של גנדי. או במקרה של מדונה, היא פשוט המשיכה לנסות ולעשות עד שהיא הצליחה. אז כדי להיות כמו האנשים שאתם מעריצים כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתנהג כמו האנשים שאתם מעריצים, לא להתלבש כמוהם, לא לדבר כמוהם, להתנהג כמוהם. אם אתם רוצים להיות שחקני כדור רגל כמו מסי אתם צריכים לשחק כדור רגל מהבוקר עד הערב. אני לא מבטיחה לכם שאתם תהיו מסי (כמו שאני לא מדונה) אבל זה יביא אתכם קרוב יותר ללהיות שחקן כדור רגל מאשר... לשבת בבית ולראות כדור רגל. אם אתם רוצים להיות כמו האנשים שאתם מעריצים, אם אתם רוצים להיות קרוב יותר למה שחשוב לכם, חפשו את ההתנהגות שמקדמת את אותה מטרה, ותעשו אותה. אולי לא תהיו מפורסמים, אבל לעצמכם... תהיו קרובים יותר למה שחשוב לכם.

תגידו מה שתגידו, זה יותר קל לפחד. אני יודעת שזה לא אינטואיטיבי אבל תקראו עד הסוף. כאשר מפחדים המוח נכנס למצב של פתרון בעיות. גם אם הבעיות לא תמיד הגיוניות, או הזויות, המחשבה עליהן מאפשר תהליך של התמודדות. כאשר מופיעה מחשבה שגורמת לתגובה גופנית של חשש או פחד מיד המוח מתחיל לדמיין את העתיד ולהעלות את כל המצבים הכי מפחידים שעלולים לקרות, לצד הבעיות הוא מיד מייצר פתרונות או לפחות רעיונות לפתרונות. אם התוקף הזה יגיע, אני אגיב ככה.... אם יפטרו אותי, אני אתמודד ככה.... אם בן הזוג יעזוב אותי, אני אעשה ככה... חרדה מייצרת גם את הבעיה וגם את הפתרון ולכן סוגר את כל הקצוות, אצלנו בראש כמובן. הפתרונות מצידם מרגיעים אותנו, גם אם לזמן קצר. הפחד מייצר לנו אפשרויות בראש, ואופציות לפתרון מייצר את הרגיעה. הפתרונות במוח גם נותן לנו את בונוס של מניעה, כלומר הוא מייצר סנריו בו נוכל להימנע מבעיה בעתיד עם נפעל עכשיו בדרך כלשהי. שזה כמובן מרגיע. כך שהתוצאה היא שהחרדה מאפשרת לנו שליטה. הרבה יותר קל לחזות בעיות לפני שהן מופיעות וגם להציע להן פתרונות לפני שיש בהן צורך, כמו שחקן פוקר שיודע מה יש בחפיסת הקלפים עוד לפני שהם מונחים על השולחן. כמובן שיש מחיר לחרדה, בחרדה הקלפים בחבילה הם תמיד האופציה הגרועה ביותר אבל מה עדיף? לדעת או לא? לעומת זאת, לשחרר את הפחד משאיר אותנו במצב של חוסר שליטה, חוסר תכנון לעתיד, ובתכלס משאיר אותנו חשופים לחלוטין להפתעות. להסתובב בעולם במצב של פחד זה להסתובב בעולם במצב של שליטה. ושליטה היא הרבה יותר נוח מאיבוד שליטה. לשחרר את הפחד זה להזמין חוסר וודאות.