כאב ממכנסיים

אני מניחה שכשאתם קוראים את הפוסט הזה אתם כבר לבושים, אולי אפילו אחרי כוס קפה של בוקר,

ואחרי שהתלבשתם לא חשבתם על המכנסיים עד שלא דיברתי על זה,

כמו בכל יום לבשתם מכנסיים וכמה דקות אחר כך שכחתם שהם קיימים,

יש אנשים שלא שוכחים, יש אנשים שהמכנסיים כואבים להם,

והכוונה היא לא שהלבישה עצמה כואבת, ביצוע התנועה, הכוונה היא למגע של המכנסיים.

יש אנשים שיעדיפו ללבוש מכנסיים קצרים גם כאשר גשם בחוץ כי המגע עצמו כל כך כואב להם שהם מעדיפים שלא.

מה קורא אצלנו במוח כאשר אנחנו לובשים מכנסיים, המגע הראשוני הוא חדש, מעורר את העצבים של המגע והם מוסרים מידע למוח "הי מוח, משהו נגע בי" המוח מצדו אוסף נתונים ואומר "אהההה, אלו המכנסיים, אין סיבה להתרגש מהם, אני מכיר אותם, אפשר לא להתעסק בהם"

אז אחרי תחושה ראשונית אנחנו כבר לא מרגישים, זה לא אומר שהמידע לא קיים, זה רק אומר שהוא לא מקבל את החשיבות הדרושה כדי להגיע להכרה.

אנחנו מכירים את התופעה הזו בהרבה מאוד חושים, אנחנו מתרגלים לרעש של המזגן אחרי כמה דקות, אנחנו מתרגלים לריח של הבישולים בבית אחרי כמה דקות, אנחנו מתרגלים לטמפ' ברחוב אחרי כמה דקות, ועוד.

מה קורה כאשר אנחנו לא מתרגלים? או עוד יותר מוזר, מה קורה שמגע עדין של בד הופך לכאב?

מגע עדין לא יכול להיות שווה לכאב, אלא אם כן יש בעיה באיסוף ועיבוד נתונים במערכת העצבים. לתופעה הזו קוראים אלודניה.

באלודניה, מסר שאמור להיות מגע משתבש איפה שהוא לאורך הדרך, או שהמידע מועבר לא נכון בחוט השדרה, או שהוא מעובד לא נכון במוח והתוצאה היא שהמוח חווה מגע כסכנה והתוצאה היא כאב.

ולמה אין התרגלות?

כי אנחנו לא בנויים להתרגל לסכנות פנימיות.

תחושת סכנה חיצונית כמו לקפוץ בנג'י מייצר תחושה של סכנה אבל היא סכנה ידועה ורצויה וחיצונית, סכנה כזו לא תעורר כאב, ואם נקפוץ בנג'י מספיק פעמים נתרגל.

לעומת זאת סכנה פנימית לא בנויה להתרגלות של המוח, המוח לא יחווה התקף לב ואחרי כמה דקות יגיד "הא, אני מכיר את הגירוי הזה, זה חוסר חמצן לשריר הלב אז אני יכול להרגיע את האזעקה כי כבר שמעתי אותה"

המוח לא יסגור את מערכת האזעקה, הכאב, עד שלא "תיפתר" הבעיה.

אז מה קורה שהבעיה היא לא באמת בעיה? כמו לבישת מכנסיים שהבעיה היא במידע בלבד ולא בגוף?

מלמדים את המוח לאסוף מידע אחרת. מלמדים מחדש מגע.