חוש הסכנה

ביקשו ממני להסביר מה אני עושה, וכרגיל אני מוצאת את זה קשה להסבר, אבל אנסה,

אני מורידה את הווליום,

וכדי להסביר את זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שמיעה לבין הקשבה?

שמיעה יש לכולם,

שמיעה הוא חוש, בכל רגע נתון גלים של קול מרעידים לנו את עור התוף באוזן ועצב השמיעה מעביר את המידע הלאה, זה זרם אין סופי של אינפורמציה המגיע למוח בכל שניה.

הכל נאסף ונשלח, הרעש של המזגן, הרעש של הגשם, הזמזום של המחשב, השיחה שלידכם, צלצול הטלפון, הכל נאסף ונמסר למוח (כמובן שיש צלילים שלא נשמעים על ידי אדם כי הגירוי שלהם הוא תת ספי ולא מספיק להפעיל את המערכת)

את הכל אנחנו שומעים,

אבל לא להכל אנחנו מקשיבים,

אם אתם שקועים בשיחה חשובה כל רעשי הרקע ייעלמו, אם יש לכם הפרעות קשב רעשי הרקע יסיטו את תשומת ליבכם בקלות, אם אתם מחפשים מישהו בקהל גדול אתם תחדדו את השמיעה לשמוע אותו קורא לכם.

הקשבה היא החלק בו המוח בוחר מה חשוב ולכן מגביר לו את הווליום.

זה בדיוק מה שקורה בכאב,

נוסיספציה הוא חוש לסכנה, ויש אותו לכולם, החוש הזה בכל רגע נתון אוסף מידע מתוך הגוף לגבי סכנות קיימות או פוטנציאליות כמו ירידה בחמצן באזור הישבן או שחרור של חומרי דלקת במקום מסוים בגוף, כל המידע עובר למוח על ידי עצבים נוסיספטורים,

את הכל הנוסיספטורים מעבירים,

אבל לא הכל הופך להיות כאב,

אם הסכנה מעוררת פחד או חרדה, אם הסכנה דומה למשהו שקרה בעבר, אם קראתם על סכנה באינטרנט, אם מישהו אמר לכם שיש לכם משהו מאוד מסוכן אתם תחדדו את חוש הסכנה, אתם "תקשיבו" למידע הזה ביתר תשומת לב,

כאב הוא התוצאה של תשומת הלב, המוח בוחר מה חשוב ומגביר לו את הווליום, הכאב מופיע והעוצמה שלו עולה.

ומה אני עושה?

אני מורידה את הווליום, חוש הסכנה ימשיך לעבוד כרגיל, אבל הפרוש של המידע, הכאב עצמו ירד כי חשיבותו תרד.

אז מה אני? כנראה שאני די ג'יי