נמצאו 356 תוצאות עבור ""
- עוד על ה"קשר" בין יציבה לכאבים
דיי אני לא יכולה יותר, עוד פוסט מטופש על יציבה נכונה, כלומר איך יציבה לא נכונה גורמת לכאבים. איך המיתוס הזה עדיין קיים??? אני רוצה להציג כמה נקודות למה יציבה נכונה זה דבר חסר היגיון, כי באמת נמאס לי. 1. מתי אתם בודקים יציבה נכונה, עכשיו? אולי עוד דקה? אולי עוד חצי שעה? מי אמר לכם שהדרך שבה אתם עומדים/יושבים עכשיו היא מה שאתם עושים בדרך כלל? במחקר שבדק את ההבדל בין בדיקות יציבה שעושים אנשי מקצוע לבין מה קורה עם עמוד השדרה של הנבדקים בדרך כלל (כלומר שמו להם סנסורים שהקליטו את היציבה שלהם במשך 24 שעות) לא נמצא כל קשר. J Biomech 49(5) 2016, Pages 638-644 2. האם יש יציבה אחת שהיא היציבה שלכם? במחקר שבדק אנשים כאובים ולא כאובים ואנשים צולמו 6 פעמים באותה הזדמנות תחת אותה הוראה "לעמוד" התוצאה היתה 6 יציבות שונות. *הבדיקה הכי מהימנה למנח עמוד השדרה היא צילום רנטגן, בדיקת עיין גם של איש מקצוע נמצא לא אמינה. J Biomech , 70, 21 March 2018, Pages 67-76 3. ונניח והבחנתם ב"בעיה" עמוד השדרה נראה אחרת ממה שאתם מדמיינים שעמוד השדרה יראה עם קשת בגב (לא עמוקה מידי ולא שטחית מידי) וקימור בגב עליון (לא עמוק מידי ולא שטחי מידי) מי אתם תחליטו שזה בעייתי? הצילום של עמוד שדרה שמופיע בספרי האנטומיה הוא רק אפשרות אחת מסוגי עמוד השדרה שנחקרו (יש את הסוג הזה ל 47% מהאוכלוסייה), ל25% מהאוכלוסייה יש מבנה של קשת עמוקה איתו הם נולדו, ל23% אין כמעט קשת. וזה מה שהם קיבלו בגנים שלהם אי אפשר לשנות את זה!!! spine 2005 Feb 1;30(3):346-53 4. אבוי, עמוד השדרה לא מוצא חן בעיניכם, אתם רוצים יותר גרוב. זה נחמד מאוד מה שאתם רוצים אבל אם סקירת ספרות עם 48 מאמרים שעסקו בקשר בין עקומות הגב לבין כאב גב תחתון ולא מצאו כלום, אז אני חושבת שהגיע הזמן לרדת מהעץ הזה. BMC Musculoskeletal disorder 2014, 15:229 5. ועכשיו לטענה הנפוצה ביותר "אבל כאשר אני מטפלת ביציבה הכאב משתפר אז זה בטח קשור ליציבה!" , אנחנו לא יודעים מה במפגש עם המטפל משפיע, אולי זה התנועתיות, אולי זה היחס, אולי זה העובדה שאני סוף סוף משקיעה בעצמי, אולי זה העובדה שאני מאמינה שזה יעזור לי, אולי זה החופש שזה מביא אתו. יש אין ספור סיבות למה טיפול מכל סוג שהוא יכול לעזור. אבל מחקרים שבדקו בצורה סיסטמית ומדויקת יציבה וכאב לא מצאו קשר. אז אם שינוי יציבה יכול לעזור למה לא לטפל ביציבה? דבר ראשון כי אני בעד להגיד את האמת ולא לתת מידע כוזב, ודבר שני מילים משפיעות לטובה ולרעה. כאשר מישהו אומר לך שמשהו מקולקל אצלך זה משפיע על הדרך שאתם תופס את הגוף ומתנהג ולא לטובה, וזה כשלעצמו יכול לעודד כאב להישאר. רוצים להשפיע על יציבה? סבבה, רק אל תגידו שזה הגורם לכאב. שיהיה לכם שבוע טוב ומלא עובדות מבוססות מחקר.
- בעיות בשלפוחית השתן
תתארו לעצמכם שהשלפוחית שלכם היא האויבת שלכם, תתארו לכם שבמשך 55 שנה השלפוחית היא זו שמכתיבה לכם איך ומה לעשות ואת כל הטיולים, האירועים, הבחירות לאן ללכת אתם עושים סביב השרותים. ותתארו לעצמכם שיום אחד... זה כבר לא ככה, אתם בשליטה ולא היא. זה הסיפור של הבחור שלנו, אתם מוזמנים להקשיב:
- "מחקר"
בפוסט אתמול על יציבה יצא שניהלתי דיון עם כמה אנשים על מחקרים ומשמעותם. וכמובן, כמו פייה שקוראת לי את המחשבות צצה לי מודעה מצחיקה על מוצר מסויים. במודעה היו תוצאות "מחקר". אז המודעה הלכה ככה: מתוך 2500 נשים המשתמשות במוצר 85% אמרו שהן מרגישות טוב יותר 75% אמרו שהן נראות טוב יותר 95% אמרו שהן מקבלות יותר מחמאות, ועוד אחוזים גבוהים לכל מיני הצלחות לאותו מוצר. מה מצחיק אותי בדיוק? הרי זה מחקר! רק שממש לא. 2500 מהמשתמשות במוצר, מה עם עוד אלפים שהתחילו ולא ראו תוצאות ואז החליטו להפסיק להשתמש. כאשר מפרסמים תוצאות מחקר צריכים לציין גם את מי שבחר שלא להמשיך להשתמש במחקר. יתכן כי 10,000 נשים קיבלו את המוצר אך רק רבע מהן היו מרוצות בכדי להמשיך, נמוך נכון? 85% אמרו שהן מרגישות טוב יותר, כמה טוב יותר, כמעט כל התערבות שתעשו יהיה שיפור גם אם הוא קל. אז שינוי קטן האם הוא שינוי? נניח שאתם מתבקשים להגיד את הישפור במצבכם בסקלה של 10-0, הרי גם 1 הוא שיפור לטובה, אך האם זה שיפור שהוא רלוונטי? 75% נראות טוב יותר, מי מחליט על נראות? מה המדד שאומר שמנקודת א' לב' מישהו נראה יותר טוב? איך מודדים את זה? אם זה רק התחושה של הנשים אז מי שמשקיעה 1500₪ במוצר סבירות גבוהה שהיא תרגיש שהיא נראית יותר טוב. ואחרון חביב, 95% אומרות שהן מקבלות יותר מחמאות. אם את חושבת שאת יפה את מקרינה את זה ואנשים מגיבים, את מכוונת יותר לשמוע מחמאות, את דורשת מהסביבה ושואלת אותה "תגידו זה מתאים לי?". איך אפשר להעיד על כמות מחמאות? מה אם אני עובדת במקום עבודה בה הערה על מראה חיצוני נחשב הטרדה מינית? להציג תוצאות של "מחקר" בלי ראייה ביקורתית, בלי קבוצת ביקורת, בלי מדדי בדיקה ידועים, מבלי להבין איכות תוצאות זה כמו לראות סרט הודי בלי כתוביות. הכל צבעוני, מלא שירים, ומסתתר מאחורי עצים, מבלי לתת תוכן.
- זה יותר קל לפחד
תגידו מה שתגידו, זה יותר קל לפחד. אני יודעת שזה לא אינטואיטיבי אבל תקראו עד הסוף. כאשר מפחדים המוח נכנס למצב של פתרון בעיות. גם אם הבעיות לא תמיד הגיוניות, או הזויות, המחשבה עליהן מאפשר תהליך של התמודדות. כאשר מופיעה מחשבה שגורמת לתגובה גופנית של חשש או פחד מיד המוח מתחיל לדמיין את העתיד ולהעלות את כל המצבים הכי מפחידים שעלולים לקרות, לצד הבעיות הוא מיד מייצר פתרונות או לפחות רעיונות לפתרונות. אם התוקף הזה יגיע, אני אגיב ככה.... אם יפטרו אותי, אני אתמודד ככה.... אם בן הזוג יעזוב אותי, אני אעשה ככה... חרדה מייצרת גם את הבעיה וגם את הפתרון ולכן סוגר את כל הקצוות, אצלנו בראש כמובן. הפתרונות מצידם מרגיעים אותנו, גם אם לזמן קצר. הפחד מייצר לנו אפשרויות בראש, ואופציות לפתרון מייצר את הרגיעה. הפתרונות במוח גם נותן לנו את בונוס של מניעה, כלומר הוא מייצר סנריו בו נוכל להימנע מבעיה בעתיד עם נפעל עכשיו בדרך כלשהי. שזה כמובן מרגיע. כך שהתוצאה היא שהחרדה מאפשרת לנו שליטה. הרבה יותר קל לחזות בעיות לפני שהן מופיעות וגם להציע להן פתרונות לפני שיש בהן צורך, כמו שחקן פוקר שיודע מה יש בחפיסת הקלפים עוד לפני שהם מונחים על השולחן. כמובן שיש מחיר לחרדה, בחרדה הקלפים בחבילה הם תמיד האופציה הגרועה ביותר אבל מה עדיף? לדעת או לא? לעומת זאת, לשחרר את הפחד משאיר אותנו במצב של חוסר שליטה, חוסר תכנון לעתיד, ובתכלס משאיר אותנו חשופים לחלוטין להפתעות. להסתובב בעולם במצב של פחד זה להסתובב בעולם במצב של שליטה. ושליטה היא הרבה יותר נוח מאיבוד שליטה. לשחרר את הפחד זה להזמין חוסר וודאות.
- סיפור כאב ראש
אנשים טופסים כאב ראש ככאב שונה, מיוחד, שדורש טיפול אחר, מבחינתי כאב זה כאב, המיקום הוא חסר חשיבות. ביקשתי ממטופלת שסבלה מכאב ראש עשרות שנים באופן קבוע שתספר את הסיפור שלה, איך היא נפרדה מהכאב ראש אתם מוזמנים להקשיב:
- כאב וויז
אתם יודעים מה מיוחד בוייז? הוא לא כועס על עצמו שהוא טועה "אוי איזה אידיוט הייתי שבחרתי בדרך הזו יש פה עבודות בכביש שלא ידעתי עליהם, כמה אני טיפש" וייז לא מתאבל על הזמן שבוזבז "כמה נסעתי עד עכשיו, איזה בזבוז של זמן, לו רק הייתי יוצא לדרך חצי שעה מוקדם יותר" הוא גם לא אומר לעצמו "לו רק הייתי טוב יותר אז הייתי מצליח יותר" וויז לא כועס על מה שלא נמצא בשליטתו, הוא לא מתאכזב מעצמו כאשר הוא טועה, והוא גם לא מצטער שהוא לא תוכנה טובה יותר, כי הוא מה שהוא והוא עושה הכי טוב שהוא יכול ברגע בזמן שהוא יכול. וויז גם לא מסתכל אחורה, הוא תמיד מחשב מאותו רגע קדימה, הוא לא מתעסק בעבר ובמה הוא לא הצליח בפעם הקודמת, העבר עוזר לו לתכנן יותר טוב לעתיד אבל הוא לא קובע לו את העתיד. וויז גם לא מתעצבן כאשר דברים משתנים סביבו כי אין לו דרך להשפיע עליהם, הוא רק מתאים את עצמו לסביבה. הוא לא יכול להזיז תאונה כאשר היא מופיעה מולו, הוא יכול רק להתאים את הציפייה שלו לזמנים. אנחנו צריכים להיות קצת כמו וויז, לקבל שגם אם תכננו מסלול מדויק לעתיד שאנחנו רוצים, יהיו מכשולים בדרך ותפקידנו להתאים את הזמנים, או לשנות מסלול, אין טעם לכעוס על הדרך. אין טעם לכעוס על עצמנו על מה שאיננו בשליטתנו, ולסלוח לעצמנו כאשר עשינו טעות, ולהשתמש בעבר כדי ללמד אותנו ולא בכדי לעצור אותנו. ולא משנה מה תכננו חשוב לזכור, שיש הרבה דרכים להגיע למה שחשוב לנו.
- מדונה
מגיל קטן אני מעריצה את מדונה, בעיניי הילדה שהייתי ראיתי אישה חזקה, שמצליחה בעזרת עבודה קשה. ריקודים, שירים, הופעות. הערצתי את מי שהיא הצליחה להיות ושאפתי להיות כמוה. נכון לא יצאתי זמרת בין לאומית ואני לא מופיעה באצטדיונים מלאי אנשים, אבל קיבלתי ממה את מה שהיה חשוב לי, נחישות. גם לכם יש מישהו כזה שאת מעריצים, ואם תבדקו את אותה דמות תמצאו שיש בה איזו שהיא תכונה שהייתם רוצים לנכס לעצמכם. לכל מי שיגיד לי שהוא מעריץ את ביל גייטס כי הוא עשיר, הייתי רוצה להזכיר כי יש מלא אנשים עשירים, אבל יש משהו בביל גייטס שהופך אותו למיוחד בשבילכם. אז אם אתם מעריצים שחקן, אז למה דווקא אותו, או אצנית למרחקים ארוכים, למה דווקא היא. בסוף תגיעו לתכונה שהייתם רוצים שיהיה לכם. משהו שחשוב לכם. ואתם יכולים שיהיה לכם, כי יש לזה טריק. תכונות לא נופלות מהשמיים. זו לא ראייה בלילה, ריחוף או שמיעה על קולית שמתוארים בסיפורי ילדות של גיבורי על, זו התנהגות מסוימת שהיא נרכשת. אותה תכונה שאתם מעריכים אצל מי שאת מעריצים, אפילו אם אתם מעריצים את גנדי על השלווה שלו, הושגה רק על ידי התנהגות ספציפית, כמו מדיטציה במקרה של גנדי. או במקרה של מדונה, היא פשוט המשיכה לנסות ולעשות עד שהיא הצליחה. אז כדי להיות כמו האנשים שאתם מעריצים כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתנהג כמו האנשים שאתם מעריצים, לא להתלבש כמוהם, לא לדבר כמוהם, להתנהג כמוהם. כלומר אם אתם רוצים להיות שחקני כדור רגל כמו מסי אתם צריכים לשחק כדור רגל מהבוקר עד הערב. אני לא מבטיחה לכם שאתם תהיו מסי (כמו שאני לא מדונה) אבל זה יביא אתכם קרוב יותר ללהיות שחקן כדור רגל מאשר... לשבת בבית ולראות כדור רגל. אם אתם רוצים להיות כמו האנשים שאתם מעריצים, אם אתם רוצים להיות קרוב יותר למה שחשוב לכם. תחפשו את ההתנהגות שמקדמת את אותה מטרה, ותעשו אותה. אולי לא תהיו מפורסמים לאחרים, אבל לעצמכם... תגשימו את המטרה.
- אני והפרואזק שלי
אחד הדברים שהכי מרגיעים אותי זה להיות לבד, בלי קשר ליש או אין זוגיות, בלי קשר ליש או אין ילדים, בשבילי לבלות זמן לבד במחשבות זה הדבר הכי כיף שיש. קשה לי להסביר את זה לרוב האנשים אבל יש לי מין עולם כזה בפנים שאני מתפנה אליו כאשר אין גורמים חיצוניים שדורשים את תשומת ליבי. מחשבות, רעיונות, ספרים, כל מיני דברים מעניינים שמעסיקים אותי. אני מוזרה כזו. הדרך שלי למלא מצברים זה חופשה לבד עם עצמי, וכמובן שלא הייתה כזו כבר 4/5 שנים. ועוד לפני שהתחיל החופש הגדול הרגשתי שהמצברים מרוקנים, לנטע היו מלא אירועים של סוף שנה שגררו אותי ממקום למקום, סופי שנה כל חוג אפשרי (פעמיים). כל אחר צהריים פנוי התמלא באיזה שהוא אירוע ואז... החופש הגדול. הבנתי כבר לפני חודשיים שככה אני לא שורדת אפילו לו שבועיים, אם אני לא מפנה לעצמי זמן לשקט אין עם מי לדבר בקרוב. בקיצור, הרגשתי צורך לייצר לעצמי פרוזאק אישי. אז עוד לפני שהחופש הגדול התחיל אני התחלתי בהכנות, הכנות לשיגעון. כמישהי שמתעסקת בנפש, מחשבה, ותנועה אספתי את הידע שלי והחלטתי שצעידה בכל יום, פעמיים ביום זה מה שיעזור לי לעבור את התקופה וכך עשיתי. בכל יום אני יוצאת בבוקר לזריחה, ובערב לשקיעה, לפארק אריאל שרון לעשות צעידה של כשעה שעתיים בכל פעם. תנועה משחררת אנדורפינים, טבע משחרר את הנשמה, ושקט... ממלא לי מצברים. אז זה הפרוזאק שלי, לא חיכיתי שהמצב יחמיר, ידעתי שהוא הולך להיות כזה והכנתי את עצמי. לפני הרבה שנים, בזמן מחאת האוהלים ראיינו איזה יועץ בנושא כלכלת משפחה והוא נתן דוגמא שאנשים מתקשים לשלם את ההוצאות הגבוהות של הבר מצווה והוא צחק על זה שהיה להם 13 שנה להכין את עצמם כלכלית לאירוע אז למה הם מופתעים?? וחשבתי על זה הרבה ואני מסכימה איתו, יש אירועים שיפתיעו אותנו אבל יש גם מלא דברים בחיים שאנחנו כן יכולים להכין את עצמנו לקראתם. הכנה גופנית או נפשית הרבה זמן לפני, אז בעוד כמה ימים שנת הלימודים מתחילה ואחריה יגיעו החגים שלחלקנו זה אומר פעילות גופנית משמעותית בבית, ניקיונות ובישולים. אל תתנו לחגים להפתיע אתכם תתחילו כבר מעכשיו להתחזק לקראת זה, תתחילו לזוז לא "אחרי החגים" אלא לקראתם!
- הסיפור על הכלב
יש לי שכנה שבכל יום יוצאת לטייל עם הכלבה וכל יום זה אותו הדבר. בכל יום היא מגיעה עם הכלבה לקצה החורשה, משחררת את הכלבה מהרצועה ומבלה את החצי שעה, שלושת רבעי השעה הבאים בצעקות. "בובה, בובה בואי הנה", "בובה, אל תרוצי", "בובה, אמרתי לך לא לברוח" למי שלא מאמין יכול לחפש באחד מהפוסטים שלי בדף הפרטי מלפני שנה+, השכנה הזו פשוט מרימה את כל השכונה בצרחות שלה. ואני, כל מה שעובר לי בראש שזה קורה הוא: איך יתכן שכל יום זה אותו דבר? במשך כמעט שנתיים (שאני גרה פה) כל יום זה אותו הדבר. איך יכול להיות שהיא חוזרת על אותה טעות כל פעם מחדש? איך יתכן שהיא לא מבינה שאחד מהשניים צריך לקרות, או שהיא לא תשחרר את הכלבה מהרצועה, או שהיא תבין שזה מה שהכלבה שלה עושה, בורחת ברגע שמשחררים אותה, ותפסיק לצרוח? איך היא לא משנה משהו כדי לקבל תוצאות אחרות? ואז אני חושבת על כל המטופלים שלי שמקבלים את אותה תוצאה כל פעם: כאב, וממשיכים לעשות את אותה התנהגות כל פעם: הימנעות. איך אנשים במשך שנים נמנעים מתנועה, כל פעם הם מוותרים על משהו אחר כי זה מכאיב להם, ועדיין מקבלים את אותה תוצאה, כאב. אנשים ממשיכים ללכת לרופאים ומקבלים את אותה תוצאה, כאב. אנשים ממשיכים ללכת לבדיקות ומקבלים את אותה תוצאה, כאב. ממשיכים באותה התנהגות. שנים. אם אתם רוצים לקבל תוצאות אחרות, אתם צריכים לשנות את ההתנהגות. נקודה.
- פרצו לי הביתה
הלילה התעוררתי בבהלה, אני חושבת שרעש העיר אותי אבל אני לא בטוחה. תוך שנייה המוח שלי אמר "פרצו לי הביתה" אני גרה בקומה שמינית והדלת נעולה אבל היגיון לא הופעל באותו הרגע. תוך דקה המוח שלי גם ארגן דרך פעולה, למי אני אשלח הודעות (לחברה שלי ליאורנה, לאיתי הגרוש, לגילי השכנה ממול) כדי שהם יזעיקו את המשטרה, אני הרי לא יכולה להתקשר כי הקול שלי יזעיק את הגנב אלי. היגיון של מוח. ואז חשבתי מה יקרה אם הם לא יענו לי, ומיד המוח יצא התוכנית חלופית, אכתוב הודעה בקבוצה של הבניין, בכל זאת 100 משפחות, ואעשה צילצול ניתוק לכל אחד מהחברים ואשתיק את הטלפון כדי שהם לא יוכלו להתקשר אלי בחזרה. השלב הבא היה מה אני עושה עם הילדים, האם אני נותנת להם לישון את זה, או מנסה להתגנב אליהם לחדר, כמובן שחשבתי על האם אוכל להתחמק מהפורץ כי אצטרך. לעבור על פני הסלון. הוחלט שלא להעיר אותם. אחר כך חשבתי איך אני יכולה למנוע ממנו להיכנס לחדר שלי, אין לי מנעול, אבל אם אני אשב בצורה מסוימת ואשען על הדלת אולי אוכל למנוע את הכניסה, או שהכי כדאי פשוט להעמיד פני ישנה. ומה יקרה אם הוא יכנס לחדר של הילדים ויעשה להם משהו. פחד אלוהים. המוח שלי זרק לי כל אופציה אפשרית, כל זוית גרועה, כל סכנה מידיית, ל... כלום. שכבתי חצי שעה במתח לפחות מקשיבה לכל צליל, אבל לא היה כלום, בסוף גם היה לי האומץ לצאת ולבדוק את הבית. גם כלום. לקח לי שעה וחצי להירגע עד שהצלחתי לחזור לישון. למה אתם שואלים? כי ככה זה המוח. זו תקופה קשה, רמת העירנות שלנו היא גבוהה בגלל הסכנה הנשקפת לנו מכל פינת רחוב וכאשר משהו העיר אותי הוא מיד יצא למשימה הכי עתיקה שיש - הגנה. זה אחד התפקידים של המוח עושה, מגן עלנו מסכנות, גם כאשר הן לא אמיתיות. ולפעמים זה פשוט לדעת שזה טעות, הבית ריק מפורצים דמיוניים, ולפעמים זה קשה... כי מרגישים שמשהו לא בסדר בגוף. ועדיין צריך לזכור שהמוח יכול לטעות, תמיד.
- מחשבה מייצרת מציאות
מכירים את הביטוי "מחשבה מייצרת מציאות"? יש אנשים שמאמינים בו ואחרים שחושבים שהוא סתם בולשיט ניואייג'י. אבל אם תחשבו על זה רגע תבינו שמחשבה היא המציאות, פשוט כי הדרך שבה אתם רואים את העולם היא דרך המחשבות שלכם. זה לא שהשמש מופיעה ואז אתם חושבים עליה, זה שכאשר מופיעה המחשבה הינה שמש היא כבר שם. עד שלא ייצרתם מחשבה הכרתית למשהו הוא לא נמצא שם, הרי בטוח הייתם פעם במסיבה ומישהו בא אליכם ואמר "היי, אני קורא לך כבר חצי שעה, לא שמת לב אלי?" . זה לא בגלל שאתם עוורים או חרשים, זה בגלל שעד שלא נוצרה המחשבה "היי, יש כאן מישהו שאני מכיר שקורא לי" הוא לא היה קיים. בטח קרה לכם בעבר שהיית בטוחים ששני אנשים שמדברים מרכלים עליכם מאחורי הגב, שבוגדים בכם, שמלכלכים עליכם... וזה לא קרה. אולי בשיחה ארגנו לכם מסיבת הפתעה, אולי השיחה לא הייתה עליכם בכלל, אתם דמיינתם משהו בראש, הראש שלכם היה מלא מחשבות שהייתם בטוחים שהן נכונות... אבל בסופו של דבר התבררו כטעות. בזמן שחשבתם את אותן מחשבות הייתם אומללים, מבואסים, כי המציאות שאתם יצרתם היתה שלילית. כאשר ה"אמת" היתה משהו אחר לגמרי. אז אם מחשבה היא המציאות, והמציאות היא המחשבה, הרי אנחנו אחראיים על חלק מהמציאות שלנו. אם אנחנו נחליט שאנחנו לא יכולים משהו, הרי שלא נוכל לעשות אותו, כי זו המציאות שלנו. ואם נחליט שאנחנו כן יכולים לעשות משהו, אנחנו נצליח להשיג אותו, כי זו המציאות שלנו. ואם נדבר אל עצמנו בצורה ביקורתית, שלילית, מורידה, יהיה לנו קשה להתקדם ולהעריך את עצמנו. ואם נדבר אל עצמנו בצורה חיובית, מעודדת, מרחיבה, יהיה לנו יותר קל לנוע למקומות שמאתגרים אותנו, להצליח. אז בפעם הבאה שתחששו לזוז, שתופיעה לכם מחשבה על משהו שאתם לא יכולים לעשות, תנסו מחשבה אחרת, תעודדו את הגוף שלכם. במקום בו אתם רגילים להעביר ביקורת "התרגיל הזה מסוכן לי" "אסור לי לעשות..." תשנו את המחשבה "אתה יכול" "אתה חזק" "אתה מסוגל" כי מחשבות הן רק מחשבות, והן המציאות שאנחנו מציירים לעצמנו.
- אל תבכה
"אל תבכי... אל תיהיי עצובה..." מכירים את זה? "אל תכעסי", "לא צריך לבכות על חלב שנשפך", "תפסיקי להתעצבן" משפטים שהמטרה שלהם לבקש מאיתנו שנפסיק להרגיש או לעשות משהו שאנחנו מרגישים. (נכתב בלשון נקבה אבל יכולים להטות את המילים בראשכם לזכר). אנחנו רוצים שאנשים ירגישו פחות סוג אחד של רגש (כאב, צער, כעס, עצב) אבל אין לנו בעיה עם סוג אחר של רגשות (שמחה, אושר, התרוממות רוח). החברה רוצה שאנשים יפסיקו להתנהג בצורה מסוימת שמביעה רגש שהיא לא נאותה או תרבותית, בכי כביטוי לצער, צעקות כביטוי לכעס, אבל אין לנו בעיה עם צחוק כביטוי שמחה, חיבוק כביטוי לאהבה. לבקש מאנשים להסכים להציג רק מגוון מסוים של רגשות, או מגוון מצומצם של התנהגויות זה כמו לבקש מאנשים ללכת רק על רגל אחת, כי הרגל השנייה היא פחות טובה, לא לעכל רק מהמעי הדק, כי חלק ממנו הוא פחות מקובל. מה יקרה אם נלך עם רגל אחת? מה יקרה אם נעכל רק עם חלק מהמעי?... גוף לא יכול לתפקד בצורה מיטבית עם חלק. רגשות הם מרכיב לא פחות חשוב משום דבר אחר בתפקוד של הגוף שלנו, הם חלק בדיוק כמו כל חלק אחר, נכון, הם לא איבר שאפשר לחקור אותו אבל הם מפעילים את האיברים. אנחנו כועסים בבטן, עצובים בלב, עצבניים בידיים... אין הבדל בין גוף לנפש, הם יחידה אחת. למרות שאנחנו לא אוהבים את הרגשות ה"שליליים" ואנחנו לא מרגשים בנוח עם ההתנהגויות הרגשיות המלוות אותם... הם חלק מהשלם. אם אנחנו רוצים להיות שלם, אם אנחנו רוצים תפקוד מירבי של כל החלקים אנחנו צריכים לקבל אותם. ולתת להם מקום. תנו לעצמכם רשות לאהוב עד הסוף, וגם להיות עצובים עד הסוף, לשמוח עד השמיים וגם לכעוס עד לשם. קבלו את עצמכם שלמים.