מה לתכנון וכאב?

אתמול לפני 24 שנה עמדתי באוהל הסגל בצבא, זה היה מוצ"ש בו נשארתי עם החיילים בבסיס, וכרגיל היינו אחרי יום שמירות ומעט פעילות. כסגל התכנסנו לקראת השבוע החדש לסגור עדכונים,

מישהו נכנס לאוהל ואמר "ירו ברבין", כמובן כולנו ידענו על העצרת שנערכה בתל אביב, והשמועה עברה בבסיס כמו אש בשדה קוצים. ירו ברבין, זמן מה אחר כך השמועה הפכה לרבין נרצח. אני זוכרת שבכיתי, אני זוכרת שרעדו לי הידיים בזמן שניסיתי לברר את הפרטים וניסיתי להבין האם זו אמת או אגדה.

כל אחד זוכר את הרגע הזה שהוא שמע שרבין נרצח, אנשים זוכרים איפה הם ישבו, מה הם אכלו, מי ישב לידם, ומה הם אמרו. אנחנו זוכרים את הרגע לפרטי פרטים.

אבל למה?

כי ככה זה המוח, שומר פרטי מידע חשובים, וטראומה לאומית הוא פריט מידע חשוב,

אך האמנם? האמנם מוות של אדם שלא הכרנו באופן אישי הוא אכן פריט מידע החשוב למוח שלנו?

מה הופך את רצח רבין, נפילת התאומים, את הסרט הכי מפחיד שראינו, את הסיפור הכי עצוב ששמענו, את הרגע הכי מרגש שקרה לחבר שלנו לכל כך בלתי נשכחים.

הרגש,

ובניגוד לחיות אחרות שהרגש שלהם קשור לחיים שלהם (אף כלב לא יתרגש כי הוא שמע שבתאילנד היה צונאמי) אנחנו מסוגלים להתרגש ולחוות חוויות שהן מחוץ לעולם האישי שלנו.

אז למה אנחנו זוכרים כך אירועים, סיפורים, סרטים, ספרים?

כי ככה מתוכנת המוח שלנו, שנים של אבולוציה שעברה בכל עולם החי נמצא גם אצלנו. הכלבים היו צריכים לדעת איפה נמצא טורף שהם צריכים להיזהר ממנו – רגש מפעיל זיכרון.

אבל בני האדם פיתחנו אזורים חדשים במוח שמאפשרים לנו להבזיק את עצמנו למקומות רחוקים, כך שאנו בעצם אנחנו שלדה של מכונה שנת 2020 עם מנוע מלפני הספירה.

היתרון האבולוציוני הברור של היכולת לשדר את עצמנו מעבר לגבולות העולם הקטן שלנו הוא היכולת לתכנן.

אנחנו יכולים לחשוב איך היינו רוצים שיראה העתיד שלנו ואיפה נגור וחוסכים לפנסיה ומחפשים מקומות מרוחקים לטייל שנה הבאה. אנחנו מדמיינים עולם שלא קיים.

החיסרון הוא היכולת של המוח לתכנן עתיד שאיננו סביר, כלומר אנחנו יכולים לדמיין עולם לא מציאותי (אף פעם לא אמצע עבודה, אף אחד לא ירצה אותי, אני לא אצליח בלימודים, וכדומה) ולהגיב לו כאילו הוא היה קיים.

לפתח חרדה, פחד ותגובות גופניות מתאימות כמו דופק, כיווץ שרירי, עליית רמות סוכר בדם וכדומה.

קחו לדוגמא מחקר מגניב שעשתה Alia Crum. היא נתנה לאנשים לשתות שייק, לחצי מהם היא אמרה שהוא עשיר בקלוריות ובעוד לקבוצה השנייה היא אמרה שהוא דיאטטי. כאשר למעשה הערך הקלורי היה שווה בשתי הקבוצות. הקבוצה שנאמר לה כי השייק דיאטטי נמצא ריכוז גבוה יותר של הורמון הרעב בדם.

המוח שלהם קבל מידע שהוא לא עומד לקבל את כל החומרים המזינים שהוא צריך, כתגובה הוא תכנן לעתיד בו האדם יהיה רעב ושחרר יותר הורמון רעב על מנת לעודד את האנשים לאכול יותר. העובדה שהם שתו את אותה כמות קלוריות לא הפריעה למוח לתכנן לעתיד "שחור" יותר. ולהגיב פיזיולוגית בהתאם.

אפשר לפתח כאב כתגובה לעתיד לא מציאותי שמוח תכנן. למשל לקבל מידע שישיבה היא לא בריאה, שריצה מסוכנת, שכיפוף לא טוב ולגרום למוח לתכנן עתיד "שחור" יותר שיהיה בו כאב.

כי זה מה שהמוח יודע לעשות. להבזיק את עצמו לעתיד ולהתכונן לגרוע מכל.