פרושים

יש לי חברה שתמיד צוחקת עלי שקל להצחיק אותי ואי אפשר למדוד איכות של בדיחה לפי ההשפעה שלה עלי, והיא צודקת,

אני יכולה לצחוק מכל בדיחה, כל סרטון מצחיק, כל ממ"ם בפייסבוק או וואטסאפ, אני נקרעת מצחוק עד דמעות, גם לבד בבית.

חוץ מבדיחות גזעניות, בדיחות על אשכנזים לעומת ספרדים או ערבים לעומת יהודים לא מצחיקות אותי בכלל, אני אפילו לא מבינה למה אנשים מוצאים אותן מצחיקות. תחשבו על כמה זה מדהים, דבר ראשון, מה זו היכולת הזו לצחוק? מאיפה זה מגיע? איך זה בכלל התפתח אבולוציונית? מה התפקיד של זה? ודבר שני, כמה הומור הוא אינדיבידואלי, שיש בדיחות שאנחנו לא מבינים בכלל בעוד מי שמסביבנו מתגלגלים מצחוק. נכון זה מובן מאליו כמעט שיש הבדל בהומור? אבל תחשבו על זה שנייה, למה? למה יש הבדל בין אנשים שונים? אם אני אגיד לכם משפט כמו – אני מתגעגעת לים והשמש. אתם תשמעו את אותן מילים, וכולכם תבינו בדיוק למה אני מתכוונת (כל דוברי העברית שנחשף לים ולשמש). ברור לכם שההבדל בהומור נובע מההבדל לא בשמיעה שלנו, אלא בפרוש שאנחנו נותנים למילים. כך בדיוק עובד כל דבר אחר במוח, ההבדל בין אהבה לקפה לגועל הוא לא בטעם, אלא בפרוש שלו, ההבדל בין אהבה למוזיקה קלאסית לתיעוב הוא לא בצליל, אלא בפרוש שלו, ההבדל בין אהבה לפיקאסו לבין אדישות הוא לא במראה, אלא בפרוש שלו, כך זה גם בכאב, ההבדל בין כאב ל – לא, הוא לא בעוצמה, מידת הנזק, או בחומרה, אלא בפרוש שלו. אפשר ללמוד לאהוב קפה, אפשר ללמוד מוזיקה קלאסית, ואפשר ללמוד לאהוב פיקאסו, אפשר גם ללמוד לשנות את הפרוש של הכאב.