נמצאו 356 תוצאות עבור ""
- נוגדי דכאון
לפני שבועיים בערך התפרסם ב"הארץ" מאמר שמציג מחקר גדול וארוך טווח שמוכיח שתרופות נוגדות דיכאון לא משפרות איכות חיים. וזה כמובן עורר סערה שהרי... הזו לא הסיבה שנותנים תרופות כאלו מלכתחילה? הרהרתי במחשבה הזו הרבה עד שהתשובה הגיעה בצורה בלתי צפויה מפסיכיאטר (ד"ר כפיר פפר) בכנס בו הייתי. בלתי צפוי לא בגלל שהתשובה הפתיעה, היא דווקא היתה מאוד הגיונית, אלא בגלל שהכנס היה בכלל על נושא אחר. התפקיד של כדורים נוגדי דיכאון הוא "לפתוח את הדלת", לאנשים שמרגישים שהם מסתכלים על העולם מהצד התרופות פותחות את הדלת. אבל תפקיד המטופל הוא להיכנס לתוך החדר ולעשות משהו כדי לשפר את איכות החיים. לקחת את התרופות ולא לעשות משהו בנוסף, לעשות שינוי בהתנהגות, ללכת לטיפול, למצוא משהו משמעותי ששווה לחיות בשבילו... את זה הכדורים לא עושים ולכן שיפור איכות חיים היא עדיין עבודה. ומאז חשבתי על זה מלא, כי כל כך הרבה פעמים זה נכון, למשל ניתוח בריאטרי יעבוד רק אם יהיה שינוי התנהגותי סביב תזונה אחר כך. אפילו ניתוח החלפת מפרק יהיה חסר משמעות אם לא יהיה שיקום אינטנסיבי אחר כך. וביחד אם זאת לאנשים ברור שאחרי ניתוח החלפת ברך עושים שיקום ואחרי ניתוח בריאטרי משנים תזונה ובטיפול בנוגדי דיכאון... פשוט מחכים שהכדור יהיה קסם שיפתור הכל. שוכחים את העבודה שנדרשת אחריו. ואז חשבתי על כאב... כמה מחכים לקסם שיגיע בצורה של כדור כלשהו, כאשר במקרה הטוב הכדור הוא פותח את הדלת, הוא לא זה שמכניס אותנו לחדר וגורם לנו לחיות את החיים, לחזור לזוז, לחזור לעשות דברים שעושים לנו טוב, למצוא את הניצוץ הזה שבשבילו שווה להמשיך הלאה. יונתן ברק הקומיקאי בהופעה האלמותית שלו "טעים ומתוק" מספר איך הוא ניסה להפסיק לעשן, כמה עבודה הוא עשה, וכמה ניסיונות הוא ניסה עד שיום אחד הוא הצליח והוא אמר בהופעה "ביום בהיר אחד" וכל הקהל נקרע מצחוק, לא בגלל שזה לא באמת קרה ביום אחד שהרי יום אחד הוא אכן הפסיק לעשן... פשוט כי במשך שעה וחצי הוא סיפר לנו כמה מאמץ הוא השקיע כדי ש"יום בהיר אחד" הוא יצליח. אז גם אם אתם רואים שינוי שקורה ביום בהיר אחד, הוא לא קסם, הוא עבודה ארוכה שמישהו עשה, עם עצמו, עם אחרים. אין קסם... יש עבודה... ולפעמים היא סיזיפית, אבל באמת שאין קסמים... יש דלתות שנפתחות לנו וזה תמיד התפקיד שלנו הוא להיכנס פנימה ולעשות משהו. אחרת נמשיך להישאר מהצד השני של הדלת.
- מתי בפעם האחרונה?
מתי בפעם האחרונה עצרתם ועשיתם הערכה מחדש? מתי בפעם האחרונה הסתכל על התפקיד שלכם בחיים שלכם? כאשר משהו לא עובד יש לנו נטייה להסתכל מה לא בסדר בחוץ, איך ההוא מהעבודה לא עושה את מה שהוא צריך, איך ההיא לא מחזירה לנו הודעות, איך העבודות בכביש תוקעות אותנו בפקק כל בוקר, עוד ועוד דברים שמפריעים לנו לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות. מתי בפעם האחרונה ראיתם את התפקיד שלכם במארג המסובך הזה שנקרא החיים שלכם? איך אתם תורמים לזה שההוא מהעבודה שלא עושה את מה שהוא צריך, איך אתם בוחרים את ההיא שלא מחזירה הודעות, איך אתם לא יוצאים מוקדם מספיק מהבית למרות שאתם יודעים שיש עבודות בכביש. על כל דבר בחיים יש לנו השפעה, כי אנחנו חלק מהעולם שלנו ואותנו אנחנו יכולים לשנות. גם אם אין לנו את היכולת לזרז את העבודות של הרכבת הקלה יש לנו את היכולת להתנהל אחרת סביבה, לצאת מוקדם יותר, לצאת מאוחר יותר, להודיע שנתחיל מאוחר יותר בעבודה. במקום לכעוס על העולם שהוא לא מתנהג כפי שהיינו רוצים לשנות את ההתנהגות שלנו כדי להתאים את עצמנו לעולם. גם אם אין לנו את היכולת לגרום להוא מהעבודה לעשות את מה שהוא צריך אנחנו יכולים לנסות לתכנן את הזמנים מתוך הבנה שהוא לא יביא תוצאות מתי שהוא צריך כי ככה הוא, ואנחנו לא נשנה אותו, אנחנו יכולים לשנות רק אותנו. וההיא, שהכרנו, שאנחנו ממש ממש ממש רוצים להיות איתה בקשר כי על הנייר (בימנו אפליקציה) היא נראת מושלמת היא דוגמא אחת למלא "היא" אחרות שלא חוזרות אלנו בהודעות. כנראה שהסינון שלנו לא כזה טוב והוא לא מוצא את מי שכן תרצה לענות. אין כאן בסדר או לא בסדר, יש כאן עובד לי או לא עובד לי. אין בעולם שום ספר חוקים לאיך צריך להתנהג, כי אותה התנהגות בסיטואציה אחת תעזור ובאחרת לא תעזור ויתכן אפילו תחמיר את המצב. הרעיון לצלוח נכון את החיים הוא לא לחפש את "הדרך" האחת הנכונה, הרעיון הוא לחפש דרך, כלשהי, ואם היא עובדת להמשיך ללכת בה, ואם היא לא עובדת... ללכת בכיוון אחר. העולם לא ישתנה בשבילנו, אנחנו צריכים להשתנות בשבילנו.
- "לא נעים לי"
"לא נעים לי" או בגרסה אחרת "זה לא נוח לי" שני חברים שעוצרים אותנו מלהתקדם, וזה לא משנה לאיפה להתקדם, למשל לא נעים לי להגיד משהו למישהו, או לא נוח לי לדבר מול כולם, זה גם יכול להיות לא נעים לי לעזוב את העבודה, או לא נוח לי להגיד לא. תחשבו על זה, לא נעים לי ולא נוח לי הם החברים ותיקים של כולנו, אך מהצד השני שלהם יש מלא דברים טובים. אילו נעז להגיד את האמת שלנו נקבל בעדה אינטימיות וקרבה. אילו נעז לעמוד לדבר מול כולם נרוויח הכרה לרעיונות שלנו, נתן לעצמנו מקום. אילו נעז לעזוב את העבודה נקדיש יותר לעצמנו ונהיה במקום שמתאים לנו יותר. אילו נעז להגיד לא, לא נבגוד בעצמנו. כל פעם מחדש. אבל מה קורה כאשר לא נעים ולא נוח מגיעים לבקר, הם גורמים לנו לתחושה כזו רעה בגוף שמשתקת אותנו, שגורמת לנו להיתקע במקום, שסוגרת אותנו לאפשרויות חדשות. ובדרך כלל אנחנו מחכים שהם ילכו ואז נתקדם קדימה, אנחנו מחכים שלא נעים יצא להפסקה ואז נגיד משהו, או לא נוח יעלם לשנייה ואז נתן לעצמנו מקום. אבל זה לא קורה, כי הם לא ילכו, זה בטבע שלנו לחשוב על האחר, זה טבעי ונכון... עד שזה פוגע בנו. הרעיון בלזוז קדימה הוא לא לחכות שהם ילכו, כי יש להם תפקיד חשוב בחיים, אלא לעשות דברים ביחד איתם. לאפשר לתחושה הלא נעימה להיות בגוף... וביחד איתה להשיג את מה שאנחנו רוצים, את האינטימיות, את ההכרה, את המקום שטוב לנו, והכי חשוב, נשאר נאמנים למי שאנחנו. לאמת שלנו. אל תחכו שיגיע הרגע שתרגישו נוח לעשות דברים, תעשו אותם למרות שלא נוח לכם. אל תחכו שיהיה לכם נעים לשים את עצמכם במרכז, תמצאו לעצמכם מקום למרות שלא נעים לכם. הם לא יזוזו, אבל אתם יכולים לזוז.
- ללמוד להיכשל
אתם יודעים מה? אחרי ששוטטתי קצת בפייסבוק וראיתי מלא פוסטים של העצמה אישית הבנתי שזה לא בשבילי. היום החלטתי שאני לא רוצה להעניק עוצמה, כן שמעתם טוב, אני לא רוצה להעצים אנשים שירגישו שהם יותר משהם. אני רוצה ההפך. אני רוצה ללמד אנשים להיות פגיעים. אני רוצה ללמד אנשים שזה בסדר לא להיות הכי טוב, ולא להרגיש הכי טוב, ולא לשמוח כל הזמן, ולא להצליח בהכל, להיות בינוניים. להפסיק את המרוץ אחרי ה"יותר" וה"הכי" בחיים. לקחת אוויר ופשוט להיות. אני רוצה ללמד אנשים שזה בסדר להיות חלשים ולהסכים גם להיות, כי הרבה אנשים חושבים שזה בסדר להיות חלשים אבל.. אצל אחרים. זה בסדר שאחרים יכשלו, אבל לא הם. זה בסדר שאחרים יבכו, אבל לא הם. זה בסדר שאחרים ישברו... רק לא הם. להסכים לא להיות חזקים כל הזמן. אני רוצה ללמד אנשים להיכשל, שזה בסדר להיכשל ובגדול, לקחת סיכונים למרות שברור להם, כי כל העובדות מצביעות על כך, שהם עומדים להיכשל. קצת כמו לקפוץ מבניין בלי מצנח ועדיין להסכים לקחת את הסיכון עם כל הפחד שיש בו. לא לנסות כי תיהיה הצלחה בסוף לנסות גם אם יש כישלון בסוף. כמו לעלות לבמה עם הקול הכי עקום ולזייף כאילו אין מחר כי בעצם, למה לא? אני רוצה ללמד אנשים לפחד, כן שמעתם אותי נכון לא ללמד אותם לא לפחד, ההפך, ללמד אותם לפחד. להיות בסדר עם הפחד, לתת לו להקיף אותם, להיות איתו, להרגיש איך כל דבר בגוף אומר לברוח, להפסיק, להתנתק ועדיין להיות. לא לברוח ממנו. אני רוצה ללמד אנשים להיות פגיעים, להיות מה שבין אדם אמורים להיות, בני אדם. פשוט להיות.
- אתם זזים נכון!
אחד מהחוקרים האהובים עלי ביותר, ד"ר גרג להימן, התחיל פוסט היום במשפט "זה נראה שחלק ענק מהקורסים שלי הוא להגיד לאנשים שהם עושים הרבה דברים נכון והמי שלימד או חינך אותם ואמר להם שהם עושים דברים לא נכון, הם הלא נכונים" ואפשר להגיד שזה סיכום הטיפול שלי, הדבר העיקרי שאני מעבירה למי שמגיע אלי לטיפול הוא שהוא בסדר, הוא בריא, הוא לא עושה שום דבר לא נכון. זה בסדר לשבת, להתכופף, להרים דברים כבדים, ללכת על עקבים, לשטוף כלים, להקליד על המחשב, לגלול בטלפון, להרים משקולות, לרוץ, לנהוג, לשבת במטוס לא נוח, לעלות מדרגות, לשחק טניס, לראות טלוויזיה, להשתמש בעכבר, ללכת יחף, לנעול נעליים בלי תמיכה, לנעול נעלים עם תמיכה, לשבת בלי תמיכה לצוואר, לשכב על הבטן, לשכב על הגב, לשכב על הצד ללא כרית, ללכת עם תיק על הצד, לשים תיק כבר על הגב, לשחר כדור רגל, לעמוד לא סימטרי. ואם מישהו רוצה להתווכח איתי על אחת מהאופציות פה אני מציעה שתציגו מחקר. כי אמרו לי, או היה כתוב בבלוג, או קראתי באינטרנט, זה לא מידע מהימן. זה אמונות שנטעו בכם על שבריריותו של הגוף. אמונות שאינן מבוססות. גוף האדם הוא גאוני, הוא חכם, הוא מופלא, הוא כל כך מתוחכם שאין גבול ליכולות שלו. האמונות שלנו מגבילות אותו, שחררו, ותזוזו.
- מה חשוב לי עכשיו
רוצה לספר לכם קצת על עצמי, אני גרושה כבר כמה שנים ומתוך כך מגיעות אלי פניות בפייסבוק, כל מיני גברים ופעם אחת אישה עם הצעות להכיר. ובינתיים זה לא קרה. לפעמים התגובות לתשובה השלילית שלי הן עדינות וחביבות, ולפעמים...לא. אחת מהתגובות שהייתה לא חביבה גרמה לי לחשוב על הבחירה הזו שלי להגיד לא. אל תדאגו זה יהיה קשור לכאב בסוף. אסכם לכם את התגובה "את בררנית מידי, בסוף תישארי לבד". וניסיתי להבין למה אני בוחרת את הבחירה שלי? האם אני באמת בררנית? והאם אשאר לבד בסוף?. ובאמת הלכתי עם המחשבה הזו דיי הרבה זמן בראש. ההבנה שהגעתי אליה בסוף הייתה שאני לא בררנית בין גברים, אני לא מחפשת מישהו "יותר" ממי שפנו אלי, אני פשוט בוחרת במה שחשוב לי יותר עכשיו וזו אני. כי לצאת לדייטים ולנסות את מזלי בחוץ דורש זמן ואני צריכה להחליט איך אני מחלקת את הזמן החופשי שלי ובא לי להשקיע אותו בעצמי. מה שיותר חשוב לי עכשיו הוא הזמן שלי לקרוא, ללמוד, לסדר את הבית כמו שבא לי, לצאת ללכת בפארק, להתאמן, לא כי זוגיות זה לא דבר חשוב, זה פשוט פחות חשוב לי עכשיו. ואולי אני באמת אשאר לבד בסוף, אבל טוב לי איתי ואני משקיע בעצמי זמן וזה כיף לי. אז הבחירה שלי נובעת מזה נובעת מזה שבא לי משהו יותר מזוגיות, במקרה זה זמן לעצמי. אני לא בורחת מזוגיות, אני פשוט צועדת לכיוון אחר. כאשר יש כאב לפעמים מאבדים את מה שחשוב יותר, ותוצאה היא שהחיים מסתובבים סביב מה שלא רוצים שיהיה במקום מה שכן רוצים שיהיה. וכאשר אני שואלת אנשים מה הם רוצים, התשובה היא ברוב הפעמים "אני רוצה שלא יכאב לי" שזו התשובה על מה הם לא רוצים במקום מה הם כן רוצים. השבוע מטופלת אמרה לי שהיא עושה הרבה יותר ממה שהיא עשתה בעבר, הכאב עדיין שם אבל היא כבר יוצאת לטיולים, חזרה לעבודה, חושבת על המשך לימודים, וחייה חיים גדולים שהיא בוחרת שהם יותר חשובים לה מהכאב. ולמרות שהכאב עדיין שם, היא מאושרת.
- מעשה בגבינה צהובה
מעשה בגבינה צהובה. בכל פעם שאני אוכלת הרבה גבינה צהובה יש לי כאב ראש, סיפור אמיתי, אני עוקבת אחרי זה כבר כמה שנים. נכון המסקנה הנדרשת היא להפסיק לאכול גבינה צהובה? הגיוני ופשוט. בטוחים? בטוחים שגבינה צהובה היא הבעיה? בזמנים שאני אוכלת גבינה צהובה אלו זמנים שאני יותר עסוקה ויש לי פחות זמן להכין לעצמי אוכל אז אני שמה חתיכת גבינה על פירכית ורצה מהבית. כי אם יש לי זמן אני אשקיע. זמנים גם שאני אוכלת גבינה צהובה אלו גם זמנים שאני מתאמנת פחות כי אני לא אוכל גבינה צהובה לפני אימון כך שיוצא שאני כמעט לא אוכלת גבינה צהובה בתקופות שאני מתאמנת באופן רצוף. כי אם אני מתאמנת אני אוכלת אחרת. אז מה אתם אומרים, אני צריכה להפסיק לאכול גבינה צהובה? כאשר אנחנו בודקים את עצמנו ורואים קשר בין שתי תופעות, כאב והתנהגות (כמו הגבינה הצהובה שלי), לא תמיד הקשר הזה ישיר, לפעמים משהו אחר מסתתר מאחוריו, לפעמים משהו מסתתר תחתיו. לחבר כאב כרוני עם פעולה אחת זה כמעט בלתי אפשרי, שהרי אם הפעולה הייתה לא בריאה לגוף (כמו לחתוך את האצבע עם סכין) היא הייתה לא בריאה לכולםםםם. אם יש משהו שאתם לא יכולים לעשות כי כואב, אבל מישהו אחר כן יכול לעשות בלי כאב... משהו נוסף קיים בתמונה, משהו שמבדיל אתכם ממנו, שהוא לא אותה פעילות. אז אם כולם יכולים לשבת ורק לכם כואב, וכולם יכולים להתכופף ורק לכם כואב, וכולם יכולים להקליד ורק לכם כואב, מה ההבדל ביניכם לבינם? נקודה למחשבה. **** לכל מי שאמרו לו שגבינה צהובה עושה כאבי ראש אתם מוזמנים לחפש מחקר בנושא, ולכל מי שעדיין מתעקש כי הוא שמה/מכיר מישהו אז אל דאגה בדקתי את עניין הגבינה צהובה, היא לא הגורם לכאב ראש, כאשר החלפתי אותה במשהו אחר בתקופות לחוצות עדיין כאב לי הראש
- תקליט שבור
מכירים את הביטוי "תקליט שבור"? זה כאשר מישהו חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. תמיד מתלונן על אותו דבר, תמיד אותן בעיות נופלות עליו, חוזר על אותן טעויות, הוא נשמע כמו "תקליט שבור". כאשר המוזיקה מזייפת אין בעיה בפטיפון, הבעיה היא התקליט, הרי המחט קופצת כאשר יש הפרעה בחריטה של התקליט (שריטה) והתוצאה היא זיוף. וזה לא משנה כמה פעמים תניחו את התקליט, כל עוד יש בו את אותה שריטה המחט תמיד תקפוץ באותו מקום והזיוף במוזיקה תמיד יהיה אותו זיוף. אנחנו בדיוק אותו דבר, לכולנו יש את אותה החומרה – הפטיפון שהוא המוח שלנו, אבל אנחנו אחראיים לתקליט שאנחנו שמים עליו, ואם אנחנו שמים תמיד את אותו תקליט שבור, אנחנו תמיד נקבל את אותה חריקה בחיים, את אותו זיוף. זה לא מספיק להגיד לעצמנו, הפעם אני לא אעשה את אותה טעות, הפעם אני לא אפול לאותו בור, אם נמשיך לשים את אותו תקליט... נקבל בדיוק את אותן תוצאות. לשנות את התקליט זה להחליף את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, להמיר את גיבורים והרעים, לשנות את האשמים והזכאים, להבין שמה שלא עבד עד עכשיו גם לא יעבוד אחר כך. לשנות את התקליט זה להחליף את המעשים שלנו, להעז במקום שפחדנו, להתקדם במקום שעצרנו, להזדקף במקום שהתכופפנו, לפרוץ במקום שברחנו. לשנות את התקליט זה לעשות משהו אחר לגמרי, שונה ממה שעשינו עד היום ולבדוק – האם אנחנו מקבלים בחיים מנגינה אחרת כזו שמתאימה יותר לחיים שלנו. וזה לא אמור להיות קל, זה רק אמור להזיז אותנו מאותו תקליט שבור של החיים שלנו.
- "אם קונים בזול משלמים ביוקר"
לפני הרבה שנים יובל דויד, פיזיותרפיסט מצוין שעבדתי אתו בעבר, אמר לי משפט שנשאר איתי עד היום "אם קונים בזול משלמים ביוקר" אני לא זוכרת מה התלבטתי לקנות אז אבל הוא עודד אותי להשקיע ולא להתפשר על האופציה הזולה. השבוע מטופלת הזכירה לי את הרעיון הזה, שלפעמים מה שנראה קל ומהיר היא דווקא הפתרון הלא נכון. היא הסבירה לי שהיא כל הזמן חיפשה את הקסם, את הדבר האחד הזה שיציל אותה מהכאבים שלה, את הטיפול האחד הזה, את המטפל הזה שייקח את הכאב ממנה. היום היא הבינה שזה לא דבר אחד, שזה המון דברים קטנים שהיא צריכה לעשות, זה לקום בבוקר ולצאת לצעידה, זה לשנות את התזונה, זה לבלות עם הילדים, זה למצוא זמנים ביום לעשות הפסקה. היא צריכה להתאמץ כדי לשנות לעצמה את המציאות שלה. היא צריכה לעבוד. אין פתרון אחד, לא קיים הקסם הזה, הכדור, המכשיר, הניתוח שיטפל בכאב כרוני (אחרת לא היה כאב כרוני). עבודה עם כאב דורש שינוי התנהגות שכל אחד צריך לעשות לעצמו, אין out sourcing לטיפול בכאב שלך. זה עבודה עצמית שיכולה להיות קצרה או ארוכה אבל היא עדיין רק בידיך. טיפול בכאב מזכיר לי אימון, שיעור פילאטיס, יוגה, יועץ תזונתי, אתה מגיע למישהו שינחה אותך לכיוון מסוים, אבל את הדרך אתה תעשה לבד. אם תרצה להתחזק אף אחד לא יוכל לתרגל במקומך כדי שאתה תתחזק, רק אתה. אם תרצה לרדת במשקל אף אחד לא יוכל לאכול במקומך כדי שאתה תרד במשקל, רק אתה. ואם תרצה להשתחרר מהכאב, אף אחד לא יוכל לשנות במקומך, רק אתה. העבודה יכולה להיות "יקרה" אבל לטווח ארוך היא משתלמת.
- מה ההבדל בין כאב כרוני לאקוטי?
אחת הבעיות העיקריות בטיפול בכאב כרוני הוא שאנשים, מטפלים ומטופלים (אפילו רופאים שלא מבינים בכאב כרוני), חושבים שכאב כרוני הוא פשוט כאב אקוטי לאורך זמן. מה שהוא לא. כאב אקוטי זה הכאב הזה שמופיע כאשר נפלתם וקיבלתם מכה. כאב כרוני... הוא משהו אחר לגמרי למרות שהתחושה דומה. קחו לדוגמא רעב, גם ברעב יש לנו רעב אקוטי – אני לא אכלתי הרבה זמן הגוף שלי במצוקה, לבין רעב כרוני – אני אוכל כי יש לי מצוקה אחרת כמו שעמום, לחץ, פחד, וכדומה. לכל מי שיתעצבן עכשיו שזה ממש לא אותו דבר כי יש לו משהו בMRI אציג בפניכם 5 הבדלים מהותיים בין שתי התופעות: 1. לכאב כרוני אין התנהגות קבועה, אותה פעולה יכולה לפעמים לכאוב יותר ולפעמים לכאוב מעט או לא לכאוב בכלל. בכאב אקוטי הכאב תמיד יהיה קשור לרקמה שנפגע ולתפקיד שלה, שברתם את הרגל אז יכאב לכם לדרוך עליה, בצורה עקבית עד הרגל תרפא את עצמה. 2. לכאב כרוני אין מיקום קבוע, יש לו אזור, אנשים יכולים להתלונן על הרגל אך הכאב כל פעם משנה את המיקום שלו ברגל, או כאב בכל צד ימין, אך כל פעם במיקום אחר, או כאב בשתי הידיים אך כל פעם במיקום אחר. בכאב אקוטי הכאב תמיד נשאר באזור הבעיה, כלומר נקעתם את הרגל יכאב לכם באזור הנקע. 3. כאב כרוני הוא "מדבק" הוא מתחיל במקום מסוים ו"מדביק" למקומות אחרים, למשל עובר לצד הנגדי של הגוף, או יעבור לאזור אחר באותו צד (מרגל ליד באותו צד). כאב אקוטי יצטמצם באזור שלו, בהתחלה האזור הכאוב הוא גדול מיד אחרי הטראומה ולאט לאט האזור יעשה קטן יותר. 4. בכאב כרוני טיפול תרופתי "רגיל" שאמור לעזור, לא עוזר. בכאב אקוטי כדור פשוט יוריד את הכאב. 5. אחרון חביב שנשמע הכי טריוויאלי אבל הוא לא, כאב אקוטי משתפר עם הזמן עד שהוא נעלם, בטווח הגיוני, כאב כרוני נמשך ונמשך. וכמו שאי אפשר לטפל ברעב אקוטי ורעב כרוני באותו צורה כך אי אפשר לטפל בכאב אקוטי וכאב כרוני באותה צורה. אם מצאתם את הסיפור שלכם בין השורות, אתם סובלים כבר הרבה זמן, ואני בטוחה שניסיתם הכל ואתם מוכנים למשהו אחר, דברו איתי.
- הבעיה הכי קשה שאני פוגשת
אחת הבעיות הקשות לדעתי שאני פוגשת בקליניקה זה פרפקציוניזם, הבעיה הגדולה בפרפקציוניזם היא שבניגוד להפרעות אחרות שמדכאים, פרפקיוניזם מעודדים. זה מתחיל בזה שכילדים אם אנחנו הראשונים לסדר את החדר או חורשים ללא הפסקה למבחנים מצפרים אותנו על זה במילים של הערכה או ציונים גבוהים. בגיל מבוגר יותר זה מקבל תמיכה בצבא, בכל תוכניות הטלוויזיה, בספרים (כל ספרי השיפור העצמי למיניהם) וכמובן בעבודה (בהערכה ובונוסים). הבעיה בפרפקציוניזם זה העובדה שזו מלחמה שאי אפשר לנצח בה כי מושלם לא קיים, ואנשים הסובלים מפרפקציוניזם (וכן אני ממש מתכוונת למילה סובלים) מוצאים את עצמם תחת ביקורת עצמית קשה בכל רגע, ניתוח של כל טעויות העבר שחוזר על עצמו, ולפעמים תקועים במקום כי חוששים לקחת סיכון במשהו שהם עלולים להיכשל בו. בניגוד למחשבה רגילה שבה אפשר להציב מטרות גבוהות, לעמוד בהם או לא, ולהמשיך הלאה, אתך הפרפקציוניסט אין אפשרות להמשיך הלאה מבלי להשלים את המטרה על הצד הטוב ביותר. ולפעמים עד כדי הרס עצמי ופגיעה בסביבה הקרובה. שעות עבודה ארוכות, התרחקות מהזוגיות והמשפחה, שמירה על ניקיון מופתי בבית, שמירה על תזונה ופעילות גופנית מוגזמים. ושוב, כל זה מעודד על ידי החברה ככלל. תרבות ה"יותר גבוהה, יותר חזק, יותר מוצלח". והתוצאה היא חוסר שביעות רצון מהעצמי, מההישגים שלי, מהזוגיות שלי, מהקשרים שלי, מכל דבר... ולפעמים הכאב הוא הפתרון כי הוא האופציה היחידה שיש למוח לברוח מהמרוץ המטורף של החיים. הוא מאפשר לא להיות 100% בעבודה, הוא מאפשר לא להיות 100% בבית, הוא מאפשר מרחב של כישלון שאפשר לשאת אותו. כי הוא "בגוף" ולא ברצון. השבוע הגיע אלי מטופל שעובד כל יום מהבוקר עד הלילה, לא בשביל הכסף, בגלל שהוא אוהב שהכל יהיה מדויק. הוא מנכל של חברה, ויו"ר של עמותה, ויו"ר של וועד הבית ויו"ר של עוד כל מיני דברים כי בכל מקום הוא רוצה שדברים יקרו כמו שהוא רוצה. אחת לכמה שבועות הוא פשוט מתמוטט וצריך יומיים במיטה בלי שאף אחד ידבר איתו. הוא יודע שזה בגלל הסטרס, הוא יודע שבתקופות יותר לחוצות זה מופיע בתדירות יותר גבוהה, הוא יודע שבחופשות זה לא מופיע, הוא יודע הכל... אבל הוא לא מוכן להוריד את הרגל מהגז כי הוא לא מוכן שמשהו יהיה פחות ממושלם. אז מכל הבעיות שאני פוגשת, פרפקציוניזם היא הכי קשה, כי היא נראת טוב, חוץ מלאותו אדם.
- אין לי מוטיבציה
אין דבר כזה אין לי מוטיבציה, מכירים את המשפט הזה? אין לי מוטיבציה לצאת לרוץ, אין לי מוטיבציה לשנות את התזונה שלי, אין לי מוטיבציה לעבוד. מוטיבציה היא מיתוס, שהרי יש לך מוטיבציה, יש לך מוטיבציה להמשיך לישון בשעה 5 בבוקר ולא לצאת לרוץ, יש לך מוטיבציה לאכול את מה שמתאים לך ולא לשנות את התזונה, ויש לך מוטיבציה לראות נטפליקס ולא לעבוד. זה לא שאין לך מוטיבציה... היא פשוט במקום אחר. המוטיבציה שלנו נמצאת במשהו בקיים, יש לה כבר שנים של ניסיון בשינה עד 7, באכילה של מה שמתחשק, ושל צפייה בנטפליקס. המוטיבציה היא חלק מהרגלים קיימים. כאשר לא משנים הרגלים אתם לא חלשים, לא מקולקלים, לא חסרים במשהו, אתם מושקעים במשהו אחר. הרגל ששומר עליכם ממשהו שמאיים עליכם, פחד. פחד שתהיו עייפים אם לא תמשיכו לישון עד 7, שתצטרכו ללכת לישון מוקדם יותר ותוותרו על הזמן שקט ללא הילדים בסוף היום, פחד מהכאבים בגוף שיגיעו שתתחילו לזוז אחרי כל כך הרבה שנים, פחד שתגלו שאתם לא צעירים כמו שהייתם פעם. פחד שמעכשיו והלאה כל הזמן תצטרכו לאכול מאכלים לא טעימים ולא תוכלו להנות מעוגה כמו פעם, פחד שלמרות כל המאמצים אולי לא תצליחו לרדת במשקל כמו שרציתם ובעצם סבלתם לשווא, פחד מה יקרה אם תרדו במשקל אבל שום דבר ממה שקיוויתם להשיג בירידה במשקל לא יתגשם ומצבכם יישאר בדיוק אותו דבר. פחד שכאשר תעשו את העבודה שאתם צריכים לעשות לא תקבלו עליה את ההערכה שאתם חושבים שמגיע לכם, פחד שתגלו שאתם לא טובים כמו שאתם חושבים, פחד שתגלו שזו לא אמת העבודה שאתם רוצים ואתם צריכים להתמודד עם שאלות יותר גדולות כמו מה אתם רוצים לעשות בחיים. אז בפעם הבאה שתגידו לעצמכם שאין לכם מוטיבציה, אנא החליפו את המשפט ב"יש לי מוטיבציה לעשות משהו אחר" ואם אתם רוצים שינוי, אתם צריכים להתמודד עם הפחד, ולהחליט איפה אתם מושקעים עכשיו.