נמצאו 356 תוצאות עבור ""
- דילמת האסיר, ובדידות
בדידות ודילמת האסיר, אחרי הבלוג האחרון שלי קיבלתי עליו הרבה תגובות, גם פה וגם בפרטי. ואני רוצה להציג לכם נקודת מבט נוספת על הנושא דרך דילמת האסיר. דילמת האסיר בתאוריית המשחקים היא זו: תופסים שני חברי כנופיה ושמים כל אחד מהם בחדר נפרד, משטרה מנסה להוציא וידוי מאחד מהאסירים. אם שני האסירים ישתקו שניהם יקבלו שנה בכלא. אם אחד ילשין והשני לא, המלשין יצא הביתה והשני יקבל שנתיים בכלא. אם שניהם ילשינו, שניהם יהיו שנתיים בכלא. נשאר לאסירים להתחבט לבד מה חבר הכנופייה שלהם יעשה, האם הוא יבגוד בהם ויצא לחופשי או הוא ישתוק ויקבל את המאסר כמו שהוא. האם אתם חושבים שמידת הקרבה בין האסירים תשפיע על ההתנהגות שלהם? האם משהו בסיסי באופי שלהם? הדילמה הזו של מה האחר שאנחנו לא מכירים יעשה לנו, או מה יעשה מי שמכיר אותנו מאחורי גבנו קיימת כל הזמן. ותחושת הביטחון שלנו בסביבה תלויה בין השאר באמון שאנחנו מחזיקים שאנשים סביבנו רואים את בטובתנו. תורת המשחקים מציגה מספר המינימלי שצריך להתקיים כדי שנרגיש בטוחים בעולם. כלומר מספר החוויות האמון החיוביות יעלה על מספר החוויות האמון השליליות. מה זה חוויות אמון חיובית? כאשר נתנו את אמוננו באדם מולנו והוא החזיר לנו במעשה טוב. מה זה חוויות אמון שלילית? כאשר נתנו את אמוננו באדם והוא הערים עלנו. אני רוצה להציג לכם אתר מקסים, מהמם, מרגש שהכותרת שלו היא "האבולוציה של האמון" ניקי קייס בעזרת שורה של תרגילים מתמטיים על בסיס דילמת האסיר מציג את הסיבה בגינה האמון יורד, והבדידות עולה. אני מזמינה אתכם לשחק באתר (לא מגלה לכם את התוצאות) זה אמנם באנגלית אבל הרוב זה ציורים עם הסברים ממש פשוטים ואתם קובעים את קצב ההתקדמות. https://ncase.me/trust/?fbclid=IwY2xjawEghnNleHRuA2FlbQIxMAABHcK6gok-jnurkCQc0uOfVEHZ3KExs4S_oKtKrbKBv5tjZaUZbuU-MwoEKg_aem_xNn9uyzMT9sXbRWum49dWA
- בדידות
הגן היתה תקופה קשה ללביא, הוא היה בגן שהילדים בו לא התנהגו אליו יפה והוא, ילד קטן בן 6, ניסה לעשות הכל כדי לקבל את ההכרה שלהם. יום אחד הוא חזר הביתה שבור, הוא בכה "זה מעליב אותי שהם לא משחקים איתי" והבנתי אותו כל כך. דחייה חברתית כואבת, ממש. וגם הוכיחו את זה. הזמינו אנשים למחקר ואמרו להם שהולכים לבדוק את התפקוד המוחי שלהם בזמן שהם משחקים בכדור עם עוד שני משתתפים אחרים בניסוי. החוקרים החליטו לבדוק שני אזורים במוח, האחד המשתתף ביצירת כאב והשני שמשתתף בדיכוי כאב. נתנו להם מערכת מדומה של משחק כדור והם יכלו לראות את שני השחקנים האחרים משחקים בניהם, בהתחלה אמרו להם שיש בעיות טכניות ועוד שנייה הם יצורפו לניסוי, ואחרי סריקה ראשונית שמוח המוח שלהם הם "צורפו" למשחק (לא באמת היו שני משתתפים נוספים זה היה מתוכנת). הם שיחקו ביחד כמה דקות, לקראת סוף הניסוי שני השחקנים האחרים הפסיקו לזרוק את הכדור לנבדק, בערך 45 פעמים, במטרה לייצר את התחושה של דחייה חברתית. בזמן הזה החוקרים בדקו מה קורה במוח של הנבדק. מה שהם מצאו לביא שלי הרגיש לבד, המרכז המשתתף ביצירת כאב פעל אצל האנשים הסובלים מדחייה חברתית, האזור שעוסק בדיכוי כאב, לא פעל אך הממצא לא היה מובהק מספיק. כאשר שאלו אותם מה מידת הדחייה החברתית שהם הרגישו הייתה קורלציה בין תחושת הבדידות והפעילות באזור המשתתף ביצירת כאב. במחקר שנעשה על חצי מיליון אנשים (די הרבה) מצאו שאנשים המרגישים בודדים (זה לא משנה אם יש להם חברים או לא, זו התחושה שהם הרגישו) ואנשים המרגישים מבודדים חברתית (עניים, נכים, כדומה) סבלו הרבה יותר מכאב כרוני וכאב אקוטי. בדידות נמצאה כגורם תורם משמעותי למחלות כרוניות רבות: בעיות לב, יתר לחץ דם, שבץ מוחי, סכרת, השמנת יתר, מחלות של מערכת הנשימה. בדידות מעלה את הסיכויים לירידה בתפקודים קוגניטיביים ומעלה את הסיכוי לדמנציה ב 50%. בדידות כמובן קשורה לדיכאון, חרדה, ובעיות רגשיות נוספות. אנשים מעדיפים לחשמל את עצמם ולא להישאר לבד. קבוצה של חוקרים רצו לבדוק כמה אנשים מרגישים נוח להישאר לבד עם המחשבות שלהם, הם עשו מספר ניסויים ובאחרון הן הציעו לאנשים לחשמל את עצמם אם בא להם בזמן שהם מחכים שהזמן יעבור. הנבדקים ישבו בחדר לבד, ללא גירויים, ונתבקשו להישאר בחדר ל15 דקות. נאמר להם שאם בא להם הם יכולים לחשמל את עצמם אבל זה לא חובה. 76% מהגברים, ו 25% מהנשים בחרו לחשמל את עצמם (שוק מכאיב) בזמן הזה, אחד הנבדקים אפילו עשה זאת 190 פעמים במהלך ה 15 דקות. אומרים כי בדידות שווה לעישון של 15 סיגריות ביום מבחינה בריאותית. להגיד לאנשים להפסיק להיות בודדים זו משימה בלתי אפשרית, אבל, אם אתם רואים מישהו שאתם חושבים כי הוא מרגיש בודד, הושיטו לו יד, אולי חסכתם לו 15 סיגריות היום.
- האם זה עובד לך?
אתמול ישבתי עם מטופלת שסיפרה לי על אירוע שקרה ועל התגובה שלה שנראתה לה מאוד מוצדקת. ושאלתי אותה האם זה עבד לה? האם ההתנהגות שלה בסופו של דבר הביאה אותה למקו בו היא רצתה להיות? או הרחיקה אותה מאותו מקום... כי זה נורא כיף להיות צודק, אבל האם זה מקדם אותנו לאן שחשוב לנו? האם ריבים על דברים צודקים יקדמו קשר משמעותי יותר? האם וויכוח על מי צודק עם המנהל.ת יוביל לתוצאות טובות? כי בתכלס, בכניסה לגן עדן אף אחד לא יושב ומחלק לנו פרסים על כמה פעמים היינו צודקים בחיים. מה שיש לנו זה מה שאנחנו נמצאים בו ברגע הזה, ולהיות צודקים נותן לנו רק דבר אחד, להרגיש טוב יותר עם עצמנו למשך כמה דקות. לעומת זאת להיות קשובים, להבין את הצד השני, להכיל את הקושי של מישהו אחר, זה רווח שנהנה ממנו למשך שנים. היא התעקשה שהיא היתה צודקת, והיא צודקת לגמרי שהיא היתה צודקת, אבל האם זה עובד במערכות יחסים להיות צודק? להיות קשוב זה לא לוותר על הצדק, זה פשוט לראות את האחר ולהבין שהוא לפעמים רואה את הדברים אחרת. אז אם אתם תקועים בהתנהגות מסוימת, לא משנה איזו, שאלו את עצמכם: האם זה עובד לי? האם זה מביא לי את התוצאות שאני רוצה? אם התשובה היא לא, הגיע הזמן לזוז אחרת.
- ממליצה לכם לעשות... כלום
נגמרו החגים עד לשנה הבאה אז יש לי בקשה אחת כדי שתשארו שפויים תפסיקו להיות יעילים. כן שמעתם אותי נכון, תפסיקו להיות יעילים. כל הספרים האלה איך לעשות עבודה של 8 שעות בחמש שעות, איך להכניס יותר פעילויות בפחות זמן, איך לארגן את הלוז ככה שכל דקה פנויה תנוצל, איך לא לבזבז את הזמן – דייי. מספיק כבר עם היעילות הזו. מה אם זמן פשוט לבהות באוויר? להקשיב למוזיקה, ורק להקשיב, לשבת עם כוס קפה על המרפסת, ולא לעשות כלום. כלום כלום כלום. מה זה משנה אם הצלחתם לדחוף עוד משהו ליום שלכם? איך זה ישנה לטווח הארוך? ומה שמשעשע אותי הוא שאנשים משלמים היום כדי להפסיק להיות יעילים, יוצאים לריטריטים בהם הם יושבים בשקט, הולכים לספא כדי לשבת באמבטיה ולא לעשות כלום, הולכים לקורסים כדי לעשות מדיטציה, אפשר לעשות כלום בבית, בפארק, בגינה, ברחוב, בחינם, סתם ככה. מי אמר שאנחנו צריכים להיות יעילים? מי קבע שכל דקה צריכה להיות מנוצל לטובה? אנשים שרוצים שתעבדו יותר קשה, זה מי! למה אתם מקשיבים להם??? מטופלת סיפרה לי שהיא מרגישה צורך לנצל כל דקה שמא היא תפספס משהו, מה רע בלפספס משהו? אני רוצה שתספרו לי מישהו על ערש דווי שהרגיש שהוא החמיץ כשלא עשה משימה אחת נוספת. תתחילו לפספס דברים לעשות ולחיות במקום. לחיות מבחינתי שווה לעשות מה שאתם רוצים ולא מה שאתם צריכים... תשתעממו בכיף שלכם.
- מטפל לעומת לא...
לפני כמה שנים ניגשה אלי מישהי ושאלה "תגידי זו היית את שבכית בקורס הכנה ללידה?" זו לא היתה שאלה חסרת רגישות פשוט נפגשנו בנסיבות שאינן מקצועיות והיא ניסתה לשים אותי במגרה הנכונה הראש שלה (כמו שאתם רואים מישהו במפגש ומנסים להיזכר מאיפה אתם מכירים אותם, אז כזה). זה מה שהיא זכרה ממני, שבכיתי (בטרוף) בקורס, למדתי להעביר קורסי הכנה ללידה לנשים בהריון. אחד השיעורים היה על המרכיב הרגשי בלידה והמרצה המצוינת (גזית מרגלית, שאפו לך יקירתי) הציגה סרטון של אישה במהלך לידה ורופא שמתנהג אליה מזעזע. בזלזול והתעלמות מוחלטת כאשר היא קשורה ומתחננת על נפשה. אני התפרקתי, הרגשתי שאני צופה באונס ולא יכולתי להמשיך לראות את הסרטון ויצאתי למרר בבכי במסדרון. לא פלא שזה הרושם שנשאר ממני למשתתפות הקורס. נזכרתי באירוע הזה בעקבות מאמר שקראתי על תביעות של רשלנות רפואית, תביעות על רשלנות רפואית מגיעות בעיקר נגד רופאים לא נחמדים. לא בגלל שהם אלו שעושים את כל הטעויות, בגלל שהם אלא שרוצים לתבוע אותם כאשר הם עושים טעויות. "רופאים נחמדים" הם אלו שהוגדרו כמקשיבים, ששואלים שאלות, שמבלים יותר זמן עם המטופלים (אל תקפצו, לא מדובר על הבדלים גדולים, בממוצע 3 דקות יותר שזה כל אחד יכול לעשות) שיותר אמפטיים, שנותנים מקום לשאלות. במחקר המשך לקחו דגימות של שיחות בין רופאים מנתחים ומטופלים וערבלו את ההקלטה כך שניתן היה לשמוע רק את הטון של הרופאים. ניתן היה לזהות מהטון למי יש סיכוי גבוה יותר להיתבע על רשלנות רפואית. לרופא עם טון שנתפס כמזלזל היה סיכוי גבוה יותר להיתבע. במחקר בו השתמשו בדיקור להורדת כאב כרוני, השוו בין טיפול בו התקיימה שיחה בין המטפל למטופל (בה הודגש חום, תשומת לב וביטחון), לבין טיפול בו רק נעשה דיקור. לקבוצה שטופלה עם שיחה היה שיפור משמעותי פי שתיים יותר בהקלה על כאב. אנשים יודעים שטעויות קורות, כולם טועים, גם רופאים, אבל הם פחות מוכנים לסלוח על טעויות כאשר הן נעשות על ידי רופאים שהם מרגישים שמזלזלים בהם. אמפטיה, תקשורת טובה, יחס מכבד, ותשומת לב יכולים לעזור מאוד, לא רק בכדי להימנע מתביעות, פשוט כדי להיות בני אדם יותר טובים. אני אישית מקווה שהאישה בסרטון שבכיתי ממנו תבעה את הרופא לכל מה שיש לו. ***היה לי ממש קשה למצוא רופא שלא מחייך במאגר תמונות, חבל שזה לא ככה במציאות.
- יצא לכם פעם לכעוס על כלום?
וכרים פעם שהראיתם ילד שבוכה בגלל שנפלה לו סוכריה אבל אתם ידעתם שהוא בוכה כי הוא עייף? (לא מניסיון אישי כמובן, לי אף פעם זה לא קרה, הילדים שלי מלאכים) מכירים את זה שמישהו עצבני עליכם על משהו ואתם יודעים בוודאות שהוא לא כועס עליכם אלא על משהו אחר שקרה לו בחיים והוא רק משליך את זה עליכם? (למשל שהוא לא מצא חנייה בתל אביב, שוב משהו שלא קרה לי מעולם כי אני אף פעם לא מתעצבנת סתם). מה קורה בכל פעמים האלה שאנחנו לוקחים רגש ממקום אחד ומעבירים אותו למקום אחר? איך זה יתכן? שהרי בני אדם מושלמים כמו שאנחנו צריכים לדעת לעשות את הפעולה הכה בסיסית של לייחס תחושות לרגשות או רגשות לתחושות הנכונים. אבללל מסתבר שאנחנו לא טובים בזה ויש לזה אפילו שם "תאוריית שתי הסיבות לרגשות". מסתבר שכאשר יש לנו אירוע תחושתי בגוף, כמו דופק גבוה, נשימה מהירה, זיעה בידיים, המוח שלנו פונה החוצה כדי לברר מה הרגש הזה אומר. אם אנחנו בחתונה למשל סביר שנקרא לאירוע הגופני הזה התרגשות (או שלא... תלוי מה אתם מרגישים לגבי הכלה/חתן). בדוגמא ברורה יותר, אם אתם הולכים ברחוב ושומעים רקיעות של צעדים מתקדמות אליכם בריצה הגוף שלכם יגיב עוד לפני שתסיטו מבט, דופק גבוה, נשימות מהירות, וזיעה קרה. אתם תסתובבו להסתכל על מי שרץ לקראתכם, אם זה יהיה מישהו עם יד מורמת סביב להניח שהמוח יראה סכנה ואתם תקראו לתחושה פחד, ואם תזהו את האדם כחבר קרוב שחזר מתקופה ארוכה בחו"ל, תראו זאת כהתרגשות. כדי להוכיח את התאוריה הזו מה שהם עשו ב1962 הם נתנו ל 184 גברים זריקת אדרנלין (מה שגורם לדופק גבוהה, נשימה מהירה הזעה וכל התגובות של עוררות) אבל אמרו להם שזו זריקת ויטמינים ואז נתנו להם לשבת בחדר המתנה עד לתחילת הניסוי, הם לא ידעו שבוחנים אותם באותו הזמן. בחדר המתנה איתם ישב שחקן (הם כמובן לא ידעו) ששיחק שני מצבים, פעם אחת הוא היה עצבני, ובפעם השנייה שמח ומאושר. לקבוצת המחקר לא אמרו כלום, ולקבוצת הביקורת אמרו שהזריקה יכולה לעורר את הגוף (דופק, נשימה הזעה וכו'). נחשו מה קרה כאשר שאלו אותם איך הם מרגישים אחר כך? קבוצת הביקורת שהבינו שתגובות הגוף שלהן הן תוצאה מהזריקה לא הביעו שינוי משמעותי במצב הרוח. קבוצת המחקר שלא ידעו למה הדופק שלהם גבוה או הנשימה שלהם מהירה הגיבו בהתאם לשחקן שישב איתם בחדר, הם אמרו שהם כועסים כאשר מישהו לידם כעס, ושמחים שמישהו לידם שמח. מגניב נכון?
- בנהיגה, אתם מסתכלי קדימה או אחורה?
כאשר אתם נוהגים, איפה הכי כדאי למקד מבט בשמשה הקדמית או בשמשה האחורית? שאלה רטורית נכון?!? מי בדעה צלולה יסובב את הראש אחורה כדי לנסוע קדימה? הרבה אנשים, זה מי. המון אנשים שאני פוגשת מתעסקים במה שקרה, במה שעשו להם, באיך החיים דפקו אותם, מסתכלים בשמשה האחורית. נכון, אנחנו צריכים ללמוד מהעבר שלנו, בזכותו אנחנו בכלל יודעים לנהוג, הוא הניסיון שבזכותו אנחנו חיים היום, אבל אנחנו לא צריכים ללעוס אותו, לנתח אותו, לכעוס עליו, ולתת לו להוביל אותנו. הוא לא באמת יוביל אותנו למקום אליו אנחנו רוצים להיות. אם אני רוצה להגיע לאן שהוא אני צריכה קודם להחליט לאן, ואז בעזרת כל הידע שצברתי בעבר, לעשות מעשים ברגע הזה (ללחוץ על הגז, להחליף הילוכים, לאותת בפנייה) כדי להגיע לאותו מקום ולהסתכל קדימה. אף אחד לא הצליח להגיע למחוז חפצו כאשר הוא הסתכל אחורה, בשביל זה יש מראה. בקדמת הרכב יש מראה רחבה וגדולה שנוכל להפנות אליה מבט לפעמים ולהסתכל האם אנחנו בדרך הנכונה. אבל היא לא תיהיה כל שדה הראייה שלנו, רק חלק קטן ממנו. כי המציאות נמצאת לפנינו ולא מאחורינו. שתיהיה לכם שנה בה תתקדמו לכיוון שחשוב לכם כאשר שתי העיניים על הדרך מולכם והידיים על ההגה.
- איך הייתם רוצים לנוע בעולם?
אני רוצה לספר לכם על סדנה שהשתתפתי בה, הסדנה עסקה ברוחניות בטיפול. במהלך הסדנה האנק (המרצה) ביקש ממתנדבת ללכת מנקודה אחת לשנייה על הבמה בה הוא עמד. אחר כך הוא ביקש ממנה לעבור את אותו מרחק אבל grudgingly, שהתרגום הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו הוא מירמור, בחוסר רצון. אותה בחורה השתופפה, גררה את הרגליים והרכינה את הראש במבט עצוב. בפעם השלישית הוא ביקש ממנה ללכת שוב אבל הפעם willingly, מתוך רצון, בחפץ לב. אותה בחורה הזדקפה, חייכה, הניפה ידיים לצדדים, והלכה במהירות לצד השני של הבמה. אותו מרחק, לעבור מנקודה א' ל ב' אפשר לעבור בכל מיני דרכים. לא תמיד יש לנו את האפשרות לבחור לאן אנחנו הולכים כי החיים קורים, לא תמיד מתחשק לנו להסיעה את הילדים לחוגים (לא מבוסס על סיפור אמיתי), לא תמיד בא לנו לעמוד בתור בסופר, לא תמיד יש לנו כוח לפקקים. אבל לפעמים אנחנו חייבים לעבור מנקודה א' לב'. לנו נשארת בחירה איך לעבור בין הנקודות. לנוע willingly או לנוע grudgingly. זו כבר בחירה. תחת כל השיגעון שקורה מסביבנו, אני מאחלת לכם השנה לנוע willingly. לנוע כמו שחשוב לכם להשאיר חותם בעולם. אתמול בפוסט בקבוצה אחרת מטופלת עבר כתבה עלי והזכירה לי איך אני רוצה לנוע בעולם, מה אני משאירה אחרי. שנה טובה לכולכם.
- מתנה לחגים
ש לי מתנה לתת לכם לאחרי החגים, מתנה שקשורה בפרשנות, או אמונות, אני לא בטוחה איך לקרוא למחשבות האלה בדיוק. נניח שיצאתם עם מישהו (או מישהי) ואחרי כמה דייטים מוצלחים הם נעלמים לכם לגמרי. גוסטינג, לא עונים לשיחות, מתעלמים מהודעות, חוסמים אתכם ברשתות החברתיות בלי שום הסבר. עכשיו מתחילות המחשבות, המוח שלכם קודח בניסיון להבין מה קרה, והוא יתחיל למצוא הסברים שהגיוניים לכם אבל כל אחד מהם חסר בסיס. חסר בסיס כי אתם לא באמת יודעים מה קרה זו רק פרשנות שלכם למאורע. הסברים כמו שאותו אדם הוא חרא של בן אדם, או שאתם פשוט גרועים ולא היה נעים לאותו אדם להגיד לכם את זה בפנים, או שאותו אדם נשוי והחצי השני תפס אותו על חם, או שהו.יא נחטפו על ידי חייזרים שמחקו את הזהות שלהם, או שהם נשלחו למשימת בילוש בצד השני של העולם. יש המון הסברים, ואתם יכולים להתווכח איתי מהיום ועד מחר על הסבירות של כמה מהם לעומת אחרים, אבל הם כולם מחשבות שמבוססות על כלום כי אין לכם מושג קלוש. כולם פרשנות או ... אמונה. עכשיו נשארת בידיכם הזדמנות נדירה. אתם יכולים לבחור הסבר שהוא לטובתכם, לא הסבר נכון, לא הסבר הגיוני, הסבר שיהיה הכי טוב כדי שיהיה לכם הכי קל להמשיך הלאה לחפש זוגיות. איזה הסבר יעזור לכם הכי? אני חושבת שהחטיפה על ידי חייזרים. אם אין לכם אמת ביד, ביחרו את הפרשנות שתתמוך בכם ותהפוך את החיים שלכם ליותר טובים.
- אם החסה לא מתפתחת
אני רוצה לחלוק אתכם שקופית מאחת מהרצאה שהייתי בה, שקופית שהזכירה לי שצריך לדשן: "אם את שותלת חסה והיא לא גדלה ומתפתחת, את לא מאשימה את החסה. את מחפשת סיבות למה היא לא מתפתחת. אולי היא צריכה דשן, או יותר מים, או פחות שמש. את אף פעם לא מאשימה את החסה" אם אתם מוצאים שאתם תקועים במקום ולא מצליחים לגדול למה שהייתם רוצים להיות, אל תאשימו את עצמכם, חפשו מה חסר לכם כדי לגדול. אתם לא "לא מספיק טובים", אתם לא "עצלנים", אתם לא "גרועים". אתם פשוט לא מקבלים את מה שאתם צריכים כדי להתפתח. שולחת לכולכם מלא אהבה.
- אתם מכירים תירוצים?
מכירים את זה שאתם מחליטים שמחר יקרה משהו חדש, שתעשו איזה שהוא שינוי. אתם מלאים במוטיבציה לעשות שינוי והחלטות של מה הייתם רוצים לעשות וכאשר מגיע הרגע מתחילים התירוצים. "קר בחוץ" "אני רעבה" "הלכתי לישון מאוחר" "אני עייפה" "זה לא הזמן הנכון" ועוד. כל המשפטים האלה שאנחנו אומרים ומרגישים רגשות אשם עליהם אחר כך. אבל אני חושבת שאתם לא הוגנים כלפי עצמכם, אתם החלטתם לקבוע מה יעשה אני העתידי שלכם מבלי לקחת בחשבון שהוא יהיה עייף כי הוא הלך לישון מאוחר בלילה, או שזה ממש לא הזמן שבא לו לעשות את מה שהאני העבר שלו החליט שהוא רצה שהוא יעשה. כאשר אתם מחליטים בשביל מישהו אחר (האני העתידי שהוא אתם) אתם מייעדים אותו אי הצלחה ולתחושה של כישלון. שהרי אם מה שביקשתם היה פשוט לעשייה, האני העכשווי היה עושה אותו לא? אם היה קל לצאת לעשות ספורט הייתם עושים את זה עכשיו ולא הייתם אומרים מחר. אם להפסיק לאכול סוכר היה פשוט הייתם מתחילים מהביס הזה. אילו שינוי היה קל כולם היו קפטן אמריקה. להפיל את האחריות להצלחה על האני העתידי זה הכי קל, זה כמו להגיד – הוא יעשה את העבודה שאני צריך עכשיו. הוא יכין את הסמינריון לאוניברסיטה, לא אני, אני רואה היום נטפליקס או יוצא עם חברים לפאב, הוא יעשה את זה מחר. אני בטוחה שאתם אומרים עכשיו – אבל האני העתידי הזה הוא אני, זה לא נכון. אני העתידי שלכם לא ישן טוב בלילה, קר לו בבוקר, אין לו כוח ללמוד והוא מרגיש שזה לא הזמן הנכון לו. אני לא שופטת אתכם, אני רק מבקשת שאתם לא תשפטו את עצמכם (את האני העתידי שלכם). אם אתם רוצים לעשות שינוי ולקבל החלטות עשו אותן לרגע הזה. כי הרגע הזה הוא היחידי שקיים. ויום אחד אולי תהיו עכשיו האדם העתידי הזה שאתם רוצים להיות. אם אתם רוצים לעשות שינוי, תעשו אותו ברגע הזה.
- אהבה לשנה החדשה
"אני רוצה להגיש יותר בטוחה בעצמי" או "אני רוצה להרגיש יותר נוח עם עצמי" אלו משפטים שאני שומעת הרבה ואני תמיד תוהה מדוע? לא בגלל שאני לא מבינה את הצורך להרגיש יותר בטוח או יותר נוח, אלא מי אמר בכלל שזה אפשרי. מי הצליח לעבוד עלינו ככה שאנחנו פונים לספרים, קורסים, טיפולים ומה עוד שמטרתם שנרגיש יותר טוב עם עצמנו?. (אני שומעת אתכם מתעצבנים ברקע, תמשיכו לקרוא) מתי אי פעם הצלחתם להרגיש יותר או להרגיש פחות, כאשר החלטתם שאתם רוצים? זה כמו להגיד "אני רוצה להרגיש יותר אהבה" או "אני רוצה להרגיש יותר שנאה", מתי אי פעם הצלחתם שנות רגש רק כי רציתם את זה. כמה פעמים אמרתם לעצמכם – הלוואי שהייתי אוהב/ת אותה/ו פחות אז היה לי יותר קל (או חשבתם על זה)? כמה פעמים הייתם רוצים להיות פחות עצובים, או יותר שמחים? הסיבה שלא הצלחתם אף פעם לנהל את הרגשות שלהם היא - אין לנו שליטה על זה! זו תגובה פיזיולוגית שאין לנו שליטה עליה. אנחנו לא יכולים להגיד לעצמנו - אתה רואה את הבחורה הזו, תאהב אותה. המציאות היא או שנתאהב בה או שלא. אנחנו גם לא יכולים להגיד לעצמנו - אל תתעצב או אל תקנא. אפילו אם אני אכוון לכם אקדח לראש ואאיים עליכם שאם לא תאהבו את עצמכם אני ארה בכם... אתם לא תצליחו. תחושות, והרגשות שמלווים אותן, הן בלתי נשלטות, ולכן, לשאוף להרגיש יותר טוב עם עצמנו זו דרך בטוחה למצוא מישהו שינצל את הצורך שלנו להשיג את הבלתי מושג. (עכשיו אני יודעת שיקפצו הרבה אנשים שיגידו שהם דיברו/פגשו מישהו שעזר להם לפתח ביטחון העצמי אז קחו נשימה עמוקה ותמשיכו לקרוא). מה אנחנו כן יכולים לעשות? הדבר היחידי שיש לנו שליטה עליו הוא ההתנהגות שלנו, על הידיים והרגליים, על הראש, והצוואר. אם תתנהגו כמו שאדם שאוהב את עצמו מתנהג, תשקיעו בעצמכם מה שאדם שאוהב את עצמו משקיע, לאט לאט התחושות והרגשות שלכם יגיבו להתנהגות שלכם. לדוגמא, אם אתם מרגישים חסרי ביטחון בעמידה מול קהל ותעשו זאת שוב ושוב ותקבלו פידבק חיובי מהסביבה אתם תפתחו את הביטחון לעמוד מול קהל. כי שיניתם את ההתנהגות שלכם ולא כי שיניתם את הרגשות שלכם. ואתם צודקים זה קשההההה אבל, זה משהו שאתם כן יכולים לשנות, בניגוד למה שאתם לא יכולים לשנות. אז, לשנה חדשה, תתנהגו בצורה אוהבת וחומלת לעצמכם ומתי שהוא שתחושות והרגשות יישרו קו עם ההתנהגות שלכם.